קטגוריות
פוסטמודרנה

הבעיה שלי עם גרהרד ריכטר (א)

                   הבעיה שלי עם גרהרד ריכטר

 

שורה תחתונה-תחתונה: איני מצליח לרדת לעומק הדואליות של הריאליזם וההפשטה ביצירת גרהרד ריכטר. ככל שאני צולל פנימה להתבטאויותיו ולדברי הפרשנות הרבים על יצירתו, הנערצת בפי כל, אני מתקשה לפצח מה שעל-פניו נראה כפרדוקס: ציורים פוטו-ריאליסטיים במחיצת ציורים מופשטים עד תום. אני מודע היטב להשפעתו העצומה של ריכטר ברחבי העולם (בקרב נאמניו בישראל, בולטים יצחק ליבנה וגלעד אפרת), אך אינספור מפגשיי עם ציוריו מותירים אותי עם סימן-שאלה תחבירי עקרוני. עם זאת, מתוך הכרת כבוד, אפתח בציטוט מקטלוג התערוכה המקפת – "גרהרד ריכטר: 40 שנות ציור" (שהוצגה ב- 2002 ב- MOMA שבניו-יורק), ובו כתב האוצר, רוברט סטור:

"בתור צייר הניחן ברוחב פילוסופי שמעבר למושגיות, הוגה רדיקלי ולעתים יוצר מסורתי, הנמנה על האמנים הדגולים של המחצית השנייה של המאה ה- 20, וחוקר בחזית הקדמית של המאה ה- 21 – בתור שכזה, ריכטר הוא משורר הדימויים של תחושת חירום ושל איפוק, ספֵק ותעוזה."

 

מאז 1962 (כשנה לאחר עקירתו ממזרח-גרמניה מערבה), החל גרהרד ריכטר (יליד 1932) לצייר ציורים אַל-אישיים – רובם בשחור-לבן – בהסתמך על צילומי עיתונות, מגזינים ופרסומות. "ציורים שאין להם כל קשר לאמנות", הבהיר האמן. כשהוא נטוע במוצהר במורשת ה"פופ-ארט" הגרמני הפוסט-אמריקאי, יצר ריכטר סוג ציור המסתיר את היותו מצויר ואשר מוחק-לכאורה את יוצרו. עם זאת, טשטוש קל של הדימוי עשוי היה לרמז שהציור אינו תצלום. בה בעת, ריכטר הכחיש שכוונתו לפגום בריאליזם באמצעות הטשטוש, מאחר ש- "הרכות המאחידה של פני-השטח מנהירה את התוכן וגורמת לייצוג להיראות אמין יותר…"[1]

 

"איני מנסה לחקות צילום", אמר ריכטר והוסיף: "אני מנסה ליצור תצלום. ואם אתעלם מהטענה שתצלום הוא פיסת נייר שנחשפה לאור, הרי שאני עוסק בצילום באמצעים אחרים."[2]

 

מ- 1965 ואילך, החל ריכטר מצייר ציורים מופשטים עד תום. תחילה, צייר על פי תצלומים, שבהם טיפל במכחול חופשי (וללא כל קשר לדימוי שמתחת), עד כי הטקסטורה האוטונומית גברה על דימוי המציאות. ב- 1972 כבר יצר ריכטר ציורים בהם כיסה את כל הבד בכתמי צבע שנתמזגו לאפור. הפשטות אפורות נוספות נוצרו ישירות באפור באמצעות רוֹלר. בקטלוג תערוכת ריכטר ב"טייט" הלונדוני, ב- 1992-1991, פוּרשה הסדרה האפורה במונחים בקטיים, כביטוי לתפישת היעדר המשמעות המהותי של הקיום האנושי. באותה שנה צייר ריכטר את "1024 צבעים" (כ- 3X3 מ'), ציור של משבצות צבע, בו ערבב בהדרגה צבעי יסוד עם אפור לפי נוסחה מתמטית. אך, הפיגורטיביות לא נגוזה מיצירת ריכטר: כי, במקביל להפשטותיו, המשיך לצייר ציורים דוגמת אלה שבהם ניסה להעתיק את ציור "הבשורה" של טיציאן", או שיצר ציורים פוטו-ריאליסטיים של נופים ושל דיוקנאות (בביאנאלה בוונציה, 1972, הציג 48 דיוקנאות שחור-לבן פוטו-ריאליסטיים של אנשי רוח דגולים. הגישה האנציקלופדית וטכניקת הציור אישרו אימפרסונאליות גמורה).

