Archive for אוקטובר 11th, 2019

אוקטובר 11, 2019

צעקה

                                 צעקה

מהו היפוכה הגמור של השתיקה? – הצעקה. צעקת אדם היא שריד המצב החייתי והיא שורש-השורשים של הדיבור. אנו נולדים בצעקה, אנו צועקים בכאב-הגוף ובשבר-הנפש, אנו צועקים בשאגת-הקרב, אנו צועקים בחרון-אף ולעת אביונה. בצעקה אנו מתחברים מחדש לחיה שלכאורה איננוּ עוד. הצעקה היא הקוטב הנגדי של היותנו בני תרבות. ואולי דווקא משום כך, אתגרה הצעקה אמנים. ראו פני מדוזה ברגע כריתת ראשה, כפי שצוירה ב- 1596 בידי קראווג'ו.

 

הצעקה איננה דיבור מתאר, כי הצעקה היא קולו של הדבר הוא עצמו: צעקה אינה מתארת את הכאב, כי אם היא-היא הכאב; צעקת האורגזמה היא האורגזמה. אם רעש רעידת האדמה הוא הרעש, כי אז צעקה היא צעקה היא צעקה.

 

כידוע, הציור והפיסול אינם משמיעים קול. תרגומו של קול לדימוי חזותי הוא אפוא אתגר לא פשוט, ואפשר שרק בהקצנת הקול לצעקה, משנפער הפה ונקרעות העיניים, משמע משלבש הקול צורה מפורשת לעין – רק אז ייתכן המפגש. לכן, גם הצחוק המפעיל את שרירי הפנים – אף הוא הזדמנות אמנותית. וראו פרנץ האלס, רמברנדט ועוד. וכלום אין גם הצחוק קולה של החיה שבתוכנו?

 

נחזור לצעקה באמנות. הקלאסית שבצעקות אלו היא, כמובן, פסל השיש הרומי, "לאוקון", שהתגלה ב- 1506 ברומא ומוצג בוותיקן: לאוקון, כהן-טרויה, ועמו שני בניו, נאנקים תחת מתקפת נחש, עת לאוקון זועק בכאבו הנורא. מה אופייני יותר לניאו-קלאסיקה הגרמנית במחצית המאה ה- 18 מאשר לבוא אל צעקה זו של לאוקון, לעֶָדנַה ולבקש בה דווקא אחר השקט. כך, יוהן יואכים וינקלמן הבחין בכאב המחריד של הכהן, אך מיהר להדגיש:

"עם זאת, אומַר שכאב זה בכל זאת אינו מתבטא בהבעות זעם בפנים ובתנוחה כולה. הדמות אינה נושאת את קולה בזעקה נוראה, כפי שורגיליוס מתאר את לאוקון שלו."[1]

 

מבע פראי באמנות הוא משגה, סבר וינקלמן, וכינה משגה זה בשם "פָּארֶנְתִירְסוּס". משימת התבונה, טען, היא לאלף את הפראות בסימן הרוגַע והאחדות. וכנרמז בציטוט האחרון, וינקלמן הכיר בכך שהשירה (ורגיליוס, למשל) שונה מהפיסול, בכך שמבטאה-גם-מבטאה את ה"צעקה".

בהשפעת וינקלמן, כתב גוטהולד אפרים לסינג ב- 1766 את ספרו, "לאוקון", כשהוא חוזר על הרעיון:

"האמן [אותו יוצר לא-נודע של הפסל "לאוקון"/ג.ע] ביקש להשיג את מירב היופי במצב, שהניחו מצב של כאב פיזי. וכאב זה, בכל עוצמתו המעוותת, לא עלה בקנה-אחד עם מטרתו. לכן נאלץ להפחיתו; אנוס היה להפוך זעקה לאנחה. […] פֶּתח הפה החשוף, הנפער לרווחה – שלא לדבר על העיוותים האלימים והמבחילים ביתר חלקי הפנים הכרוכים בכך – מעוצב בציור על-ידי כתם, ובפיסול על-ידי שֶקע, שהשפעתו עלינו היא הנחותה ביותר שניתן להעלות על הדעת."[2]

 

ועדיין בעקבות וינקלמן, "אישר" לסינג למשוררים לבטא צעקה:

"כאשר צועק לאוקון של ורגיליוס – מי יעלה בדעתו כי לשם צעקה יש לפעור את הפה ופה פעור מכוער הוא? די לו בכך שזעקות אימים, הבוקעות עד לשמים, נשמעות נשגבות לאוזן, יהיה אשר יהיה המראה."[3]

ועוד:

"…מי יגנה עוד את המשורר ומי לא יודה שאם האמן הפלאסטי טוב-עשה שלא עיצב את לאוקון בצעקתו, הרי הוא, המשורר, היטיב-לעשות דווקא כאשר תארו בזעקותיו."[4]

 

האם ביטא אל-גרקו נטייה דומה, כאשר צייר בין 1614-1610 את ייסורי לאוקון ובניו ולא העניק לכהן הטרויאני שום מבע של זעקה, אלא אך של בעתה? פה פעור בצעקה הוא "קרוב-משפחה" של פה פעור בתדהמה, כפי שהוכיח יצחק ליבנה בסדרת ציורים מ- 2004, בהם "גלגל" את ראש הדמות ה"נדהמת" בעקבות הבעת התדהמה כפי שנרשמה ב"ספר ההבעות" של שארל לה-ברון, האמן הניאו-קלאסי הפאריזאי. בין תחריטיו אלה של לה-ברון נמצא את רישום ההבעה הקרוי "Frayeur" (אימה) – תחריט ראש גבר הפוער פיו, עיניו כמעט יוצאות מחוריהן, שיערו כמו עולה בלהבות: זהו פחד שמוליד צעקה!

 

אכן, תודה לאל, לא כל האמנים הקלאסיים צייתו למגמה של ריסון הצעקה: כגון ברישום עיפרון של ליאונרדו דה וינצ'י מ- 1505, מתווה לציור "קרב אנגיארי", שאותו לא השלים. ברישום מופלא זה נראה ראש-הלוחם השמאלי, גבר מבוגר, אף קשיש, הפוער פיו בזעקה, גביניו מכווצים, מבטו זועם.

 

אך, מה יאה יותר לצעקה מאשר האכספרסיוניזם?! ומה זכור לנו מהאכספרסיוניזם, בהקשר זה, יותר מ"הצעקה" של אדוארד מונק?! הציורים וההדפסים של "הצעקה", שנוצרו בידי מונק בין 1910-1893, על קוויהם הגליים המתפתלים בנוף-הפיורד ושמי-הדם-ואש לרקע ה"אי טי" הפוער עיניים ופֶה על הגשר – התמונות הללו הפכו לאיקונה, סמל מסמלי-העל האקזיסטנציאליים של המודרנה. "חשתי צעקה אינסופית עוברת בטבע", סיפר מונק.

 

האכספרסיוניסטים, כשמם, לא חסכו בהבעה ולא קימצו רגש. מה שמוביל לאמנות של ציירינו כאן, וביתר דיוק, לדרזדן 1924, המקום והעת בהם יצר מירון סימה (שיעלה לארץ ב- 1933) את שבעה הדפסי העץ של "הצעקה" ((Die Schrei. ההדפס החמישי בסדרה קרוי בשמה של הסדרה כולה: ניגודי אור-חושך דרמטיים מאד עוטפים שני ראשי גברים זועקים, שעה שצילו של האחד מוטל מימין ככתם אפל של צדודית הנושאת ראשה ופוערת פיה. ידידתו של מ.סימה בדרזדן, הציירת לאה גרונדיג (שתשהה בישראל בשנות ה- 40), רשמה במהלך מלחמת העולם השנייה רישום עיפרון בשם "זעקה": אישה זועקת, מבטה למרומים, זרועותיה מונפות. בזיכרוננו עולה "גרניקה" של פיקאסו (1937), בה האם השמאלית נושאת פניה לשמים, בנה המת בזרועותיה והיא זועקת זעקה מרה.

 

shimshi009.jpgב- 1985 הציגה ציונה שמשי בגלריה "ג'ולי מ." בתל אביב את פסלי החימר שלה, "צועקים". היו אלה ראשים בגדלים שונים, מכוערים, פרימיטיביסטים וגולמיים, זכריים כולם, קשישים למראה, כולם פוערים פה ענק בצעקה. הצבתם בגלריה יחדיו על שולחן עגול מכוסה במפה ורודה – לבטח העלתה חיוך כלשהו, שביחד עם אימת הזעקות, ברא גרוטסקה (שהיא אחדות הנורא והקומי).

 

צעקה-צווחה-זעקה – קולו של הסבל הנורא (אך, באורח פלא, גם קולו של התענוג העילאי). מסורת ציורי הקדושים המעונים הקפידה שלא לייצג את הצעקה. זו נותרה שמורה לאנשים בעלמא – לאישה היולדת, לגוסס, לפצוע, לתינוק, לחייל המסתער… צעקותיהם של אלה אינן נשמעות בציבור. לפיכך, על פי רוב, הצעקה באמנות היא סמלית במהותה – ייצוגה של ענות קיומית. ברם, אם נחזור למשפט הפותח מאמר זה, כלום לא תישָמע הצעקה באמנות ביתר עוצמה כשהיא מכונסת בשתיקה חזותית?

 

 

[1] יוהן יואכים וינקלמן, "הגיונות על חיקוי יצירות יווניות", תרגום: משה ישראל, מוסד ביאליק, ירושלם, 1992, עמ' 24.

[2] גוטהולד אפרים לסינג, "לאוקון", תרגום: דוד ארן, ספריית הפועלים והקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1983, עמ' 22.

[3] שם, עמ' 27.

[4] שם, עמ' 28.