הערה קצרצרה על פרוסט, שארדן ורמברנדט (יא)

   הערה קצרצרה על פרוסט, שארדן ורמברנדט (יא)

 

עשרה מאמרים פרסמתי ב- 2017-2016 ב"המחסן של…" בנושאי השקפתו האמנותית-אסתטית של מרסל פרוסט ב"בעקבות הזמן האבוד". לאורך שמונה כרכי הרומן המיתולוגי, לא הייתה מילה אחת על אמנות ועל היפה שלא נסרקה ונבחנה על-ידִי בקפידה, במאמץ להעמידה בהקשר עיוני כללי יותר.

 

השמות "שארדן" ו"רמברנדט" לא נזכרו ולו פעם אחת בכרכי הרומן, ובהתאם, גם לא במאמריי.

 

עתה, אני נתקל בספרון, שראה אור בניו-יורק ב- 2017, תרגום של מאמר שפרסם מרסל פרוסט ב- 1895, בגיל 25, 18 שנים קודם לפרסום "בעקבות הזמן האבוד", מאמר הנושא את הכותרת: "שארדן ורמברנדט". זהו אפוא מאמר הי"א בסדרת פרוסט.

 

את מאמרו פתח פרוסט הצעיר בתיאור בחור שוחר אמנות ויופי, שזה עתה סיים ארוחתו והוא מתבונן סביבו משועמם, אף "בגועל" ובתוגה ("ספלין", נוקט פרוסט במושגו של שארל בודלר): שיירי האוכל על השולחן, אימו היושבת בפינת החדר וטווה בפלך דומם, החתול הרכון סמוך אליה. "בינוניות ביתית", מסכם פרוסט. הבחור ש"מקלל את הכיעור שמסביבו", מהרהר בקנאה בעשירי פאריז המוקפים בביתם בפאר ובהדר, ולבו יוצא אל היופי המוצג במוזיאונים של פאריז ואשר, כנגדו, מציאות חדרו אינה אלא בבואתו ההפוכה. הוא יוצא אפוא מהחדר ואץ ל"לובר" לשטוף את עיניו בהיכלות ורונזה, באצילי ון-דאייק ובנופי קלוד לורן…

 

מרסל פרוסט הצעיר סבור שיש לו תשובה למועקתו הנ"ל של הבחור. הוא היה מציע לו להתלוות אליו ל"לובר", אך היה נוטל אותו לאולם בו מוצגים ציורי ז'אן באטיסט סימאון שארדֶן, ציורים המייצגים אותה "בינוניות עשירה" ואותה מציאות שנתפסה כ"חיוורת" על ידי הבחור הנוגה:

"אם כל אלה נראים לך כיפים למבט, אין זאת אלא משום ששארדן מצא אותם יפים לציור. והוא מצאם יפים לציור משום שסבר שהם יפים להתבוננות."[1]

 

שארדן, טוען פרוסט, בדומה לאמנים דגולים אחרים, אין בכוחו להבדיל בין יופיים של דברים לבין ציורם היפה. ובזכות שניות זו, הוא יכול לגרום לנו לראות את הלא-יפה-לכאורה כיפה מאד:

"ואז, כשתחלוף במטבח, תאמר: 'זה מרתק, זה גדול, זה יפה כמו (ציור של) שארדן'. […] אתה עצמך תהפוך לשארדן, אף כי פחות גדול ממנו, ללא ספק…""[2]

 

האמנות גורמת לנו לייחס יופי במָקום שבו לא ייחסנו: טבע דומם, שנראה לנו סתמי, הופך, בזכות ציורי טבע דומם, למושא אסתטי; חדרים ששיקפו בנאליות ושהשרו עלינו שעמום, הופכים חיוניים בזכות ייצוגם במכחולו של אמן כשארדן. זוהי מעלתם של אמנים, שבכוחם לראות בעלוב ובנקלה-לכאורה את האסתטי. וכך, גם דיוקן-עצמי של שארדן כקשיש מגוחך, בנוסף ליופיו כציור, אינו כי אם פרובוקציה אירונית המופנית לצעירים: "אז, אתם סבורים שרק אתם צעירים, אה?" או: "כלום פגעו הנעורים באימפוטנציה של שארדן וגרמו לו למרוד בהתרסה לוהטת שמכאיב להתבונן בה?"[3] כך או אחרת, הדיוקן העצמי כחוויה מועצמת.

 

אך, לא בזאת תם עיונו של פרוסט בשני האמנים הנזכרים בכותרת מאמרו. כי חלקו השני, החשוב יותר, מעלה את המושג "ידידותיות" ((amitié, בבחינת עיקרון של קשרים הדדיים בין מושאים לבין בני-אדם. המושאים – פירות ושאר דברים – נראים כה חיים בציוריו של שארדן, אומר לנו פרוסט, עד כי דומים לפני-אדם, ולהפך – פניהם של אנשים נראים לנו כפירות…[4] פרוסט תרגם את רעיון ה- correspondances משירו הידוע של בודלר והעבירו מרמה סימבוליסטית לרמה חושית וריאליסטית. החי והדומם, הסמוכים זה לזה, מקיימים ביניהם זיקות עזות עד כדי דמיון חיצוני, ואין כמו אמנים להבחין בקשרים אלה ולבטאם ביצירותיהם. כזו היא ה"ידידותיות" המבוטאת בין תיבת התפירה לבין הכלבלב השוכן לידה בציור. זוהי גם ה"ידידותיות", באותו ציור, בין הגוון האדום של מסך-האח לבין הריפוד האדום שבראש תיבת התפירה, או – בציור אחר – בין ידי האישה המכינה את שולחן הארוחה לבין מפת-השולחן וכלי האוכל… "הצייר הצהיר על השוויון האלוהי בין הדברים כולם בפני הנפש המתבוננת בהם ובפני האור שמפאר אותם."[5]

 

ורמברנדט? חלקו במאמרו של פרוסט קטן הרבה יותר, אך לו מייחד הסופר הצעיר את כוח האור: כי היופי, אצל רמברנדט, אומר פרוסט, אינו בדברים עצמם, כי אם באורו של היופי, בזיו העליון הנח על הדברים. כך, בציורו של רמברנדט, "הפילוסוף מהרהר", האור משרה על החדר היומיומי זוהר מלכותי, כנסייתי, אף את סודה של קריפטה.[6] זהו אור שמעניק לדברים את יופיים ביום ואת מסתוריותם בלילה. זהו אור שמשנה את קיומם של הדברים, וכאילו ידעו הללו את ייסורי המוות.[7]

 

איני משוכנע בגדולת מאמרו זה של פרוסט, הגם שאני מאד שותף להבחנתו בדבר כוחה של האמנות להנחיל ערך אסתטי לנופים, למצבים ולבני אדם, שלא הייתי מייחס להם יופי אלמלא האמנות. אך, אני מביא את המאמר לידיעת הקוראים בעיקר כהשלמה למסע הפרוסטי שערכתי לפני כשנתיים וגם כהוכחה נוספת לעניינו הרב של הסופר באמנות החזותית. ונותרת רק התמיהה, הכיצד זה ששמותיהם של שארדן ושל רמברנדט, אשר כה נערצו על פרוסט הצעיר, נגוזו מיצירת המופת של חייו והומרו בשמותיהם של בוטיצ'לי, ורמיר ועוד.

 

 

 

[1] Marcel Proust, Chardin and Rembrandt, Trans. Jennie Feldman, Davis Zwirner Books, New-yoek, 2017, pp.12-13.

[2] שם, עמ' 13.

[3] שם, עמ' 19.

[4] שם, עמ' 20.

[5] שם, עמ' 22.

[6] שם, שם.

[7] שם, עמ' 23.