untitled.png

 

T06600_9.jpg

ב- 1976, לצד הציורים הפוטו-ריאליסטיים (המפורסמים שבהם, 15 ציורים מ- 1977 בנושא מותם/התאבדותם בכלא של שלושה חברי "כנופיית באדר-מיינהוף"), שכלל ריכטר את הפשטותיו בהתבסס על מקריות וגירודי צבע עם מרית, שעה שצילם את המתוות המופשטות הקטנות והגדיל את התצלומים לציורי ענק. ציורי ציורים על פי תצלומים. פוטו-ריאליזם של הפשטה גמורה. ולכל אורך הדרך: אימפרסונאליות. מבחינת ריכטר, גם ההפשטה היא סוג של ייצוג מציאות, כפי שכתב ב- 1982 בקטלוג של "דוקומנטה" (7) בקאסל שבגרמניה:

"ציורים מופשטים הם מודלים בדיוניים, משום שהם מציגים מציאות שאותה איננו מסוגלים לראות או לתאר, ואשר על קיומה בכוחנו רק לרמז. אנו מתייחסים אליה במונחים שליליים: הבלתי-נודע, הבלתי-ניתן-להבנה, הבלתי-נגמר-לעד."

 

עד כאן היסטוריה קצרה של ציורי גרהרד ריכטר. ועדיין התהייה: מה בשורש הרעיון של ביטול הסתירה בין ציור היפר-ריאליסטי לבין ציור סוּפּר-מופשט?

 

אני מעיין בספר היסוד על יצירת ריכטר, שערך יורגן הארטן ב- 1986 לרגל תערוכה נודדת של האמן בין דיסלדורף, ברלין, ברן ווינה. "הוא יצר בלי כל כוונה אסתטית או סוציו-ביקורתית ובעבודה מכאנית שבעקבות התצלומים.", תיאר האוצר-עורך הארטן את הציורים המוקדמים שבעקבות התצלומים.[3] פעם אחר פעם, ציין העורך את יסוד הניכור בציור הריכטרי, גם – ואולי דווקא – בהתייחס לסצנות מזעזעות בציורים, דוגמת הוצאה להורג, ולחילופין, דימויים ארוטיים ואף פורנוגראפיים במפורש. ציורים שמתעקשים על הימנעות מתגובה אישית ישירה:

"הוא מבקש להימנע מכל ציור כאמנות של מחוות סובייקטיביים. […] באופן כללי, הוא מוכיח אדישות מוזרה כלפי המציאות המוצגת."[4]

אדישות לצבע הולידה ביצירת ריכטר סדרות קטלוגיות של לוחות-צבעים, כשם שאחראית על הציורים האפורים:

"לתמונות האפורות מעמד מיוחד של אדישות אמנותית בציור. […] אין בהם לא צבע ולא צורה, אין הם מציעים דבר, ועם זאת, הם מסתירים הכול. […] ברגע בו לא נותר עוד דבר לייצגו, האפור – בניהיליזם המוטמע בו – נמצא הולם ביותר להצגת הבלתי-מיוצג או פשוט הלא-כלום."[5]

 

האדישות לסגנון – דומה שהיא אמורה את יכולתו של ריכטר לצייר בו-זמנית ציור ריאליסטי קיצוני וציור מופשט קיצוני. לדעת הארטן, הדיאלקטיקה של ה"פופ-ארט" הגרמני (נוסח וולף פוסטל המוקדם, למשל), זו של הדֶקולאז' (הדבקת תגזירי או קרעי דימויים צילומיים במֶחְבָּר מופשט), תמכה בדואליות הריכטרית.[6] ובפרספקטיבה רחבה יותר, האַל-אישי וה"מכאני" ("אני מכונה"/ אנדי וורהול) של ה"פופ-ארט" האמריקני – אף הוא עמד ברקע. אך, יותר מכל, לדעת הארטן, אדישותו של ריכטר לתוכן תצלומיו המירה את האשליה הייצוגית לטובת האוטונומיה של המדיום.[7] הפקעת הריאליזם מהתצלום באמצעות אקט הציור.

