קטגוריות
עשה לך תנ"ך

חידת מלאכי

ח י ד ת  מ ל א כ י [פרסום חוזר]

משנכתב: "הנני שולח מלאכי ופִנה דרך לפָני…" ("מלאכי", ג', 1) – האם הכוונה למלאך-ה' ("ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא…" – שם, ג', 1), או שמא הכוונה לנביא ושמו "מלאכי"? ואולי מתכוון הכתוב לאליהו הנביא (המוזכר במפורש בפסוק 23 של אותו פרק ג' ובמינוח דומה למדי לפסוק הפותח את הפרק: "הנה אנוכי שולח לכם את אֵלִיָה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא.")? ואפשרות נוספת, המובאת על-ידי פרשן המקרא, א.ש.הרטום, לפיה אֵלִיָה הנביא אינו אלא שמו של מלאך-ה', הוא מלאכי, ולפיכך אין אֵלִיָה זה אותו אליהו התשבי של ספר "מלכים א'"?

לקורא הנבוך נדמה, שיותר משם פרטי של אחד מנביאי "תריעשר", מציינת המילה "מלאכי" – מלאך שלי. וכאשר פותח הספר הזעיר, בן שלושה הפרקים, במילים – "משא דבר-ה' אל ישראל ביד מלאכי" (א', 1) – אין זאת אלא שהדובר מציג עצמו כמלאך-ה' ואין אנו יודעים את שמו לאשורו. בפרט, שבהשוואה לפתיחות ספרי הנביאים האחרים ב"תריעשר", אין הכתוב ב"מלאכי" מציין את שם אביו של הנביא (וראה: "דבר ה' אשר היה אל הושע בן בארי…"; או: "דבר ה' אשר היה אל יואל בן פתואל"; וכו' ואם לא זיקה משפחתית, כי אז לפחות אפיון מקצועי ו/או גיאוגרפי נוסח "דברי עמוס אשר היה בנוקדים מתקוע"; או: "דבר ה' היה אל מיכה המורשתי…"; או: "משא נינוה ספר חזון נחום האלקושי"; ואפילו "המשא אשר חזה חבקוק הנביא").

קטגוריות
עשה לך תנ"ך

TERMINATOR

Terminator                      

 

יש סבורים, שצפניה לא היה אלא המלך חזקיהו בכבודו ובעצמו. אחרים מצביעים על העובדה, שהוא הנביא האחד והיחיד ב"תרי-עשר" שמקושר אחורנית לשושלת בת ארבעה דורות (מה שעשוי להצביע על ייחוסו). יש שיעלו על נס את העובדה, שנמנה על הנדירים בנביאי "תרי-עשר" שזכו לדיוקן מידי מיכלאנג'לו על תקרת הקאפלה הסיסטינית שבוותיקן. אך, הכול יסכימו, שנבואת תוכחה חמורה ומבהילה מזו של צפניה לא נמצאת ב"תרי-עשר", ואולי גם לא בספרי הנביאים בכלל.

 

כי, מעבר לברק הלשוני (כאן מקור הביטוי "לחפש בנרות": "אחפש את ירושלים בנרות…" – "צפניה", א, 12; או מקור הביטוי: "הקופאים על שמריהם"[1] – שם, שם), צפניה בן כושי בן גדליה בן אמריה בן חזקיה בישר את הנורא מכל – לא רק את העונש הצפוי לחוטאים, אלא את חיסול הבריאה האלוהית כולה.

 

כנראה, ששכח את ברית הקשת בענן, שכרת הקב"ה עם נוח למחרת המבול, ואת הבטחתו שלא להכרית יותר את האדם והחי. שאחרת, כיצד יכול היה צפניה להכריז:

"אָסֹף אָסֵף כֹּל, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה–נְאֻם-יְהוָה.
אָסֵף אָדָם וּבְהֵמָה, אָסֵף עוֹף-הַשָּׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם, וְהַמַּכְשֵׁלוֹת, אֶת-הָרְשָׁעִים; וְהִכְרַתִּי אֶת-הָאָדָם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה–נְאֻם-יְהוָה." (שם, א, 3-2)

 

השמדה טוטאלית, טרמינאלית, של כלל האדם והחי. הפעם, לא עוד מבול, כי אם –

"יוֹם שֹׁאָה וּמְשׁוֹאָה, יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה, יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל׃ […] וַהֲצֵרֹתִי לָאָדָם, וְהָלְכוּ כַּעִוְרִים,[…] וְשֻׁפַּךְ דָּמָם כֶּעָפָר, וּלְחֻמָם כַּגְּלָלִים." (שם, א, 17-15)

 

חושך ודם. כיבוי השמש והמאורות. שואת סדום ועמורה בגלגול חדש ומורחב: "כִּי-מוֹאָב כִּסְדֹם תִּהְיֶה וּבְנֵי עַמּוֹן כַּעֲמֹרָה…" (שם, ב, 9)

 

צפניה בהיסטריה. צפניה נסחף. לרגע, הוא מתעשת, ולאחר מכירת החיסול הטוטאלית, הוא מצמצם את טווח ההשמדה ל"שאר הבעל" ול"כל עם כנען" ול"ירושלים" ול"אשקלון" ו"אשדוד". אלא, שפעם נוספת הוא נסחף, מרחיק אל מעבר לכנען וחבלי פלשת, ומחסל את אשור, נינווה, "כָּל חַיְתוֹ גוֹי גַּם קָאַת גַּם קִפֹּד…" (ב, 14). ושוב, ירושלים: "נְבִיאֶ֙יהָ֙ פֹּֽחֲזִ֔ים אַנְשֵׁ֖י בֹּֽגְד֑וֹת כֹּהֲנֶ֙יהָ֙ חִלְּלוּ־קֹ֔דֶשׁ חָמְס֖וּ תּוֹרָֽה." (ג, 4) ואז, בחזרה לחיסול הגלובאלי: "הִכְרַתִּי גוֹיִם נָשַׁמּוּ פִּנּוֹתָם הֶחֱרַבְתִּי חוּצוֹתָם […]כִּי בְּאֵשׁ קִנְאָתִי תֵּאָכֵל כָּל הָאָרֶץ." (ג, 6, 8)

 

מפחיד הצפניה הזה. אין להשוות, לא בהיקף ולא בתוכן, את חזון "יום ה'" שלו לחזונות "יום ה'" של שאר נביאי "תרי-עשר". צפניה הוא ה- Terminator האולטימטיבי. ונדגיש: "יום ה'" הוא בשורתם הגדולה והראשית של הנביאים האחרונים : ישעיהו ניבא על "יום נקם לה'", יום אימתני בו יהפכו נחלי ציון לזפת ועפרה יהפוך לגופרית, היום בו ציון "תחרב לנצח-נצחים" ("ישעיהו", לד, 11-8). ואם עוד נותר בלבנו ספק לגבי הקשר המהופך בין חזון זה לבין בריאת העולם, באות המילים – "ונטה עליה קו-תהו ואבני-בהו" (שם, 11). ובמקום נוסף, כיבוי המאורות מימי הבריאה: "…חשך השמש בצאתו וירח לא יגיה אורו." ("ישעיהו", יג, 10) ירמיהו היה עדין יותר, כשתיאר את "יום ה'" כיום תבוסתם של מצרים ובבל: "וְֽהַיּ֨וֹם הַה֜וּא לַֽאדנָ֧י יְהֹוִ֣ה י֤וֹם נְקָמָה֙ לְהִנָּקֵ֣ם מִצָּרָ֔יו וְאָכְלָ֥ה חֶ֙רֶב֙ וְשָׂ֣בְעָ֔ה וְרָוְתָ֖ה מִדָּמָ֑ם…" ("ירמיהו", מו, 10) גם יחזקאל היה "מתון", כשחזה את "יום ה'" כיום של חללי חרב מצריים. בעבור הנביא עמוס, "יום ה'" הוא יום של חשיכה גמורה ("עמוס", ה, 18). גם יואל החשיך את העולם ב"יום ה'": "הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ וְהַיָּרֵחַ לְדָם לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא." ("יואל", ג, 4). אך, זאת לא לפני שהאש תאכל ותכלה את הארץ ותהפכה שממה. וצפניה? צפניה עלה על כולם: נקמת אלוהים אוניברסאלית ובלתי מתפשרת: קץ כל בשר.

 

מה הצורך העמוק הזה בנקמה משולחת כל רסן? מה לו לקב"ה להיות כה נקמני? האם אפיון זה, שכמותו נאבחן באלילוּת המזרח-תיכונית הקדומה (ראו המזמורים האוגריתיים לאלה ענת), האם הוא יאה ל"אל רחום וחנון ארך-אפיים ורב-חסד"?

 

"אל נקמות ה' אל נקמות הופיע", נכתב ב"תהילים" (צד, 1). גם נחום הנביא לא חסך במילים על-מנת לאפיין את נקמנותו המחרידה של אלוהים: "אל קנוא ונוקם ה' נוקם ה', ובעל חמה, נוקם ה' לצריו ונוטר הוא לאויביו. […]לִפְנֵי זַעְמוֹ מִי יַעֲמוֹד וּמִי יָקוּם בַּחֲרוֹן אַפּוֹ חֲמָתוֹ נִתְּכָה כָאֵשׁ." ("נחום", א, 1)

 

אך, מיהו, בעצם, מבקש הנקמה האמיתי? "האל הנותן נקמות לי ויַדְבּר עמים תחתיי.", נכתב ב"תהילים" (יח, 48). רוצה לומר, הנקמה האלוהית היא ביטוי לצורך האנושי, וביתר דיוק – הצורך של הנביאים – אם בהרתעת החוטאים והכופרים (יהודים ולא-יהודים) ואם בעידוד נפש המדוכאים (עם ישראל הכבוש, הנגזל, הנאנס והגולה).

 

אך, בל תיפול רוחכם: בדין הנוסחה הקבועה – לאחר המקל מובטח הגזר: מ"קץ" אנו מדלגים ל"יקיצה": שישה הפסוקים המסיימים את "צפניה" (ג, 20-14) עושים תפנית-פרסה מפתיעה, מעבירים מהלך ועוברים באחת ממופע הקטסטרופות ל"הפי-אנד": "רָנִּי֙ בַּת־צִיּ֔וֹן הָרִ֖יעוּ יִשְׂרָאֵ֑ל שִׂמְחִ֤י וְעׇלְזִי֙ בְּכׇל־לֵ֔ב בַּ֖ת יְרוּשָׁלָֽ‍ִם." ("צפניה", ג, 14) וראו זה פלא: אותו אלוה, שרק הרגע העלה באש קנאתו עולם ומלואו, מתגלה כ"יְהוָה אֱלֹהַיִךְ בְּקִרְבֵּך גִּבּוֹר יוֹשִׁיעַ יָשִׂישׂ עָלַיִךְ בְּשִׂמְחָה יַחֲרִישׁ בְּאַהֲבָתוֹ יָגִיל עָלַיִךְ בְּרִנָּה." (שם, ג', 17)

 

כן, איש-קצוות צפניה. אולי גם מאני-דפרסיבי. נשמה קוטבית, נפש מטולטלת בין שחור ולבן וללא גווני-ביניים. ציפרלקס היה עוזר.

 

 

 

[1] להבדיל מ"ושוקט הוא אל שמריו" – "ירמיהו", מח, 11.