Archive for אוקטובר 7th, 2019

אוקטובר 7, 2019

אמנים בראש מוזיאונים?

 

                   אמנים בראש מוזיאונים?

 

פעם נוספת, שבתי ונמצאתי עומד מול שולחן הספרים המשומשים ברחוב שץ, 5 שקלים לספר. רפרתי לי בנינוחות על פני הכותרים, כאשר עיני עצרה על ספרון הנושא בצרפתית את הכותרת – "הרהורים על המוזיאון הלאומי" מאת לֶה-בְּרוּן (Lebrun). נזכרתי, שאת השם "שארל לֶה-בְּרוּן" אני מכיר כשמו של אמן ידוע מאד בפאריז של לואי ה- 14, ידוען של ממש (1690-1619), צייר-החצר (מי שלואי – כנראה, לא מבין גדול באמנות – אמר עליו, שהוא "הצייר הצרפתי הגדול ביותר בכל הזמנים"), מי שהושפע עמוקות מניקולא פּוּסֶן, מי שהיה אחראי על כל עיצוב ארמונות המלך (בפרט, בוורסאי), ראש האקדמיה המלכותית לציור ופיסול ונשיא האקדמיה הצרפתית ברומא, ובקיצור – פיגורת-על בעולם האמנות הצרפתי האקדמי/ניאו-קלאסי של המאה ה- 17. אישית, זכרתי, שמצאתי עניין מיוחד ב"ספר ההבעות" – בו קטלג שארל לֶה-בּרוּן בתחריטים את ההבעות האנושיות העיקריות, בבחינת ספר-הדרכה שימושי לציירים.

 

אלא, שאז – ועודני מעלעל בספרון במרכז רחוב שץ – התברר לי, שלא בשארל לֶה-בְּרוּן מדובר, כי אם בבן-אחיינו, אחד בשם ז'אן-באטיסט-פייר לֶה-בְּּרוּן (ראו לעיל דיוקנו-העצמי משנת 1796), שחי במחצית השנייה של המאה ה- 18 ותחילת ה- 19 (1813-1748), צייר, אספן, סוחר אמנות ידוע מאד בפאריז, גם מומחה רסטורציה (בעיקר, של ציור הולנדי); ובזכות כל מעלותיו אלו, אף שימש מורה באקדמיה המלכותית לאמנות. מה שקרוי "קונוסר" (.(connoisseur ומסתבר, ואת זאת למדתי מעט מאוחר יותר, שמאז 1789, הפך ז'אן-באטיסט-פייר לֶה-בּרוּן חסיד נלהב של המהפכה הצרפתית ואף גויס כיועץ הממשלה החדשה (מטעם שר הפנים: ז'אן-מארי רוֹלָאן; וראו להלן), ובתוקף מעמדו זה כ"מומחה אמנות", נשא ב- 1792 בפני מועצה עליונה של אזרחי פאריז את ההרהורים הנועזים שקובצו בספרון, שאותו רכשתי בששון תמורת 5 שקלים ואשר עמו שבתי הביתה בשלום.

 

 

לפניכם, באריכות, שורות מנאומו של לֶה-בּרוּן, בו תוקף סוחר-האמנות המומחה את שר-הפנים, רולאן, תוך שמנסח דברים קשים כנגד כוונת השר להעסיק אמנים במוזיאונים בכלל ובמוזיאון הלאומי החדש (ה"לוּבְר") בפרט. המומחה נגד האמנים:

"…כיום, כאשר גְאון-החירות מחייה את נפש צרפת וכאשר כל אזרח המעוניין בתהילת ובברכת ארצו ניחן באומץ לומר את האמת – יהיה זה בלתי-נסלח שלא לגנות את הנזקים המאיימים. […] המדובר, אזרחים, בייסוד מוזיאון, באכלוסו בכל המושאים הנדירים ויקרי-הערך שהיו שייכים למלך ולזרים. שומה על מוזיאון זה למחוק את כל המוסדות האחרים מסוגו […]. פאריז תהפוך, ניתן לומר, לבירת העולם, וכמוה כים שאליו הולכים כל הנחלים ונשפכים בו והיא המקום בו ירוכז כל זהב-אירופה. […] כיצד צריך להיות המוזיאון? הוא צריך להוות הצרף (אסמבלאז') מושלם של היקר ביותר שנוצר באמנות ובטבע, בציורים, ברישומים, בפסלים, בפרוטומות, באגרטלים ובעמודים מכל הסוגים ומכל המינים, עתיקים ברובם; באבנים חקוקות, במדליות, בעבודות אמאיל, באגרטלי אגט, ג'ייד (אבן ירקן) וכו'. את כל הציורים יש לסדר לפי סדר האסכולות, ולציין, באמצעות אופן סידורם, את התקופות השונות של שחר האמנויות, התפתחותן, הגעתן לשלמות ולבסוף – ניוונן. ולאחר שביטאתי בפניכם את חשיבות ייסודו של מוזיאון, […] ברצוני להוכיח לכם, האזרחים, שהיחידים שיכולים לשאת במשימה ברמה מזהירה – הם המומחים. […] הצייר מאמץ את המניירה של המורה האהוב עליו. הוא מבקש לאשר סגנון הנערץ עליו, ומלבד זאת אין הוא רואה דבר. הֲביאו את הצייר, לאחר תריסר שנות לימוד, לגלריה בה נאספו ציורים שונים, ואם יזהה ציור של מורו, הוא יעצור ויתבונן רק בו. ואם לא זיהה את סגנון מורו – הוא ימשיך הלאה אל כל השאר בעין אדישה. […] אם ניוועץ   בהיסטוריה של היוונים, שאותם לבטח לא נאשים בבורות, נוכל להיווכח שהם היו רחוקים מלהכיר בציירים כשופטי ערך אמנותי. משום שבתחרויות הציור, שנערכו בקורינת ובדלפי, הללו שנתבקשו להעריך את היצירות המתחרות ואת ערכן לא נבחרו מבין האמנים, כי אם מבין המומחים ((connoisseurs. […] אניח לרגע, שהציירים היו מומחי ציור, כלום היו מסוגלים לבצע בחירה טהורה ואמיתית בין מושאים האמורים להיכלל במוזיאון, וכוונתי לפסלים, לאגרטלים וכיו"ב? […] כל העולם יודע, שהכשרת הציירים מעולם לא נועדה למומחיות מסוג זה. ומנגד, המומחה מחויב, בתור מי שבנה אוספים, להסב את תשומת לבו לכיווני ז'אנרים שונים של עניין לקראת הכללתם באולמות התצוגה. […] המומחה הנאור, יבחין במבט ראשון בין היצירות הראויות לבין אלו שלא. ולאחר מכן, כיצד יוכלו ציירים להציב את התמונות לפי סדר האסכולות? […] האמנים אינם מסוגלים לנהל ביעילות את הקמת המוזיאון, מאחר שהם תמיד טרודים באמנותם ואינם יכולים לבקר את האוספים העיקריים של אירופה, כפי שאין בכוחם ללמוד מדי יום ומדי רגע את המניירות השונות של האמנים הדגולים השונים. לצורך סידור אולמות תצוגה, חובה לראות הרבה, להשוות הרבה […]. כלום נתעלם מהעובדה, שהיו אלה אמנים שבכל הזמנים היו ממונים על שמירת ציורי המלך, וכיום נמצאים הציורים הללו במצב מוות? […] (ז'אק-לואי) דויד, הצייר הראשון במעלה של תקופתנו […] אמר לשר [לרולאן, שר הפנים/ג.ע] את המילים כדלקמן: 'אם עמיתיי היו אומרים לך את האמת כמוני, הם היו מודים שאין בהם את מומחיותו של אדם שהקדיש עצמו ללימוד הסוגה הזאת.'"[1]

 