 

אלא, שאז באה הטענה הניאו-רומנטית ומבלבלת אותנו:

"ריכטר לא היה מצייר, לא היה ממשיך לייצר ולשעתק ציורים, אלמלא האמין שיום אחד הוא יצליח לשגר מבט אל מאחורי המסך (מטאפורה שלו!) המסתיר את סוד ההופעה הציורית. זוהי האובססיה הפרנואידית של האמן שמביאה אותו להכרה (הבלתי-סנטימנטלית לחלוטין), שהאמנות היא תחליף לדת, או – בניסוח זהיר יותר – שהאמנות מעניקה את 'מה שהדת אינה יכולה יותר להעניק…"[8]

 

מדהים. האם ערגה כגון זה לחבוי היא אדישות לתוכן המיוצג?! וכיצד העתקה של תצלום תגלה לנו סוד מטאפיזי שהוא תחליף לדת?!

 

ב- 1967 הציג גרהרד ריכטר 4 מלבני זכוכית גדולים, ממוסגרים בברזל ומוּטים קלות כחלונות. שום דבר לא נראה מבעד לזכוכיות מלבד האולם הריק, מה שהותיר את מבטו של הצופה מעורטל מכל אשליה אופטית ועם ההכרה, שהחזותי אניגמאטי ואינו בר-פיצוח. כלום אין להסיק מתצוגה זו את ההפך מחלום החדירה אל מעבר למסך התופעות?

 

אדישות? בעקבות ציור של ריכטר מ- 2005 בנושא "אסון התאומים" במנהטן (הצייר ורעייתו הצעירה היו בדרכם לניו-יורק, שעה שטיסתם הוחזרה לקלן בשל האירוע), בו שילב את תצלום הפיגוע עם גירודי צבע מופשטים ומטשטשים, תיאר רוברט סטור:

"ריח הגופות [ב"גראונד זירו"/ג.ע] נבלע בריח הפלסטיק הבוער ושאר חומרים סינתטיים, אבל לכל היה ברור שהצחנה המבחילה הייתה תרכובת הכוללת ריחות קרמטוריום. לציורים אין ריח, ברם – במובן סינֶסְתֶטי [בין-חושי/ג.ע] – לציור של ריכטר את ה- 9.11.2001 יש ריח של אפר. […] טשטוש הפיצוץ במגדל הדרומי מרחיק מעבר להישג ידו של הצופה את סיפוקי התשוקה לחזות ולאחוז במוות באורח ציורי. […] שיקול-הדעת של הציור עונה למציצנות של המצלמה."[9]

 

אם כן, לא חדירה אל מהות סודית ונכספת, כי אם – להפך – המאמץ לטשטש, בבחינת ביקורת על יומרת הצילום להציץ מבעד לחור-המנעול (או הצמצם)…

 

אך, מעל לכל: האומנם העשייה הקפדנית ה"אדישה" של שעתוק צילום בציור גואלת את הדימוי המיוצג מהפיתוי שבתוכן הצילום? האומנם מבטנו בתמונת מותה של אולריקה מיינהוף, כפי ששועתקה בידי ריכטר, משחרר אותנו מהמציצנות? או הציורים/צילומים הפורנוגראפיים? או ציורי הנר הדולק מ- 1982 – האם הם משוחררים מסימבוליקה מורבידית? במילים אחרות: האם, באמת ובתמים, הריאליזם הריכטרי הרדיקלי מצליח לברוא אוטונומיה אמנותית שהיא שוות-ערך לאוטונומיה של ההפשטה? אני מטיל בכך ספק. ומה, בעצם ובאמת, מבדיל בין הפוטו-ריאליזם של ריכטר לציורים פוטו-ריאליסטיים אחרים המוכרים לנו לאורך עשרות השנים האחרונות? איני בטוח בהבדל התהומי. בה במידה, שאני מתקשה לקבל את הטענה, שהציורים המופשטים הרדיקליים של ריכטר הם ייצוג של מציאות בדיונית בלתי נתפסת.

 

או שהחמצתי משהו.

 

 

 

[1] Richter, Gerhard, and Hans Ulrich Obrist, The Daily Practice of Painting: Writings and Interviews, 1962–1993, Cambridge, Massachusetts, MIT Press, 1995. 37.

[2] שם, עמ' 73.

[3] Gerhard Richter, ed. Jurgen Harten, DuMont, Koln, 1986, p.20.

[4] שם, עמ' 23.

[5] שם, עמ' 40.

[6] שם, עמ' 25.

[7] שם, עמ' 27.

[8] שם, שם.

[9] Robert Storr, September, Tate Publishing, London, 2011, p.49-52.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s