קטגוריות
תרבות עברית

האם תיתכן טרגדיה תנ"כית?

                   האם תיתכן טרגדיה תנ"כית?

 

השאלה הזו מציקה לחוקרי ספרות כבר קרוב למאה שנים. כאשר פתח אריך אוארבך ב- 1946 את ספרו הנערץ, "מימזיס", בפרק בשם "צלקתו של אודיסיאוס", הוא ביקש להבדיל הבדלה ז'אנרית עקרונית בין האפוס ההוֹמֶרי לבין הסיפור התנ"כי. תיאורים פרטניים בזמן הווה, וחשיפה שלמה של נפשות הדמויות ב"איליאדה" וב"אודיסיאה" – נבדלים ביותר, טען אוארבך, מהחסכנות התיאורית ומהיעדר המוחשיות בזמן הווה בסיפור התנ"כי של עקידת-יצחק, למשל.[1]

 

שתי סוגות שונות בתכלית זו מזו: נוכחותו בזמן הווה של זאוס, לעומת הסתר-הפנים של אלוהים; חושניות הפעולות ההוֹמֶריות, לעומת האידיאיוּת המוסרית של סיפורי התנ"ך; הגישה המעמדית באפוס היווני, לעומת כלליות ה"עם" בתנ"ך; הפרדת הריאלי מהנשגב אצל הומרוס, לעומת –

"כאן [בתנ"ך/ג.ע] פעולתו הנשגבה של אלוהים מעמיקה כל-כך לחדור לחיי-יום-יום, עד ששתי הרשויות של הנשגב ושל היום-יומי, לא זו בלבד שאינן נתוקות זו מזו, אלא שלא ניתנו לניתוק מעיקרן."[2]

 

כל אלה מפרידים ומרחיקים את הסוגה האֶפּית התנ"כית מהסוגה האֶפּית היוונית הקלאסית. וכבר בנקודה זו, אין עמדת אאורבך מתיישבת עם זו של יוהן גוטפריד הרדר, שב- 1782 טען בהרחבה, בשיחה מדומה בין שני יוונים מאתונה הקלאסית – איטיפרון ואלקיפרון – בזכות ערכי "הנשגב" (במשמעות הרומנטית-גרמנית של חוויית הטבע האינסופי) בספר "איוב".[3]

 

אך, מה בדבר אפשרות אבחונה של טראגיות קלאסית בעלילה התנ"כית? פעם אחר פעם, התאמצו חוקרי ספרות לשכנענו לכאן או לשם, וללא הכרעה.

 

ב- 1959 הרחיב ריצ'רד סיוול ((Sewall בנדון בספרו, "חזות הטרגדיה"[4], כאשר בחן את האפשרות הז'אנרית הטראגית של ספר "איוב" וטען כי –

"בכוחנו לראות בבהירות עזה בכתבי העברים הקדמונים את החזות הקרויה בפינו כיום טראגית ולמצוא בספר איוב את היסודות הבסיסיים של הצורה הטראגית."[5]

זאת ועוד:

"יותר מאשר פרומתאוס או אדיפוס, איוב – בעבור הדמיון המערבי – הוא סמל אוניברסאלי למסתורין הסבל של אלה שאינם ראויים לסבל."[6]

 

כך, בייסורי איוב מתגשמים עקרונות הרחמים והאימה שאובחנו על-ידי אריסטו כיסודות הטרגדיה. מלחמתו (המילולית) של איוב במר-גורלו היא מלחמה של גיבור ודרמה של התנגשות שני כוחות-איתנים, שסופה "היוודעות" (הכרה עצמית, Anagnorisis). בדומה לאדיפוס, טוען סיוול, גם איוב עובר במהלך סיפורו מתפישה אגוצנטרית לראייה כלל-אנושית של הסבל כגורלו של האדם באשר הוא אדם. ועוד: רעי איוב הם ה"מקהלה"[7], ואילו סוף סיפורו של איוב מאשר את הקתרזיס שלו – טיהורו הנפשי.[8]

 

ברם, הכיצד זה שבמהלך ההיסטוריה לא נכתבו טרגדיות יהודיות של ממש? לדעת סיוול, התשובה (וזאת בהנחה שאנחנו אמנם מקבלים את הטענה שלא נכתבו טראגדיות יהודיות) תימָצֵא בציות היהודי לחוק האלוהי, בבחינת תביעה רבנית היסטורית, תביעה השוללת ומונעת מרדנות של גיבור טרגי נוסח איוב. בעבור היהדות, מסכם סיוול, "איוב המרדני לא היה טיפוסי."[9]

 

שנתיים אחרי סיוול, ב- 1961, כתב ג'ורג' שטיינר את ספרו המפורסם, "מות הטרגדיה", ובו ביטא עמדה הפוכה בתכלית: הטרגדיה זרה לרוח היהדות, טען שטיינר[10], משום שצֶדק אלוהי ותביעה לצדק הם בשורש היהדות. דרכי האל הם בהכרח דרכי צדק ותבונה עליונים. זאת, בניגוד לטרגדיה היוונית, שנשלטת על-ידי הכרח עיוור: בעוד נפילת חומות יריחו או ירושלים היא נפילה צודקת מבחינה אלוהית, נפילת טרויה (ב"איליאדה") היא טרגדיה של שנאות אנושיות וגורל שאין להבינו ("הלוחם ההומרי יודע שאין בכוחו להבין או לשלוט במהלכי הגורל."[11]). אם, בעבור היוונים הקדמונים, האדם מוקף בכוחות דמוניים חסרי פשר, שעה שפעולות האדם מתרחשות לשפת תהום, הרי ש"בעבור היהודי, מתקיימת המשכיות מופלאה בין ידיעה לבין פעולה."[12]

 

מכאן גם ההבדל הגדול, טוען שטיינר, בין סיום ספר "איוב" לבין סיום "המלך אדיפוס", המחזה הטראגי הפרוטוטיפי: בעוד איוב זכה (לכאורה, נוסיף) לפיצוי על אובדנו, אדיפוס לא זכה להחזרת מאור עיניו.

 

היכן אני ניצב ביחס לכל המחלוקת הזו?

 

נטייתי הראשונה מודרכת על-ידי ההקבלה הרבה (אף היא מוכרת בתולדות ביקורת הספרות) בין סיפורים תנ"כיים דוגמת עקידת-יצחק ובת-יפתח לבין מחזהו הטראגי של אוריפידס, "איפיגניה באאוליס" (410 לפנה"ס).

 

תקציר לאקוני: ספינות המלחמה של אגממנון "תקועות" באאוליס ואינן מצליחות להמשיך בהפלגתן לכיוון טרויה. האלה ארטמיס מודיעה לאגממנון, שרק אם יקריב את בתו, איפיגניה, יוכלו הספינות לצאת לדרכן. אגממנון מתייסר מאד ומעכב את החלטתו והודעתה המחרידה לרעייתו, קליטמנסטרה. אחיו, מנלאוס (בעלה של הלנה, אשר בגין חטיפתה פרצה מלחמת טרויה), חרד שמא אי-היענותו של האב לדרישת האֵלָה תעורר מרד בקרב החיילים היווניים. סופו של דבר, אגממנון נכנע ומחליט להקריב את בתו (הסבורה, שהיא נלקחת מביתה לאאוליס לקראת חתונתה עם אהובה, אכילס). משמבינה איפיגניה את הצפוי, היא מקבלת על עצמה את הדין ונעקדת למזבח. אלא, שאז, ברגע בו מונפת המאכלת על צווארה –

[מספר השליח לקיטמנסטרה:] "…הם חזו מחזה, שנרקם אל-נכון בשמיים, מראה שגרם להם לפקפק בנגלה לעיניהם. שָם, גבירתי, על הארץ, שכבה חיה גדולה, צבי יפיפה, משחרר נשימותיו האחרונות. דמו ניתז לכל עבר, כשהוא מרווה את מזבח האֵלָה. […] האלה מבכרת שתוקרב לה חיה זו על פני קורבן הנערה, כך שמזבחה לא יחולל על-ידי דם אדם. בשמחה היא קיבלה את הזבח הזה וזיכתה אותנו בהמשך המסע הבטוח של משלחתנו כנגד טרויה."[13]

 

אם כן, האייל שגאל את יצחק התגלגל לצבי שגאל את איפיגניה. ציווי אלוהי לאב להקריב את בנו התגלגל לציווי אֵלָה לאב להקריב את בתו. והיענות של שני האבות לצו.

 

אך, איזה הבדל! בעוד אברהם אינו מהסס ומגיב מיד ב"וישכם אברהם בבקר…", אגממנון מתייסר ארוכות ומשנה החלטותיו לכאן ולשם בטרם נאלץ להיכנע לציווי. גם ההבדל העצום בין הניסיון האמוני שניסה אלוהים את אברהם, לעומת סוגיית אפשרות השייט של צבא-אגממנון. וגם ההבדל האדיר בין יצחק לבין איפיגניה: הפאסיביות של הבן לעומת הסכמתה של הבת לשמש קורבן במטרה להציל את הצבא היווני. מה שגם מבדיל הבדלה גדולה בין איפיגניה לבין בת-יפתח, שנקלעה שלא בטובתה לנדר ההקרבה של אביה ואשר לא ניצלה לבסוף.

 

לא, סיפור העקידה התנ"כי אינו טרגדיה במתכונת הקלאסית: אברהם אינו גיבור טראגי הלוחם כנגד כוחות הגורל, כי אם מאמין צייתן (שלא לומר, פנאטי). אם במחזהו של אוריפידס ישנה מקהלה וישנן דמויות הנוקטות צד בעלילה, הרי שבסיפור העקידה – ה"נערים" ושרה מופקעים מהנרטיב התנ"כי (אף כי לא המדרשי), שמתמקד אך ורק באב ובבן. וכך, בעוד ה"שליח" כמעט ומסיים את מחזהו של אוריפידס במילים – "האלים מעוללים מעשים מוזרים, גבירתי, מעשים שמבלבלים אותנו, בני-התמותה, אבל הם מושיעים את אלה האהובים על לבם." – הרי שאברהם אבינו לא עבר כל שינוי הכרתי בעקבות ההתנסות על הר המוריה. אמונתו הקנאית נותרה כשהייתה.

 

ג'ורג' שטיינר צדק: פרשת העקידה אינה טרגדיה. ספק אם היהודים כשירים לכתיבת טרגדיות.

 

 

[1] אריך אוארבך, "מימזיס", תרגום: ברוך קרוא, מוסד ביאליק, ירושלים, 1961, עמ' 9.

[2] שם, עמ' 18.

[3] יוזף גוטפריד הרדר, "על אודות הרוח אשר בשירת העברים", תרגום: יוסף האובן (נבו), ירון גולן, תל אביב, עמ' 50.

[4] Richard B. Sewall, The Vision f Tragedy, Yale University Press, New-Haven & Loondoon, 1959, pp.9-24.

[5] שם, עמ' 9.

[6] שם, שם.

[7] שם, עמ' 19.

[8] שם, עמ' 21.

[9] שם, עמ' 24.

[10] George Steiner, The Death f Tragedy, faber, London, 1961, p.4.

[11] שם, עמ' 6-5.

[12] שם, עמ' 7.

[13] תרגום שלי מאנגלית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s