מכאן ואילך, פירט לֶה-בְּרוּן את שפע מגרעותיהם של שישה חברי המועצה, שנבחרו בידי רולאן לשמש כגרעין המוזיאון הלאומי, שמתוכם חמישה היו אמנים. לֶה-בְּרוּן קטל אותם, אחד אחר השני, וסיכם: "ניתן לראות, שמתוך שישה אלה, ארבעה ניחנים בבורות שאין כדוגמתה."[2] לה-בּרון קרא אפוא לשר לפזר מיד את המועצה, תוך שמאשימו בכך ש"הוא בחר רק באלה שהם חבריו; הוא היה חרש לעצותיי."[3] ולסיום, קרא לֶה-בּרוּן לסילוקו של רולאן ("הוא חלש מדי מכדי לשאת במשקל המיניסטריון"[4]. הערה: רולאן אכן נודע בחולשתו כמי שנשלט לחלוטין בידי דעותיה הנחרצות של רעייתו. במכתב לשר הפנים, הוסיף לֶה-בְּרוּן: "אני תוקף אותך ביושר, כשם שדיברתי איתך דברי אמת."[5]) ותבע להקים במקומו של המיניסטריון מחלקת אמנויות שתנוהל בידי איש של כבוד או בידי ועדה בת 28 חברים: 3 אזרחים, 3 ציירים, 3 פסלים, 3 מומחים, 2 ארכיטקטים, שלושה אנטיקווריאטים ושני מזכירים.

 

אז, מה נאמר בעקבות המסופר לעיל: האם היינו מרשים כיום לסוחר-אמנות, ויהיה מהולל כאותו לֶה-בְּרוּן, לשמש כמנהל מוזיאון או כאוצר ראשי? האם היינו פוסלים כיום אמן או אמנית (ומי מהפועלים בעולם האמנות לא חטא בעברו או בעברה באמנות?) לתפקיד כזה (ויש אצלנו לפחות אחד ואחת כאלה)? התשובה שלילית, כמובן. ולא רק משום שההבחנה בין אמן לבין אוצר חלפה מן העולם; ולא רק משום זניחת "שיטת המאסטר" – לפי לומד פרח-האמנות אצל אמן ותיק (שמצמצם-לכאורה את אופקו האמנותי הרחב) – לטובת שיטת לימוד פתוחה ופלורלית; ואפילו לא משום המגמה המקובלת בעשורים האחרונים להכשיר אוצרים בקורסים למוזיאולוגיה. לא, כי – שלא כלֶה-בְּרוּן – לא עוד אנו מצפים ממנהל מוזיאון ואפילו מאוצר ראשי להיות מומחה בציור-פיסול-עתיקות-אגרטלים-מדליות וכיו"ב. גם כשלא מדובר במגה-מוזיאון (נוסח מוזיאון ישראל, למשל), השיטה הקיימת מפצלת, כידוע, את המוזיאונים לאמנות לאגפים ולמדיומים, כל אחד ואחד עם מומחיו, שעה שאוצרוּת-העל, ולבטח המנ"כלוּת, עניינם כושר ניהול מערכות, כושר גיוס כספים ושיקולים תרבותיים מורכבים ורחבי-אופק. אמן בתפקיד מנהל אמנותי של מוזיאון? אפילו ז'אן-באטיסט-פייר לֶה-בְּרוּן לא היה מתנגד.

 

בכל זה אין שום בשורה מרעישה. מה שכן, העוז של סוחר-אמנות (אמן הוא עצמו) לעמוד מול שר (או שרה) בממשלה ולהטיח בפניו ביקורת חמורה ובלתי-מתפשרת – העוז הזה מלפני 227 שנים, נראה לי, כאן ועכשיו, כחזון אוטופי הראוי להערצה. שווה 5 שקלים.

 

 

 

[1] Jea,-Baptiste-Pierre le Brun, Réflexions sur le Muséom national, Réunion des musées nationaux, Paris, 1992, pp. 7-15.

[2] שם, עמ' 16.

[3] שם, עמ' 17.

[4] שם, שם.

[5] שם, עמ' 32.