Archive for אוקטובר 22nd, 2019

אוקטובר 22, 2019

ממתי האמנות היא יפה?!

                       ממתי האמנות היא יפה?!

 

איני יודע מדוע – אחרי עשרות שנים של צלילוֹת למים אפלטוניים – לפתע, ריגשה אותי ההכרה, שאבי-אבות הוגי היופי – אפלטון – לא חיבר את היפה לאמנות. אמנות ויופי: לאורך מאות שנים, המושג "אמנות יפה", כלומר אחדות האמנות ויפה – המושג הזה הפך שגור במערב, כמעט מובן מאליו (הגיעו דברים לידי כך, שבספרי מ- 1998, "דפוסי-היופי", אף הכתרתי את האמנות כמעיין הנובע של הדפוסים האסתטיים). אמנם, זכרתי שרק במאה ה- 18 נולד מושג ה- Belle Arti, "האמנויות היפות", אך מעולם לא נתתי דין וחשבון להיעדר הקשר האפלטוני בין יופי לבין אמנות ולא שאלתי כיצד אירע המפנה.

 

מוזר, הלא כן? שהלא, אפלטון, שחי בין המאה ה- 4-5 לפנה"ס, ראה סביבו באתונה שפע של אמנות חזותית מפוארת: פסלי שיש, מקדשים, כדים מצוירים, תבליטי מצביות וכו': הוא ראה את הפלא הארכיטקטוני של האקרופוליס, הוא ראה את תבליטי השיש המרהיבים על הפרתנון, הוא ראה את "אתנה פרתנוס" האגדית של פידיאס, הוא ראה את "זורק הדיסקוס", את פסל זאוס באולימפיה ושאר אינספור פסלי שיש וארד ממיטב הקלאסיקה היוונית בשיאה. אז, הכיצד זה, שתפארת הקלאסיקה החזותית הזו לא שימשה מודל עליון למושג היופי האפלטוני?!

 

תחילה, הבה נבדוק אם אמנם "כצעקתה": ובכן, כידוע, את האמנות (השירה, יותר מכל) ראה אפלטון כאיוּם מסוכן על החברה, בעוד ליופי ( kalon) הוא ייחס את הטוב הגדול מכל. וכבר ממחשבת-יסוד זו של אפלטון נגזר קרע בין היפה לבין האמנות. ואכן, כשאנו מעלעלים בדיאלוגים האפלטוניים, נמצא דיבורים על אישה צעירה יפה ("היפיאס רבה" b287), פנים יפים, עץ יפה ("פיידרוס", b230), אפילו החוכמה יפה ("המשתה", b204). ויצירות אמנות? רק באורח שולי ולבטח לא כמקרים מרכזיים של יופי ("היפיאס רבה", a-b290, e297-a298). בהתאם, בדיאלוג "פילבוס", הדוגמאות ליופי חושי אינן כוללות ציורים ופסלים. אך, בה בעת, ב"המדינה" נמצא מעט דיבור על יופיים של ציורים ומוזיקה. בשוליים, כאמור.

 

לכאורה, ברור: אם אפלטון מזהה את היפה העליון עם "צורה" (שבמשנתו פירושה – אידיאה מטאפיזית טהורה של מהות), כי אז לא יעלה על הדעת שיאבחן את היפה העליון במושאים ארציים. ולא במקרה, בסיום "המשתה" אנו פוגשים בכוהנת, דיוטימה, שמזהה את היופי עם אהבה וחוכמה, בבחינת נשמה ללא גוף. אלא, שלא כך בדיוק: כי היפה האפלטוני מאובחן, כאמור, במושאי הטבע, למשל. אז, כיצד זה?

 

יש לדייק אפוא ולומר כך: לפי אפלטון, היופי עשוי להתגלם במושג פיזי, ברם אז, בזכות כושר ה"היזכרות" (anamnēsis), הנשמה "נזכרת" באידיאה הטהורה של היופי, שממנה הודחה, ונישאת מעלה בחזרה אליה. עניינו של היופי החושי להעלות את התשוקה (ארוס רוחני) מתחום הנראה בחושים אל תחום העל-מוחשי הנראה רק בעיני הנשמה. כך ב"פיידרוס".

 

וזו הנקודה: יצירות אמנות, לדעת אפלטון, אינן מצטיינות בכוח "השיגור" הנשמתי הנדון. ואולם, מדוע פרח יפה ופנים יפים של אישה או גבר יכולים לשגב את נשמתנו אל עולם הצורות המטאפיזיות, ואילו יצירות האמנות לא? התשובה האפלטונית מוכּרת היטב: יצירות אמנות לוקות ב"מימזיס" (חיקוי עולם התופעות), ולפיכך הן מהוות דרגה משנית של אמת, או – במילים גסות – שקר. בתור שכאלו, הן חוסמות את דרך הנשמה אל עולם הצורות המטאפיזיות.

 

עד כאן, אפלטוניות למתחילים. השאלה שנותרה בלתי פתורה היא: מה קרה, שמתישהו – מאות שנים מאוחר יותר – נולד המושג "אמנויות יפות" (belle arti, fine arts)? הכיצד זה, שאמנות ויופי כרתו פתאום ברית, ברית הדוקה, שגם מתקפות קשות נגדה (ה"דאדא", ה"רדי-מיידס" של מרסל דושאן, האכספרסיוניזם הגרמני, "דה-אסתטיזציה של האמנות באוונגרד של שנות ה- 70 ועוד. ) – אפילו הן לא הצליחו למָגרַה?

