Archive for אוקטובר 9th, 2019

אוקטובר 9, 2019

שתיקה

                               ש ת י ק ה

 

בשנת 2014 כתבתי מאה פרגמנטים על השפה, להם הענקתי את הכותרת "הגה והי". בסופם של 99 דיבורים על הלשון, נָדַמתי:

"דממה. אֵלֶם הוא שפת היגון, האושר, החרדה והיראה. 'אַךְ אֶל אֱלֹהִים דוּמִיָּה נַפְשִי'.[1] השפה לשון המישור היא, ואילו בתהומות ובפסגות תחדל. ונותר אדם בשיתוק רוחו ובשתיקתו. באבל-פיו. ורק אנחתו לרוח. והכול דמ-מה."[2]

 

עידן רעש והמולה עידננו. רעשים מכל עבר: מסרט חדש של טרנטינו, מציורים של אליסון צוקרמן במוזיאון הרצליה, מעבודה סביבתית של תמר הירשפלד ב"הלנה רובינשטיין", מתערוכת דוד אבידן במוזיאון תל אביב, מפאנלים פוליטיים בטלוויזיה ומצעקנות של מנחי שעשועונים, מפרסומות התוקפות את עינינו ואוזנינו מכל העָברים, מסלסולי עדן בן-זקן וממוזיקות בתי-הקפה והבוטיקים… והמתחים – הו, המתחים, הלחץ… רעש, המון רעש. רעש מחריש; וחֶרֶש אין.

 

"המולה זו של סמטאות, של צרכים, של קולות. […] ואף-על-פי-כן, הלא עד מהרה תרד הדממה על כל הרועשים, החיים, על כל שוקקי החיים! איכה יארוב תמיד מאחורי כל אדם זה צלו, רֵעו האפל בכל דרכיו!"[3]

 

"רגע אחד שקט בבקשה", ביקש נתן זך. "הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה", אנו לוחשים; הב לנו שלוות נפש, מנוחה ליגע, מרגוע לעייף. "תשלח לי שקט", ייחלה יונה וולך: "…שקט, שקט, שקט, שקט מופתי/ מיום הולדתי עד יום מותי/ שקט עד יום מותי." שקט כבד, שקט אכזר: כאותה "שתיקה הולכת ונמשכת של משורר"[4], שהיא שיתוק-נפש, בדידות, זרות ודכדוך. שתיקה קיומית תהומית, זו שהבלי המלל, הזוהַר המדומה וה"סְטוֹריס" החלולים מבקשים להכחיש, השקט מהדְמָמַת צליליו של ג'והן קייג', השקט מאפוריו של גרהרדט ריכטר, מאתנחתאות של צ'כוב, השקט מדיבורו של סמואל בקט:

"…זהו הסוף, סוף החשבון, זו השתיקה, כמה קרקורים על השתיקה, שתיקה אמיתית […]. פתוח אל הריק, פתוח אל הכלום, […] פתוח אל השתיקה, צופה אל השתיקה, פנים אל פנים, […] כבול לסלע, בלב השתיקה, [….] אני בתוך, בתוך משהו, אני מסוגר, השתיקה היא בחוץ, בפנים, אין מלבד פֹה, והשתיקה בחוץ, ומלבד הקול הזה, והשתיקה מכל צד…"[5]

 

פרדיריך ניטשה, ודווקא משום שחתר אל הצליל העמוק של המיתוס, ידע את ערך שתיקת הגיבור הטראגי: "המיתוס אינו זוכה למימוש ברור בדיבור", כתב.[6] וב"כוכב הגאולה" של פרנץ רוזנצווייג קראנו:

"שכּן זה סימן ההיכר לעצמיות, חותַם גדולתה וגם אות חולשתה: העצמיות שותקת. […] לשם כך הרי יצר לו הטראגי את צורת האמנות של הדרמה, כדי שיוכל להציג את השתיקה. […] בשותקו מנתק הגיבור את הגשרים הגושרים בינו לבין אלוהים ועולם, ומתנשא משדמות האישי […]. […] וכיצד תפעיל בדידות זו מרי קפוא זה שבתוך עצמה, אם לא על-ידי שתיקה?"[7]

ועוד:

"רק הנצח די בו שיענה בהד לשתיקתו."[8]

ואף יותר:

"שתיקתו של הגיבור הטראגי שותקת בכל אמנות, ובכל אמנות היא מובנת באין אומר ודברים."[9]

 

"צליל הדממה",[10] קולו הטראגי הסודי של השקט. קול שתיקתו של אברהם בדרך לעקידה, כפי ש"השמיעוֹ" יוהנס דה-סילנטיו (סילנטיו: שקט), הלא הוא קירקגור:

"אברהם שותק. […] אברהם איננו יכול לדבר, אין שפת-אנוש העומדת לו בשעת-דחקו. הגם שהיה מצוי בכל לשונות העולם […] הוא מדבר בלשון אלוהית… הוא מדובב בשפת-סתרים. […] אברהם איננו יכול לדבר, כיון שנבצר ממנו להגות את אותה מילה המקפת-כל, את אותה מילה המבהירה את הכול בשלמות […]. אברהם לא דיבר, הוא החריש."[11]

