מבוא
ילדוּת בירושלים (1920-1909)
מ"בצלאל" לפאריס (1927-1921)
פאריס, בחיפוש אחר השפה (1929-1928)
פאריס, אידיליות ארצישראליות אוריינטליסטיות (1930-1929)
פאריס, עם הפנים למוריס אוטרילו (1931-1930)
פאריס, סוטין, נופי זיכרון (1939-1932)
משה קסטל: "אל מקורות הציור הגדול" ("גזית", 1941)
משה קסטל: "לאן מועדות פני הציור בארץ?" ("גזית", 1942)
צפת, נופי פנים וחוץ (1941-1940)
צפת, עם הפנים לשאגאל ולז'ורז' רואו (1945-1942)
צפת, ציור מאגי תנ"כי (1949-1945)
תל אביב, "אופקים חדשים", אותיות (1950-1949)
תל אביב, "אופקים חדשים", "הללויה" (1958-1953)
תבליטי בזלת צבועה:
הפשטה חומרית, כתב-יתדות (1959-1954)
עם-ישראל (1991-1962)
התקבלותו של קסטל והדרתו
אחרית-דבר
מבוא:
במידה שחלוקות דעות אוצרים ומבקרים בישראל דהיום באשר ליצירתו המאוחרת של משה קסטל, זו שלאחר שנות ה- 50 (תקופת הבזלת הטחונה וצבועה – התבליטים הקליגראפיים ברוח העברית הקדומה ובאפיק הלאומי)[1], דומה שתמימות דעים שוררת ביחס ליצירתו המוקדמת יותר, שאמנם מוצגת אחר כבוד במוזיאונינו ("סעודה על הדשא", 1930, מוזיאון ישראל; "אל-המעיין", 1930, מוזיאון תל אביב, ועוד). נראה, אכן, שאין ויכוח לגבי ערכו האמנותי של קסטל כצייר הטקסים – בין אם כאכספרסיוניסט של נופים ודמויות ירושלמיות, בין אם זה הנוקט בציורי הטקסים שפה עממית-פרימיטיביסטית, או כאמן של תפנימים צפתיים קודרים – כך או אחרת, מי שאיחד פיגורטיביות פולקלורית ים-תיכונית, להט צבעוני, יצר ומאגיה. הכוונה לכ- 20 ומעלה שנות יצירה, העתירות בצורות ותכנים התרים אחר זהות אישית וקולקטיבית ברמת האמנות והתרבות גם יחד.
עם זאת, ההתנערות המוסדית הישראלית המרכזית מיצירתו המאוחרת של משה קסטל היא כה עמוקה (חרף הביקוש הגבוה לה בקרב אספנים יהודיים בארץ ובמערב), עד כי נמנע עד כה הטיפול המחקרי המקיף, ולו גם בתקופה המוקדמת של יצירתו. והרושם הוא, שנוכחות עבודות מונומנטאליות של קסטל במוסדות לאומיים ירושלמיים, דוגמת "בנייני האומה" (1958), בניין הכנסת ("שיר תהילה לירושלים", 1966) או משכן נשיאי ישראל ("כותל תהילה לירושלים, 1970), נוכחות זו לא תרמה להתקבלותו בעולם האמנות האוונגרדי בישראל שלאחר שנות ה- 60. וכך התעלם לו עולם האמנות המקומי מתהליך הבשלתו המפותלת של האמן, תהליך מקורי ונועז ואף בולט באיכויותיו בנוף האמנות הארצישראלית שמאז סוף שנות ה- 20 ועד שנות ה- 50.
בין פאריז, צפת, זיכרונות ירושלמיים-מזרחיים ושורשים מיתיים תנ"כיים – תר לו קסטל אחר זהות אמנותית, כזו שתחבר את האישי-אינטימי, את התרבותי-עממי (מזרחי) ואת הארכיטיפי (דתי ולאומי), ביחד עם זיקה למודרנה בינלאומית מתקדמת, אך כזו שתהיה גם מושרשת במסורת אמנותית אירופית עמוקה. ניתן לקבוע, שחרף כל ההשפעות הרבות, שיפורטו בפרקים להלן, וחרף דילוגיו בין סגנונות ומגמות, משה קסטל פיתח לאורך העשורים שפה מקורית, מרשימה ובהיקף ובעומק שאפתנותה, כזו שהצליחה לחבר בין יצרים (של ארוס ומוות) לבין מסורת יהודית ותרבות מזרחית אותנטית. המתח בין הרבדים הללו, נבקש להראות, הִפְרה את ציורי קסטל מראשית דרכם והטעינם בעוצמה ייחודית.
