Archive for אוקטובר 6th, 2019

אוקטובר 6, 2019

הבעיה שלי עם גרהרד ריכטר (ב)

                

 לשאלת ביטול הניגודים בין ריאליזם להפשטה

 

סוגיית היחסים באמנות בין ריאליזם לבין הפשטה היא עניין מורכב, מסובך ושנוי במחלוקת, עניין התובע ליבון עיוני לא קל, שהעסיק ומעסיק רבות פילוסופים אנגלו-סקסיים של הלשון והוגים פוסט-סטרוקטורליסטיים צרפתיים. ברוכים הבאים לכאב-ראש.

 

אלה הסבורים שריאליזם (ופיגורטיביות בכלל) והפשטה – חד המה, משמע – אינם מוציאים זה את זה, יאחזו בטיעונו של נלסון גודמן ב"לשונות האמנות" (1968), לפיו – כל יצירת אמנות, בכל ז'אנר, בכל מדיום, בכל סגנון, היא מערכת של סמלים. כלומר, כפי שדימוי ריאליסטי של כיסא אינו כי אם צורה המסמלת כיסא, כך גם דימוי מופשט של כתם צבע אינו אלא צורה המסמלת (בדרכה המטפורית) רגש. ומשום כך, בין ציור ריאליסטי של אדגר דגא המוקדם לבין ציור מופשט-גיאומטרי של מונדריאן אין הבדל סימני מהותי.

 

במילים אחרות ובכלי חשיבה אחרים, הרעיון של "מערכות הסימנים" (רולאן בארת, "יסודות סמיולוגיה", 1967), שאותה הוא איתר בביגוד, במזון וכיו"ב – ראוי שיחול גם על האמנות, על סך לשונותיה, כך יאמרו אלה המתנגדים למתח-ההפכים בין הפשטה וריאליזם. לא במקרה, באותה שנה בה נכתב הטיעון הנ"ל של בארת, דחה ז'אק דרידה את רעיון ה"נוכחות" של מסומן אחד, מרכז ומקור משותפים, לטובת המשחק הפתוח של המסמנים:

"…המתח בין משחק לבין נוכחות. משחק הוא עכירת הנוכחות. נוכחותו של יסוד היא תמיד התייחסות סימנית וחילופית המוטבעת במערכת של הבדלים ותנועת שרשרת."[1]

 

ריאליזם? הפשטה? אקספרסיוניזם? קוביזם? – כל אלה וכל השאר אינם אלא "משחק סימנים" גדול של התרבות.

 

לטיעונים משני עברי האוקיאנוס, המבקשים לטשטש את הניגוד-המוציא ((mutually exclusive בין הפשטה וריאליזם, מצטרפת מכיוון שונה הבחנתו של ואסילי קנדינסקי ב- 1912 (לא ב"על הרוחני באמנות", אלא במאמר אחר) בין "דג" לבין "צורת-דג". רוצה לומר, דין הצורניות (שקוּדָש באמנות המופשטת) חל גם על הציור הריאליסטי ביותר: שלכל דימוי פיגורטיבי יש ערך צורני, שהוא-הוא המכריע באמנות, סבר קנדינסקי. והאם לא לזאת בדיוק התכוון הצייר ג'יימס וויסלר כשקרא ב- 1871 לציור הריאליסטי של אמו – "קומפוזיציה באפור ושחור"?

 

אלא, שכבר בשלב מוקדם זה של דיוננו, נתקומם ונשאל: עם כל הכבוד לשוויוניות הלשונית והפורמליסטית שבין ריאליזם להפשטה, כלום נוכל להתעלם מסוגים שונים של סמליות (או, מוטב נאמר – סימניות) הפועלים בשתי המגמות האמנותיות הנדונות? אנחנו מתכוונים, כמובן, לתיאוריית הסימנים (סמיוטיקה) המפורסמת של צ'רלס פּירס ((Peirce, שפותחה במחצית השנייה של המאה ה- 19 ופורסמה ב- 1903: ביסוד התיאוריה (בטרם שוכללה) שוכנת ההבחנה (אשר, במקביל, נוסחה בצרפת בין 1916-1911 על-ידי פרדיננד דה-סוסיר) בין סימן, מסמן ומסומן. פירס הבחין בין שלושה סוגי יסוד של סימנים:

– סימן איקוני, שיסודו בדמיון בין המסמן למסומן (דיוקנאות, למשל).

– סימן אינדקסי, שבבסיסו זיקה עובדתית-פיזית בין המסמן והמסומן (למשל, שבשבת המסמנת כיוון-רוח, או עשן המסמן אש)

– סימן סמלי, שביסודו זיקה מוסכמת בלבד בין מסמן למסומן (למשל, המילה "כיסא", או אורות הרמזור).

 

לאור שילוש סימני זה, נטען כלפי אלה המבקשים לבטל את הסתירה בין ריאליזם להפשטה, שעסקינן בשני סוגים שונים בתכלית של סימנים: כי, בעוד הסימן הריאליסטי הוא איקוני (קרי: בין תפוחיו המצוירים של סזאן לבין התפוחים שעל שולחנו, או התפוחים כפי שמוכרים לנו, מתקיים דמיון), הרי שהסימן המופשט הוא סמלי, כיון שהוא אך ורק מוסכם (הצבע הכחול כסמל מטפורי של רגש קדושה ואינסופיות). ומשנגיע לפוטו-ריאליזם, נדבר אף על סימן אינדקסי (בזכות הזיקה הצילומית הפיזית בין הדבר המצולם לבין קרינתו על הפילם או התגלמותו הפיקסלית). ובמילים אחרות, אין די במכנה-המשותף הסימני בכדי לטשטש את הפער המהותי בין הריאליזם למופשט.

