ביבי ואמנות ישראל: המיצג

                   

צלצול הטלפון העיר אותי משנתי הטרופה. על הקו היה גואל פינטו מתחנת הרדיו "כאן". "זה הספר שלך בצילום?", שאל. "מה, מי, איך, איזה צילום, על מה אתה מדבר?",מלמלתי חצי רדום. "אני שולח לך את התצלום ותכף אשוב אליך", אמר גואל וסגר. אצתי אל המחשב, ולא האמנתי למראה עיניי: ביבי נתניהו יושב במהלך ראיון עם עלמה בלתי מוכרת לי, ידיו על ברכיו, כפות רגליו מונחות על… ספר. שפשפתי את עיניי: הייתכן?! כן, כן, הספר שלי מ- 1998, One Hundred Years of art in Israel. בעודי משפשף את עיניי, שב הטלפון לצלצל וגואל שאל: "נו?!" "אני לא מאמין למראה עיניי! אין לי מילים!", עניתי, ואז פרצתי בצחוק גדול. צחקתי, כי חשבתי לעצמי: הנה אני כותב לי עשרות ספרים לאורך עשרות שנים, מטפח בצינוק-חדר-העבודה שלי קיום אזוטרי של היסטוריון אמנות ישראלית, שאינה מעניינת את הציבור; והנה, לעת בלותי, הייתה לי לפתע עדנה: זכיתי לתהילת רגע מתחת לסוליותיו של ראש-הממשלה… הוספתי משהו באוזני גואל על המטפוריות שבדריכת השליט על מאה שנות אמנות ישראלית, וסיימתי בפנייה נרגשת ללשכת ראש-הממשלה לעשות שימוש גם בשאר ספריי, שהערמתם זה על גבו של זה עשויה להגביה את נתניהו ולהפכו לנפיל של ממש.

 

חשתי משועשע כפי שלא חשתי תקופה ארוכה. אף גמלה בי החלטה למסגר את התמונה השערורייתית ולתלותה בספרייתי. במקביל, שיגרתי אותה לכמה ממכריי, כאשר דרור בורשטיין ענה לי במילה אחת: "מיצג". ואז, צף במוחי היחס האנלוגי המדהים בין המיצג של ביבי הדורך על ספרי לבין המיצג הנודע של יוזף בויס מ-  1965 – "איך מלמדים תמונות לארנבת מתה":

 

גדעון עופרת.jpg

בויס גם הוא ישב על כיסא, אמנם לא בביתו (כביבי), כי אם בגלריה "שְמֶלָה" שבדיסלדורף. מתחת לבויס – "רדיו" (עצם-חיה מלופפת בחוט-חשמל), ממול לביבי – מצלמת טלוויזיה. הן את ביבי והן את בויס לא ניתן היה לראות במישרין: צופים חזו בבויס רק מבעד לחלון הגלריה ודלתהּ, ואילו צופים צפו בנתניהו רק באמצעות מרקע הטלוויזיה ותצלומי "סטילס" במדיה הדיגיטליים. בויס הסביר (הסברים על אמנות) וגם ביבי הסביר (על הישגי ממשלתו ועל עליבות האלטרנטיבה). בויס אוחז בפגר ארנבת, וגם לביבי שפנים בכובעו. בויס דיבר אל ארנבת מתה שאחז בידיו, וגם ביבי דיבר אל ציבור שחיותו ההכרתית-פוליטית מוטלת בספק ואף הוא קרוב ל"טבע" בגישתו היצרית. שניהם היו מאופרים: מֵייק-אַפּ כבד על פני ביבי, עלי-זהב ודבש על ראש בויס. ביבי דרך בשתי כפות-רגליו על ספר-תולדות-האמנות הישראלית, וגם בויס דרך בכף רגלו הימנית על סוליית ברזל, ובכף רגלו השמאלית על סוליית לֵבֶד. באמצעות סוליות אלה, ביקש בויס להתניע אנרגיות מטאפיזיות לכדור-הארץ (הברזל כמוליך אנרגיה), ובה בעת לחסום ולאזן את הכוחות (הלבד כמבודד אנרגיות). והרי גם ביבי, במיצג שלו, ביקש להקרין אנרגיות לעולם, דהיינו – להפיץ את כוחות תולדות האמנות הישראלית אל עם ועולם.

 

עוד רבות ייכתב בעתיד על חשיבות מיצגו של ביבי ועל נקיטתו בספרי הנדון כמצבר של כוחות קוסמיים. מעט מעכירה העובדה, שביבי הושפע מדי ממיצגו של בויס, טייס הלופט-וואפֶּה במלחמת העולם השנייה; אבל, הן נמח"ל לו, לביבי, הלא כן? כתמיד. בכל אופן, ספק אם אי פעם בעבר זכתה האמנות הישראלית להעצמה כגון זו, ואושרנו שזכינו לראש- ממשלה אשר כה מסור לאמנות-ארצו. אישית, אין לי אלא להתפעם מהעובדה, שהספר הראשון שביבי בחר בו לשגב את ברכיו היה ספרי. ומה מוכיח הדבר, אם לא את העובדה, שהספר היה בהישג-ידו, בחדרו, בביתו, משמע – ספר שרוה"מ מרבה לעלעל בו ולהגות בו יומם ולילה.

 

ובבניין אמנות ישראל ננוחם.

 

                               *

לפנות-ערב, ב"חדשות" ערוץ 12, הזכירו שביבי צולם דורך על ספר של אחד, סופר, גדעון עפרת. מאות רבות של טוקבקים, שהגיבו לתצלום (שמישהו טרח להעבירו ל"פייסבוק"), כלל לא התייחסו למהות הספר והעדיפו לזהותו כספר שכתבה שרה נתניהו… קומץ זעום של מגיבים ציין את "הסופר" הבלתי ידוע, עפרת. הנה כי כן, לקראת השעה שש בערב כבר הוחזרתי לפרופורציות האמיתיות שלי. כך חולפת תהילת עולם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: