קטגוריות
אמנות וספרות

ארץ עוץ, או: המסע אל היופי

                 ארץ עוץ, או: המסע אל היופי

 

לא ברור כיצד זה קרה, אבל עובדה היא, שרק לאחרונה, לעת שֵיבה, קראתי בפעם הראשונה בחיי את "הקוסם מארץ עוץ". אין כמו המפגש המבוגר עם ספרות ילדים. שכן, את הרפתקאותיהם של דורותי, טוטו (הכלבלב), הדחליל, איש-הפח והאריה קראתי כרומן-מסע, וביתר דיוק – כרומן-שִיבה-הביתה שבמסורת "האודיסיאה". שהרי, זו המשימה הגדולה הניצבת בפני דורותי: לשוב הביתה, לקנזס, אל הדודה אֶם והדוד הנרי.

 

לכל אודיסיאה יש איליאדה; דהיינו: בכדי לחזור, יש לצאת תחילה למרחקים. אודיסיאוס יצא מאיתקה לטרויה, דורותי הועפה בסערת הציקלון מקנזס לארץ המאנצ'קינים ומשם המשיכה לארץ עוץ האיזמרגדית ואף הלאה ממנה. להבדיל מאודיסאוס, בפני דורותי לא היו, לכאורה, כל מטרה ויעד שינחו את מסעה המפותל מביתה: שהרי, היא הייתה קורבן פאסיבי של סערה, לא יותר. אבל, קריאה מבוגרת ב"הקוסם מארץ עוץ" מלמדת על מסע חניכה אל מחוזות היופי.

 

ראו כיצד עיצב פרנק באום ב- 1900 את אזור מגוריה של דורותי היתומה ודודיה: בקתת עץ קטנה, בעלת חדר אחד בלבד ובו בור קטן ואפל, מקלט מסערות. כמעט קבר. אפור הוא הגוון השליט בשוכני הבית (עורם, שיערם), בקירותיו הדהויים ובשדות היבשים מוכי השמש. מקומה של דורותי הוא מקום א-אסתטי במובהק, נטול צבע, ביתם של זוג קשישים זעופי-פנים ושותקים, מוקפים בטבע עוין. מכאן לוקחת הרוח את דורותי אל מרחבים אסתטיים להפליא, אל "ארץ של יופי מופלא"[1]: כרי דשא ירוקים, עצים עתירי פרי, פרחים נהדרים, ציפורים יפות-כנף, אף פלג מים מלבב הזורם בין גדות ירוקות. כאן, בארץ המאנצ'קינים, ראשית מפגשה של דורותי עם היפה. שוב ושוב, מדגיש הסופר את יפי המקום: "…מה יפה הייתה לה הארץ." שדות התבואה והירקות השופעים, המגודרים בגדרות כחולים…

 

ארץ המאנצ'קינים ממוקמת במזרח. היא נשלטה בידי מכשפה רעה, שנמחצה למוות תחת ביתה של דורותי, שהועף בכוח הציקלון. פרנק באום יוצר, לכל אורך ספרו, מתח דואלי בין יפה וטוב (או רע): מכשפות הצפון והדרום – טובות, לעומת מכשפות המזרח והמערב – שהן רעות. ככל שיעמיקו דורותי וחבריה אל עומק הגיאוגרפיה של היפה, כן ינצח הטוב את הרע.

 

עולם היופי רחוק ומבודד. הוא מוקף מדבריות מכל עבר, וגם אם הגעת לאחד ממחוזותיו, הדרך למחוז הבא רצופת מהמורות וסכנות מאין כמותן: "זהו מסע ארוך (לעוץ/ג.ע), והוא עובר דרך ארץ שהיא לעתים נעימה ולעתים אפלה ונוראה." סיפור המהמורות המאתגרות הללו הוא סיפורו של "הקוסם מארץ עוץ": "…עלייך לעבור דרך מקומות קשים ומסוכנים בטרם תגיעי לסוף מסעך."

 

דורותי מלווה בדרכה בכלבה האהוב, טוטו, באריה ובשני פסלים: דחליל ממולא בקש וחוטב-עצים שהפך (בכוח כישוף רע) לבובת-פח. המסע אל היופי הוא אפוא גם מסע של אמנות. אך, כבר בתחילת דרך-החתחתים, מוצהרת האקסיומה של הספר:

"לא חשוב עד כמה משמימים ואפורים בתינו, אנו – בני אדם בשר ודם – נבכר לחיות שם מאשר בכל ארץ אחרת, ותהא יפה ככל שתהא. אין שום מקום כמו הבית."