 

ברם, מה נענה לנלסון גודמן, הטוען, שכל הייצוגים באשר הם הינם סמלים, תוך שדוחה את עקרון הדמיון ((resemblance בין הסימן המייצג לבין המיוצג, עד כי טוען: "שום דרגה של דמיון לא תשמש תנאי מספיק לייצוג".[2] ומכאן:

"העובדה הפשוטה היא, שעל-מנת שתמונה תייצג מושא, היא חייבת להוות סמל שלו […]. אין הדמיון (resemblance) הכרחי לרפרור (reference): כל דבר כמעט עשוי לייצג כל דבר אחר."[3]

 

 

בפרק בשם "ריאליזם", דחה גודמן את טיעון האינפורמטיביות של הציור הריאליסטי (כלומר, הטיעון, שציור ריאליסטי מספק לנו יותר מידע על העולם, לעומת ציור לא ריאליסטי): שני ציורים, האחד מציית עד תום לחוקי הפרספקטיבה, והשני הופך את הפרספקטיבה על פיה, יספקו לנו אותה מידע של מידע, טוען גודמן.[4] שכן – וזוהי השורה התחתונה על פי גודמן – "הריאליזם הוא יחסי והוא נקבע על-ידי מערכת של תקן ייצוגי בתרבות נתונה או בעבור אדם מסוים."[5]

 

פירושו של דבר: כל ההבדל בין ציור ריאליסטי לציור מופשט הוא אך ורק בתקן המוסכם של הסימול המייצג: בתרבות המערבית אומצה המוסכמה הרומית-רנסנסית של הסימול הריאליסטי, וזו אינה חלה על הסימול המופשט.

 

או-קי; ונניח שהסכמנו עם נלסון גודמן, כלום אין בניסוח התקן המסמל המוסכם בבחינת אמת-מידה מכרעת להבחנת הריאליזם מההפשטה?! קִראו לזה "עניין של מוסכמה ותו לא", אך עדיין ציור ריאליסטי אינו ציור מופשט. ובעצם, מה אינו בבחינת מוסכמה בתרבות?!

 

כאן יבואו רבים – אמנים, מבקרי-אמנות וסתם שוחרי אמנות – ויטענו: "הן, מי לא מכיר את דרגות הביניים בין הריאליסטי לבין המופשט: מידה כזו או אחרת של אקספרסיוניזם, למשל (והלא, ההפשטה של קנידנסקי צצה מתוך האקספרסיוניזם של "הפרש הכחול"!); ומי אינו מכיר את ה"הפשטה" המתגלה לעינם של כל המתקרבים לציור של רמברנדט! לפיכך, כל הקיטוב הבינארי הזה אינו כי אם יחסי בלבד."

 

על כך נענה: גם אם תהליך התקרחות הדרגתית מקשה על ההבחנה החד-משמעית בין בלורית נאה לבין קרחת, עדיין מקובל עלינו ההבדל בין אדם קרח לבין אדם שופע שיער. המתקפה הדקונסטרוקטיביסטית כנגד עקרון הבינאריות (כנגד הקיטוב הבינארי של אישה-גבר, שחור-לבן, מערבי-מזרחי וכו'), לטובת ההעדפה של השוני והריבוי – אין בכוחם למחוק את עצם ההבחנה ההכרתית הבסיסית בין גבר לאישה, בין שחור ללבן ובין מזרח למערב. תמיכתי הליברלית, המוסרית וההכרתית, בריבוי שבין הקצוות אינה כופרת בעצם קיומם של הקצוות. וכי מישהו יכחיש שציור של ג'קסון פולוק משנות ה- 50 הוא "מופשט", ולעומת זאת, ציור של גרסיה לופז הוא ריאליסטי?! ובעניין ה"הפשטה" הנגלית במבט קרוב לציור של רמברנדט, גם עובדה זו לא תבטל את ערכו של המבט המעט-רחוק-יותר, אשר יאשר פיגורטיביות. מכאן גם, ש"תיאוריית כתמי-הצבע" של אדווין דיקינסון – מאבות הציור הריאליסטי האמריקאי החדש – אמנם עשויה להוליד ציורים ריאליסטיים מתוך כתמיות מופשטת (ו/או לברוא ציורי-ביניים, כפי שאכן יצר דיקינסון הוא עצמו), ברם אין להסיק מזאת, שכתם מופשט כמוהו כייצוג ריאליסטי (והרי, כל דימוי ריאליסטי יסודו בנקודה או בנגיעת מכחול שהם כשלעצמם מופשטים; אז מה?!).

 

בקיצור, אני בשלי: ריאליזם רדיקלי והפשטה רדיקלית אינם קטבים פיקטיביים ומיותרים, תולדת מורשה מערבית פשטנית, כי אם שני תחבירים המוציאים זה את זה ((mutually exclusive, וזאת מבלי לשלול, כמובן, את הריבוי האינסופי האפשרי של מצבי-ביניים. אני טוען: הדואליות הסימולטאנית של גרהרד ריכטר – ציורים ריאליסטיים וציורים מופשטים – נותרה בעבורי בלתי נהירה ובלתי קבילה.

 

 

 

[1] Jacques Derrida, "Structure; sign and play", Writing & Difference, University of Chicago, 1978, p.292.

[2] Nelson Goodman, Languages of Art, The Bobbs-Merril Company, inc.,New-york, 1968, p.4.

[3] שם, שם.

[4] שם, עמ' 36-35.

[5] שם, עמ' 37.