*
לצד השפע האמנותי של יצירת קסטל לדורותיה, שומה עלינו להדגיש את זכויותיו בקידומה של אמנות "מזרחית" בישראל. אין הכוונה לאוריינטליזם המוכּר, כי אם למאמץ עקבי של האמן להשריש את יצירתו במקורות מזרחיים שונים ומהם להצמיחה. כפי שיוכיחו הפרקים הבאים, לצד הצהרותיו של קסטל בנדון, פנייתו אל המיניאטורה הפרסית, אף אל האמנות המצרית הקדומה, אל הכתיבה הערבית (קודם להתמסרותו לכתב העברי הקדום) ואל הציור העממי המזרחי בארץ-ישראל של סוף המאה ה- 19 – פנייה זו ביקשה לאשר עיקרון תרבותי. כפי שכתב חיים גמזו ב- 1951:
"הוא [קסטל] לא עלה ארצה, הוא נולד בה. והוא ידע להקשיב ללחן צבעיה. הצבעים האהובים על שכנינו הערבים לא הפתיעוהו, כאשר הפתיעו את ילידי חוץ-לארץ […]. האדום, הירוק והכחול הם צבעיו של קסטל. אדום התרבוש המשתלהב, ירוק עלוות השקמה רחוצת הגשם, והכחול הסגלגל האהוב על אנשי המזרח. קסטל הוא אחד מהם, יחד עם היותו אחד מעמנו."[2]
אלא, ש"מזרחיותו" של קסטל התרחבה גם אל "ספרדיותו", קרי – היותו צאצא למשפחה ששורשיה בקסטיליה. מכאן, בין השאר, זיקתו העזה בשנות ה- 30 לציורי פרנציסקו גוייא. בכל ההיבטים הללו, חרג קסטל מ"אשכנזיותה" של האמנות הארצישראלית והישראלית והניח יסודות למה שיהפוך בשנות האלפיים למהלך תרבותי טעון. ב- 1989 סיכם את עמדתו בנושא:
"למעני, אין המזרח מושג נרכש, שיש ללמוד אותו ולהעתיקו. אינני צייר – תייר בארץ… נולדתי בתוך מסורת המזרח אשר העבר הזה אני חי בו, בתוך סמלים אלה השאובים מן התנ"ך והקבלה…
"בהיותי יליד ירושלים בן למשפחה ספרדית, מאנוסי ספרד, אשר למעלה מחמש מאות שנה – המשפחה צמודה לארץ ישראל, והמושרשת עמוק באדמת המולדת – הרי עולם זה הוא עולמי הטבעי – הד לתקופת מלכי ישראל, מימי כנען והאבות עד ימינו, זוהי המשכיות אחת, המקשרת אותי עם יסודות אמנות המזרח – שוּמֵר, אשור והכנענים…
"אבותינו מימי קדם, אברהם יצחק ויעקב באו משומר, נשותיהם היפות הביאו איתם לארץ פסלונים שומריים… כך התפתחה אמנות השומרית והכנענית בארץ… ואני ינקתי עם חלב אימי את 'המטען' היקר הזה, והנני דולה עד היום מתוך מקורות ושורשים אלה הנובעים מאדמת מולדתי…
"דורות רבים מאד חיו אבות אבותיי בחברון עיר האבות והשתרשו בה… לדעתי, כל יוצר אמיתי נולד עם 'המטען' שלו, דולה מתוך המקורות והשורשים שלו, הנובעים מאדמת מולדתו, אשר חי ויוצר בזמנו ובתקופתו-הוא…
"ישנם בארץ 'מבקרי אמנות' הדורשים מהצעירים לצייר אמנות בינלאומית, להיות 'אוניברסאלי'… לדאבוני, הם טועים ומטעים… הרי ידוע, שאין בעולם ציירים אמנים בינלאומיים לפני שהם היו לאומיים מקוריים ושורשיים בתוך עמם וארצם הם…
המשורר שלנו הנודע שאול טשרניחובסקי כתב: 'האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו'…
נקווה שנדע בישראל לשמור על עצמאותנו והמקורות היקרים שלנו, אך ורק שלנו…"[3]
*
סוגיית התאריכים של ציורי קסטל גובלת בשערורייה: לא זו בלבד, שקסטל לא ציין תאריכים בשולי מרבית עבודותיו, אלא שמאד מאד לא הקפיד לדייק בתיארוך שבדיעבד. גם אוצרים וסוחרים, נקטו חירות יצירתית בעייתית בכל הנוגע לשיוך הזמני של יצירות קסטל (ומתן השמות להן), ואין לסמוך על הקטלוגים והאלבומים.
דוגמא מובהקת לכך הוא ציור-השמן, "עקידת-יצחק", הנושא במכחול אדום את התאריך 1925: ב- 1925 היה קסטל נער בן 16. "נאיבי" ככל שהציור הינו, הנחת הצבע ואפילו עצם הזיקה לאומנות יהודית עממית של ציורי זכוכית, צלחות פדיון-הבן וכו' מעידה על תחכום אמנותי, אשר אין ליחסו, בשום פנים ואופן, לצייר בן 16. יתר על כן, הציור אינו מתחבר לאופי הציור הארצישראלי משנות ה- 20, אף לא למורשה ה"בצלאלית" (שמתוכה צמח קסטל הצעיר), ויותר מכל – הציור מאד בלתי תואם את רוח ציוריו הריאליסטיים-אקדמיים של קסטל ממחצית שנות ה- 20 (ראו להלן). לעומת זאת, הציור עונה-גם-עונה לתכונות ציורי קסטל משנות ה- 40: הצפתיות של הציור (זיקתו לציורי-הזכוכית בנושא העקידה, מהסוג שהיה תלוי עדיין בבתים צפתיים בזמן בו התיישב קסטל בצפת, 1940) תורמת אף היא להנחה, שהציור צויר במהלך מגוריו של האמן בצפת.
סביר לפיכך, שקסטל חתם את התאריך באדום מאוחר הרבה יותר מהמצוין. קשה לדעת מדוע בחר ב- 1925, ואולי קשור ההסבר בציור-עקידה דומה ביותר שצייר יצחק פרנקל ונושא עליו את התאריך 1924 (אוסף גלריה "רוזנפלד", תל אביב). כך או אחרת, מקרה הציור הנדון מלמד על הזהירות שנדרש לה היסטוריון בבואו אל יצירת קסטל ואל עריכתה ההתפתחותית-כרונולוגית.
