קטגוריות
אמנות וספרות

אין ישועה באמנות

                         אין ישועה באמנות

 

לכל הפתיים הדוגלים ברעיון ה"השכלתי" של האמנות כחירות, ובהתאם – לכל המאמינים באמנות כהבטחת אוטופיה, משמע – ישועה מהכפוי, מההכרח ומהשרירותי, ובכן – לכל אלה (שצאצאיהם יאותרו עדיין בין הוגי "אסכולת פרנקפורט" ונאמניה) עונה פרנץ קפקא ב"המשפט" (1915-1914) באמצעות דמותו הדיאבולית של הצייר טיטוֹרֶלי.

 

איני מקבל את דעת אלה הרואים בטיטורלי ביטוי ביקורתי של קפקא כנגד האמן הגרוע, הבנאלי, המיושן, השבלוני, המציית להנחיות, נטול-המקוריות. לא, לא זו טענתו של קפקא. החלטתו לבחור דווקא בצייר כמי שעשוי-לכאורה להושיע את ק. מהמשפט האבסורדי שאליו נקלע – החלטתו זו צופנת בחובה, לדעתי, את יחסו הספקני-ניהיליסטי של קפקא לאמנות באשר היא. שהרי, בימים בהם כתב את "המשפט", ימי תחילת מלחמת העולם הראשונה, חגג האוונגרד באירופה כפי שלא חגג מעולם, ולא הייתה לו סיבה, לסוֹפר מפראג, להיתפס דווקא לצייר שמרני, קונפורמי ועלוב. לא, בדמותו של הצייר טיטורלי אני רואה את גרעין התכחשותו של קפקא לאמנות, לספרות וליצירתו שלו בכלל זה.

 

הכול התחיל, כזכור, בהמלצתו של "החרושתן" לק. לפנות לייעוץ לטיטורלי, צייר דיוקנאות (ונופים) ש"עובד בשביל בית-הדין" ובעל קשרים טובים עם שופטים:

"על אודות משפטך נודע לי מפי אדם ושמו טיטורלי, צייר הוא, טיטורלי אינו אלא שם-האמן שקרא לעצמו, שמו האמיתי אינו ידוע לי כלל."[1]

 

די באופן בו עיצב קפקא את האטלייא של טיטורלי (שמו המאומץ כמו נועד להדהד גאוניות רנסנסית-איטלקית) בכדי להעמידנו אל-מול הווייתו השטנית: הרחק מהפרבר היוקרתי של בתי-הדין, שכונת עוני, "הבתים אפלים וקודרים עוד יותר, החוצות מלאים סחי ורפש."[2] הנה כי כן, רק ניגש ק. לשער – "קלח מתוך הפרץ זרם-נוזלין מהביל, צהוב, מתועב, ומפניו נמלטו עכברושים…"[3] גיהינום עלי אדמות. העלייה לדירת טיטורלי רצופת ילדות טרדניות ובלתי-נסבלות, מעין בנות-שטן מציקות ואינן מרפות. וחלל היצירה של טיטורלי? – "מעולם לא היה עולה על דעתו הרעיון שאפשר לקרוא לחדר קטן ועלוב זה 'אטלייא'."[4]

 

מראהו של טיטורלי – בנו של צייר-בית-דין – הוא היפוכו הגרוטסקי של הדר ה"גאון" מהנוסח הקלאסי: יחף, בכתונת-לילה, מכנסי-בד רחבים, צהבהבים, חגורים ברצועה ארוכה ומתכשכשת… והשוו לדיוקנאות-עצמיים של רמברדנט, רובנס, טיציאן…

 

מתמונת הפסטל, המונחת על הכן באטלייא של טיטורלי, מסתבר לנו, שהלה מתמחה בציור דיוקנאות של שופטים בבית-הדין. טיטורלי משלב בציוריו ריאליזם (אקדמי, מן הסתם) וסימבוליזם מיתולוגי מופרך (מאחורי דמותו המצוירת של השופט מתגלה דמות נשית המשלבת את אלת-הצדק ואת אלת-הניצחון, אלא שסופה שמתגלה כאלת-הצייד…). ושיהיה ברור: "ניתנו לי הוראות מה ומה עלי לצייר."[5]

 

דמותו של הצייר טיטורלי, דמות האמן, מתגלה, יותר ויותר, כבובת-מערכת וכבלתי נפרדת מהבנאליות של הרוע השוררת בעולמו של ק.. שהרי, טיטורלי הוא חלק מהמנגנון העיוור של הרֶשע המטאפיזי: "אמנם איש-סודו של בית-הדין אנוכי"[6], מודה הצייר. וככל שנחשפת נגד עינינו שטניותו האנטי-הרואית של טיטורלי זה, כן הופך חלל היצירה שלו לגיהינומי יותר:

"האוויר שבחדר התחיל בינתיים מעיק עליו […]. החום המחניק שבחדר היה דבר שאין לו ביאור. […] לא החום הוא שהציק לו, אלא בעיקר האוויר המשנק…"[7]

 

ואז, משמתגלה כי גם חלון לא ניתן לפתוח כאן, משמע שאין מוצָא מהעינוי (איך נאמר ב"בדלתיים סגורות" של סארטר: "הגיהינום הוא כאן"), אנו מבינים, שהכול פה – האטלייא, הילדות הקטנות, הבניין כולו – הכול שייך לבית-הדין: "האם לא ידע מר כי כאן נמצאות לשכות של בית-הדין?"[8]. ועוד: "הלא כל דבר יש לו שייכות לבית-הדין."[9] ובדומה ל"שער-החוק" של קפקא, זה שמאחוריו אינסוף שערים, ובדומה ל"טירה" של קפקא, שאדונה אינו מושג לעולם – כזה הוא גם בית-הדין העליון שמעל ערכאת בית-הדין השופטת את ק.:

"…כי השופטים נמוכי-הדרגה, […] אינם רשאים להוציא פסק-דין של זיכוי סופי. זכות זו שמורה רק לבית-הדין העליון שאין לו למר, לא לי ולא לכולנו, שום דרך מגע אליו."[10]

שער מאחורי שער מאחורי שער מאחורי שער…: "לאחר הזיכוי השני בא המאסר השלישי, לאחר הזיכוי השלישי – המאסר הרביעי וכך הלאה."[11]

 

הרי לנו אפוא האמן והאמנות, כפי שעוצבו בתודעתו של פרנץ קפקא: חלל היצירה הוא אגף נוסף של בית-הדין הקיומי; לטיטורלי אין שם פרטי של ממש (אין לו אינדיווידואליות של ממש), אלא אך מסכה. גם היצירה היא, בסופו של דבר, תוצר חסר-ערך (ק.יקבור במגירתו את שלושה ציורי-הנוף שרכש מטיטורלי). האמן אינו משיח גואל, והרעיון הקאנטי-שילרי של החירות שבשורש מעשה היצירה, שהוא גם רעיון האינדיווידואליות החופשית – אינו כי אם אגדה. לאמן, לאמנות, לטיטורלי, אין כל סיכוי להושיע את ק., ובעצם, האמנות אינה אלא אשליית חירות, הצופנת בחובה את היותה משת"פית של מנגנון האבסורד הקיומי.

 

אין ישועה באמנות.

 

 

 

[1] פרנץ קפקא, "המשפט", תרגום: ישורון קשת, "מעריב", תל אביב, 1960, עמ' 137.

[2] שם, עמ' 142.

[3] שם, שם.

[4] שם, עמ' 145.

[5] שם, עמ' 147.

[6] שם, עמ' 149.

[7] שם, עמ' 150.

[8] שם, עמ' 166.

[9] שם, עמ' 152.

[10] שם, עמ' 160.

[11] שם, עמ' 161.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s