 

ברור אפוא: מסעה של דורותי הוא מסע שראשיתו בית ואחריתו בית. אך, הבית שבטרם המסע אל היופי אינו אותו הבית שלאחר המסע. ועוד נציין לעצמנו: מסעם של דורותי וארבעת חבריה הוא גם מסע להשגת מוח (לדחליל), לב (לאיש-הפח) ואומץ (לאריה). הגשמת הצְפייה ביופי האפלטוני העליון (יופייה של ארץ עוץ, ראו להלן) היא גם הגשמה של מוח-לב. ואומץ? אומץ, במחשבה האפלטונית ("המדינה"), הוא ערך מוסרי – הכושר לכבוש את היצר, מה שמבטיח את שלטון התבונה.

 

ההגעה לארץ עוץ היא הגעה לארץ היופי העליון, וזאת רק לאחר שורה ארוכה של מבחנים, בהם עמדה החמישייה. כה זוהרת הארץ האיזמרגדית, שהכול בה – המדרכות, הבתים, השמיים – בגוון ירוק בוהק ואבני איזמרגד (אמרלד), עד כי חייבים הכול להרכיב משקפיים מיוחדת להגנה מפני כוח הקרינה והסנוור. עוץ היא מקום שכולו טוב: הכול בה מאושרים ושמחים. אוטופיה. זאת ועוד: עוץ נשלטת על ידי קוסם מסתורי, שלעולם אינו מגלה פניו לציבור ורק מחליף מסכותיו: לעתים הוא נראה ציפור, לעתים פיל, לעתים חתול, או פייה יפה וכו'. רוצה לומר, אדון-היופי הוא ערטילאי, טרנסצנדנטי, מסתיר-פנים, אידיאה אפלטונית צרופה. בהתאם, המפגש של החמישייה עם עוץ הוא אירוע רב-פנים: תחילה, עוץ נראה כראש ענק; לאחר מכן, כעלמה נאה; לאחר מכן, כמפלצת איומה בגודל פיל ועם ראש דמוי קרנף; ולאחר מכן, ככדור אש עצום. בביקור הבא, אף יתגלה עוץ כאין אלוהי: "…'אני בכל מקום', ענה הקול, 'אך לעיני בני תמותה אני בלתי נראה.'…".

 

אלא, שהגילוי המרתק ביותר ב"הקוסם מארץ עוץ", הן ברמת העלילה והן ברמת ההגות, הוא – שהקוסם אינו כי אם… נוכל, קשיש קטן-קומה, קרח ובעל פנים מקומטות. המסר של פרנק באום משנת 1900 נראה פוסט-מודרני לחלוטין: ההבטחה האפלטונית הנשגבת של יופי עליון מתרסקת ומתגלה כאחיזת-עיניים של רמאי בעל-תחבולות, המפליא בתעלולים תיאטרליים של מסכות, בובות וכו'. עתה, גם יופייה האיזמרגדי הנשגב של עוץ נחשף כאשליה ותו לא, שיסודה אך ורק במשקפיים הירוקות שהכול מצווים לחבוש בעוץ…

 

מכאן, שהמסע אל היופי העליון הוא מסע אל ההתפכחות וההודאה באי-קיומו של יופי שכזה, ומנגד – ההכרה בהתחזויות של ההבטחה הנשגבת. בסוף הספר, היעלמותו של הקוסם בכדור-פורח היא התנדפות הבטחת היופי האינסופי.

 

אפשר, שהניצחון האלגורי הסופי ב"הקוסם מארץ עוץ" הוא זה של גלינדה, המכשפה הטובה מהדרום, שהיא גם המכשפה החזקה מכל המכשפות, יפיפייה היודעת לשמור את נעוריה לנצח, עיניה כחולות, שמלתה לבנה והיא מולכת על כס של אבני אודם. גלינדה היא אחדות היפה והטוב, והיא היא זו שמחזירה את דורותי ואת כלבה, טוטו, לבית הדודים המאמצים בקנזס.

 

הבית, אליו שבה דורותי, הוא בקתה חדשה שבנה הדוד, בה במידה שדורותי היא אדם חדש. פרנק באום אינו אומר זאת, ובעצם, מותיר לנו, לקוראים, לחשוב על ילדה קטנה, שהנהיגה באומץ, בטוב-לב ובתבונה מסע רב-תהפוכות ואימה, שטבלה כל-כולה ביופי לאין-שיעור, רק כדי לגלות את ערוות ההבטחה המטאפיזית. בה בעת, היא גילתה – וזהו, לדעתי, עיקר המסר הרוחני של הספר – את ברית היפה והטוב, המגולמת בגלינדה, ברית נצחית (כנעוריה הנצחיים של המכשפה הטובה).

 

 

[1] L.Frank Baum, The Wonderful Wizard of Oz, Ch. 2.

כל הציטוטים שלהלן מקורם בגרסה המקורית באנגלית, כפי שהורדה מהמרשתת (ללא מספרי עמודים). תרגום שלי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s