 

שתיקת "אביר האמונה", היא שתיקת הגיבור, פוגשת בשתיקת אלוהים. אנגלוס סילסיום: "לך אל המקום שאינך יכול, ראה היכן שאינך רואה, הקשב אל המקום בו אין כל רעש והד; הגעת אל המקום בו אלוהים דובר."[12] התפילה כמידבּוּר הדיבור, כהדברתו.[13] "תהום אל תהום קורא".[14] "רק ייחוס נגטיבי (אַפּוֹפָאטי) יכול להתיימר להתקרבות לאלוהים, להכשירנו לאינטואיציה דוממת של אלוהים."[15] או: "האחדות הדוממת עם הבלתי-יתואר."[16]

 

שתיקת השמים[17] ושתיקת האדמה:

"ואני שומע את שתיקת האדמה. אני פוסע ברחובות ההולכים ומתרוקנים. אני פוסע לאט, כי שתיקת האדמה מבעיתה אותי וכמו יוצקת עופרת לתוך כפות רגלי, והיא מושכת אותי מטה, מטה. מי יוכל להבין איזה מגור כמוס בהווייתה של האדמה רחבת-הידיים, הכבירה, הכבדה, האטומה, הלילית, השתקנית, האדמה שהולכים עליה!"[18]

 

אך, חרף מועקת הדממה, סגולת הדממה שאין בלתה:

"הוא למד את סוד השקט. מאחר שלשקט יש כמה דרגות… הוא יכול תמיד להיות עמוק יותר… יש שקט סופי, נקודה אחרונה, שאינה ולא כלום, ועם זאת עוצמתה רבה עד כדי כך, שממנה יכולים להיברא עולמות. הנקודה הזו היא תמצית כל התמציות… מי שמגיע לנקודה הסופית, לדרגת השקט האחרונה, שוב אינו יודע דבר על זמן וחלל, על מוות ותאווה. זכר ונקבה מאוחדים שם. השקט הסופי הזה הוא אלוהים."[19]

 

כי רק מתוך השקט הסופי, הקול. צליל מתוך הדממה. "גן-הדובדבנים", מערכה ב': "כולם יושבים, שקועים בהרהורים. דומיה. אין נשמע אלא קול ריטונו החרישי של פירס. פתאום מגיע צליל ממרחקים, כביכול מן השמים, צליל של מיתר שפקע, והוא גווע, עגמומי."[20] קול משמים. קול השמים. צליל המיתוס הטראגי. צליל הקיום. צליל היצירה. צליל הבריאה. "קול דממה דקה".[21]

 

 

 

 

[1] "תהילים", סב, 2.

[2] גדעון עפרת, "הגה והי", מנגד, ירושלים, 2017, מס' 100. וראו גם באתר-המרשתת הנוכחי.

[3] פרידריך ניטשה, "המדע העליז", מס' 278, תרגום: ישראל אלדד, שוקן, ירושלים ותל אביב, 1969, עמ' 311.

[4] א.ב.יהושע, 1967.

[5] סמואל בקט, "אלושם", תרגום: הלית ישורון, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1997, 1998, עמ' 358-356.

[6] משה שוורץ, "שפה מיתוס אמנות", שוקן, תל אביב, 1967, עמ' 359.

[7] פרנץ רוזנצווייג, "כוכב הגאולה", תרגום: יהושע עמיר, מוסד ביאליק ומכון ליאו בק, ירושלים, 1970, עמ' 115.

[8] שם, עמ' 117.

[9] שם, עמ' 120-119.

[10] ראה תרגום השיר "צליל הדממה", באתר המחסן הנוכחי, 22 באפריל, 2019.

[11] סרן קירקגור, "חיל ורעדה", תרגום: איל לוין, מאגנס, ירושלים, תשנ"ז, עמ' 130-127.

[12] מצוטט על-ידי ז'אק דרידה, בתוך:

Jacques Derirda, Sauf le nom, Galilée, Paris, 1993, p.33.

[13] שם, עמ' 56.

[14] "תהילים", מב, 8.

[15] Jacques Derrida, "Comment ne pas parler", Psyché, Galilée, Paris, p. 536.

[16] שם, עמ' 544.

[17] עמוס עוז, "שתיקת השמים", כתר, ירושלים, 1993.

[18] פנחס שדה, "החיים כמשל", שוקן, ירושלים ותל אביב, תשכ"ח, עמ' 7.

[19] יצחק בשביס זינגר, "שידא וכוזיבא", בתוך: "שפינוזה מרחוב השוק", תרגום: אורי בלסם, מעריב והד ארצי, 1998, עמ' 82.

[20] אנטון צ'כוב, "גן-הדובדבנים", תרגום: אברהם שלונסקי, בתוך: "אנטון צ'כוב: ארבעה מחזות", עם עובד, תל אביב, 1969, עמ' 284.

[21] "מלכים א'", יט, 12.