 

כאמור, הפרדת הכוחות בין אוּמנות (או techné) לבין אמנות ("אמנות יפה", או arti de disegno) היא המצאה מאוחרת. יש מי שתיארך אותה ברנסנס האיטלקי (אנתוני בלאנט[1]), אך יותר מקובל על ההיסטוריונים, שההפרדה נתקבעה במאה ה- 18. כך, למשל, ארתור קריסטלר, במחקרו הנודע, "המערכת המודרנית של האמנויות" (1952), כתב:

"מחשבת הרנסנס על 'היפה' עדיין לא הוסבה על האמנויות, והייתה כמדומה מושפעת מן הדגמים הקדמונים. […] המערכת המודרנית של 'האמנויות היפות' לא הופיעה באיטליה אלא במחצית השנייה של המאה הי"ח […]. הצעד המכריע לקראת הצבת מערכת של 'האמנויות היפות' נעשה (בצרפת/ג.ע) בידי האב בּאטו בספרו הנודע ורב-ההשפעה 'האמנויות היפות על בסיס עיקרון אחד' (1746). […] הוא הראשון שיצא עם מערכת ברורה של 'האמנויות היפות'."[2]

 

ומעניין: למרות שהרנסנס האיטלקי בהחלט ראה ביצירות האמנות היווניות-רומיות מופת של יופי, אף על פי כן, עדיין ברנסנס, לא נודע הבדל "אמנותי" בין "אמנות הרפואה", "אמנות האהבה", "אמנות המלחמה" ו"אמנות הציור והפיסול"…

 

אז, מה גרם לשינוי? אם אמנם צדקו קריסטלר וחוקרים נוספים (לארי שיינר, 2003), שהפרדת הרשויות בין אוּמנות לאמנות נולדה רק במאה ה- 18, דומה כי ברור מיהו האחראי לשינוי: עמנואל קאנט, הוגה הרעיון של השיפוט האמנותי בסימן ה"ללא תכלית" ו"ללא חפץ-עניין" (אינטרס). שמעתה, אוּמנות היא עשייה תכליתית ואינטרסנטית, ואילו "אמנות יפה" היא ללא תכלית וללא אינטרס, כי אם משחק חופשי למען עצמו. ומכאן גם הביטוי – "אמנויות חופשיות".

 

ואולם, לא בדיוק: שכן, האב בּאטו, המוזכר לעיל על ידי קריסטלר, פרסם את ספרו ב- 1746 ואילו "ביקורת כוח השיפוט" של קאנט ראתה אור רק ב- 1790. ללמדנו, שרעיון האמנויות היפות כאמנויות חופשיות נולד עשרות שנים לפני קאנט. ואם כך, מה הוליד את הרעיון הנועז הזה?

 

אני מבקש להציע: אימוץ השקפתו של אריסטו במקום השקפתו האמנותית של אפלטון. כמובן, שנוכחותו המרכזית של אריסטו מוכּרת עוד בניאו-אפלטוניות של ימי-הביניים. אך, רק עתה בשחר המאה ה- 18, חלחלה – כך נראה – תפישת המימזיס האריסטוטלית והדיחה את זו של אפלטון. ונבהיר: לפי אריסטו, חיקוי אמנותי אינו העתקה של דבר מהממשות (ולפיכך, סתירתה של האידיאה של הדבר), כי אם תהליך התגלמותה של האידיאה בחומר. האידיאה, הצורה, לובשת גוף חומרי וכך מוציאה בהדרגה מהכוח אל הפועַל את האידיאה הצרופה. למשל, האידיאה של הכיסא מתגשמת במו "הלבשתה" בגזרי עץ, דבק, מסמרים וכו' עד להשלמת הכיסא. ומכאן, שהאידיאה של הכיסא אינה נפרדת מהכיסא וטרנסצנדנטית ביחס אליו, כי אם היא שוכנת בכיסא הפיזי ממש!

 

כיוון שכך, אין עוד מקום לשלילת האמנות כחיקוי גס ומשני של הממשות וכניגודה של אידיאת היופי, אלא יצירת האמנות היא הגשמה בחומר של אידיאת היופי, האמנות כהוצאה מהכוח אל הפועַל של מהות היופי!

 

ובכל זאת, עדיין לא ברור מהיכן הפרדת יופיים של שולחנות, כיסאות ופרחים מיופיין של יצירות אמנות (שכן, אלה-גם-אלה מגשימים בפועַל אידיאות – את האידיאה של השולחניות, האידיאה של הכיסאיות וכיו"ב).

 

כאן חוזר אפלטון בגלגולו הרנסנסי-איטלקי: כפי שמלמדים שיריו הניאו-אפלטוניים של מיכלנאג'לו וכתבי ואסארי – האמן הוא "אלוהי", ופטישו של הפַסל, המכה בסלע וחוצב ממנו פֶסל, זוכה בתמיכתו של הפטיש האלוהי… המורשת הזו השתלבה במאה ה- 18 עם תפיסות רומנטיות של האמן כיצור סמי-מטאפיזי (ה"גאון") ועם המורשת האריסטוטלית של המימזיס, וכך באה לעולם "האמנות היפה". כך אני סבור.

 

 

[1] Anthony Blunt, Artistic Theory in Italy, 1450–1600, 1940.

[2] ארתור קריסטלר, "מערכת האמנויות המערבית", תרגום: ר.אנקוריון וג'.נבות, מוסד באליק, ירושלים, 1990, עמ' 28, 29, 36.