ב ע ד א י נ ט ר פ ר ט צ י ה !

                     ב ע ד  א י נ ט ר פ ר ט צ י ה !

 

די מביך לשוב ולקרוא היום את מאמרה זה של סוזן זונטאג – אינטלקטואלית-על בעולם התרבות הניו-יורקי של שנות ה- 60. המאמר, "נגד אינטרפרטציה", פורסם ב- 1964, עורר גלים בארה"ב ומחוצה לה והפך לספינת-דגל של פועלה האינטלקטואלי של זונטאג. והנה, מה שכה הרשים ב- 1964 נקרא כיום כשילוב של קונפורמיות אופנתית ושל הגות בלתי-מחודדת. ולמותר לציין, שאני חלוק עליה מאל"ף עד ת"ו. במחשבה נוספת, אפשר שגם ביקורתי-אני איני אלא פרי אופנה הגותית מסוימת.

 

סוזן זונטאג משוכנעת, שרוח-רפאים רעה רודפת את האמנות המערבית מאז אפלטון ואריסטו – רוח המימזיס. כי רוח זו, הרואה באמנות "חיקוי מציאות", פירושה הבנת האמנות כביטוי (חיקוי) של תוכן קודם (המציאות). נזכיר: סביב זונטאג רוחשות ושוקקות ב- 1964 מגמות האמנות המופשטת, המינימליזם, ה"פופ-ארט" וכו', אך היא בשֶלה:

"אף שהתפתחויות עכשוויות באמנויות רבות עשויות להיראות ככאלה שמרחיקות אותנו מהרעיון, שיצירת אמנות היא קודם כל תוכן, הרעיון עודנו נהנה ממעמד הגמוני בלתי-רגיל."[1]

 

ומה הבעיה עם תוכן באמנות? הבעיה, לדעת זונטאג, היא חובת הפרשנות (חשיפת התוכן הגלום ביצירה). ממש אסון!

 

זונטאג מתקשה לקבל את הרעיון של הפרשנות כתרגום של היצירה (מתודה, ששורשיה עוד בפרשנויות התנ"ך של פילו האלכסנדרוני: דוגמת פירושו את מסעי בני-ישראל במדבר כאלגוריה על תהליך שחרור נשמתו של האינדיווידואל). כי הפרשן, כל פרשן, בז ליצירה כתופעה, כגילוי חיצוני; הפרשן חופר מתחת לתופעות היצירה, מחריב את פניה בדרכו אל הסבטקסט (זה הפרוידיאני, או המרכסיסטי וכיו"ב). הפרשן יוצר תחליף ליצירה המקורית, תחליף מקביל ושונה בה-בעת:

"נחשול פרשנויות האמנות כיום מרעיל את רגישויותינו. […] פרשנות היא נקמת האינטלקט באמנות. יתר על כן, זוהי נקמת האינטלקט בעולם: לפרש משמעו לרושש את העולם – לטובת כינונו של עולם צללים של 'משמעויות'."[2]

 

זונטאג מאמינה, שערכן של יצירות אמנות אינו שוכן בפרשנותן, ב"משמעותן", אלא במו חווייתן הישירה והבלתי-אמצעית כפי שנתפשות בחושינו. כך, למשל, בעבורה, עיקר חוויית "אשתקד במריאנבד" – סרטו של אלן רנא – היא ב"מיידיות החושית, הבלתי-ניתנת-לתרגום, של כמה מדימוייו, ובהצעות הפתרון העזות, אף אם צרות, למספר בעיות של צורה קולנועית."[3] במקביל, את אמנות ההפשטה רואה זונטג כמאמץ להימלט מדין הפרשנות והתוכן אל מקלט הצורה. כך, גם שירתו האזוטרית של פאונד היא בבחינת מפלט מדין ה"משמעויות" הנסתרות של שירת ט.ס.אליוט.

 

הנה, יצא המרצע הקונפורמיסטי מהשק:

"מה שנחוץ, ראשית כל, הוא יתר תשומת-לב לצורה באמנות."[4] ומי מוכיח לסוזן זונטאג את המהלך הראוי-לכאורה, זה האנטי-פרשני והפרו-פורמליסטי? לא להאמין למקרא עיניך: חוקרי אמנות וספרות כגון ארווין פנופסקי ונורתרופ פריי (ונוספים). אתה משפשף עיניך בתימהון: הייתכן שנסיכת-הברק האינטלקטואלי והאקסקלוסיבי של מנהטן אכן מייחסת לא.פנופסקי של "מחקרים באיקונולוגיה" (1939) – מדע המעקב אחר גלגולי דימויים וסמלים בתולדות האמנות, ולנ.פריי של "אנטומיה של הביקורת" (1957) – ספר שכולו הצבעה ספרותית על סטרוקטורות מיתולוגיות – הייתכן שהיא רואה באלה הוכחה לוויתור על התוכן לטובת הצורה?! יתר על כן, היעלה על הדעת לצמצם את הסטרוקטורליזם, שהיה כה פופולארי בשנות ה- 60, לדיסציפלינה של צורניות הקודמת לתוכן? שהלא, את הסטרוקטורות מסיקים הסטרוקטורליסטים מתוך השוואת תכנים!

 

הטפתה של זונטאג ליתרון הצורה על התוכן באמנות משקפת, כמובן, את הפורמליזם הניו-יורקי של קלמנט גרינברג וחוג אמני ההפשטה, את ה"ניו-קריטיסיזם" של חקר הספרות, וככל הנראה, גם את הבנתה (הסלקטיבית, יודגש) את הסטרוקטורליזם בכתיבתו של רולאן בארת, הנערץ עליה (אותו בארת שיציע ב- 1970 פרשנות פסיכואנליטית לראסין בספרו "S/Z"…).

 

זהו הפן הקונפורמיסטי-אופנתי של זונטאג במאמרה הנדון. אך, הבעיה הגדולה יותר עם "נגד אינטרפרטציה" שוכנת ברובד הפילוסופי:

 

לא זו בלבד שהפקעת צורה מתוכן היא פיקציה ותו לא, טענה חסרת שחר, אלא שהנחת קיומה של יצירה הקודמת לפרשנות היא הנחה מופרכת. תפישת יצירה נידונה לפרשנות – אין מוצָא! כל נתוני המושא האמנותי אינם כי אם מסמנים, הקוראים לצופה ולקורא להטעינם בתוכן זה או אחר, אינטלקטואלי ו/או רגשי. הנחת המושא הא-פריורי הקדם-פרשני היא הנחה מטאפיזית של ישות בלתי נגישה בעליל. את זאת יעלו על נס, מ- 1967 ואילך, הוגי הפוסט-סטרוקטורליסטיים, והם יותירו את השקפתה של זונטאג במערומיה.

 

אשליות: מחד גיסא, אשליית ערכי הצורה לשמה (שאלה: ברובד ההסתפקות בהנאה צורנית, מה יתרון האמנות על היפה בטבע, ואפילו על יופי יומיומי מצוי – בגרביים, בתסרוקת, ברהיט וכו'?! שהרי, מה מייחד את האמנות מהלא-אמנות אם לא היותה הזמנה ל"קריאה" מטאפורית). מאידך גיסא, אשליית החוויה הישירה, הבלתי-מתוּוכת, עם אותה ישות קדם-פרשנית. בהקשר לחוויה זו, אומרת לנו זונטאג את שיאמר ר. בארת ב- 1973 בספרו "ההנאה של הטקסט" – שראוי לחוות את היצירה ברובד חושני-ארוטי (אמוציונאלי, בלתי-אמצעי, קדם-אינטלקטואלי): הטקסט כמקור התענגות הדוניסטית סובייקטיבית, מין juissance לאקאני הקודם ל"שלב הסמל" בהתפתחות האני.

 

ברם, כלום ניתן לשוב אל שלב ה- juissance של התינוק המחובק אל דדי אמו? כלום יכול אדם – ולו גם באמצעות יצירות אמנות – לסגת אל רגעי האושר הראשוניים, הקודמים לצווי השפה, הסמל והחוק שנכפו על הרך הנולד? איני סבור כך: החשיבה הסמלית היא אזיקים שאין להתירם. ה- juissance הוא בחזקת געגוע לגן-עדן אבוד ממנו גורשנו, אף כי געגוע המעניק משמעות וטעם לחיינו (וליצירתנו). עמדת זונטאג בזכות הארוטיות הקדם-אינטלקטואלית של החוויה האמנותית היא אולי אפשרית רק בתחום המוזיקה, אך לא בתחומי האמנות החזותית והספרות: כאן, כל אפקט חושי נקלע באחת לרשת הפרשנות, הפרושה על פני כל "שדה-המסמנים".

 

דין הפרשנות האמנותית כעונש? חלילה! לסוזן זונטאג נענה אפוא: "בעד פרשנות!", ותודה לאל שכך.

 

 

 

 

[1] Susan Sontag, "Against Interpretation", in A Susan Sontag Reader, Vintage Boks, New-York, 1983, p.96.

[2] שם, עמ' 99-98.

[3] שם, עמ' 100.

[4] שם, עמ' 102.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: