קטגוריות
עשה לך תנ"ך

ירושלים ואתונה

                             ירושלים ואתונה

 

פרק אחד בלבד, פרק קטנטן בן 21 פסוקים, הועידו עורכי התנ"ך לנביא עובדיה. מה אנחנו יודעים עליו? מעט מאד: שהוא חי, ככל הנראה, במחצית הראשונה של המאה ה- 5 לפנה"ס; ואפשר (כמרומז בנבואה השנייה הכלולה בפרק), שניבא בתחילת המאה ה- 4 לפנה"ס; ויש אומרים אף בימי החשמונאים – במאה ה- 2 לפנה"ס. אכן, ככל שקטן הפרק של עובדיה, הוא כולל שתי נבואות שונות ודחוסה בו היסטוריה לא קצרה. בה בעת, קריאה ב"עובדיה" אינה מגביהה את הקורא לשיאים ספרותיים ואידיאיים, בהשוואה לנביאים אחרים בתנ"ך, מה גם שמִספר פסוקים שלמים מתוך הפרק מקורם בנבואת ירמיהו ("ירמיהו" מט), דבר שמצמצם את נפח חזונו של עובדיה.

 

אך, לא נבואות עובדיה (ובן-דמותו המסתורי) על אדום ויהודה – לא הן שמרתקות אותי, אלא ההרהורים על המאה ה- 5 לפנה"ס בירושלים, לעומת המאה ה- 5 באתונה הלא-רחוקה. ולמותר לציין, שאני מהרהר בנו ובגורל תרבותנו, כאן והיום.

 

לא היו לה חסרות בעיות לאתונה במאה ה- 5 לפנה"ס: היו צרות קשות ומתמשכות עם פרס, גם עם קרתגו, והייתה גם המלחמה הפלפונסית בין אתונה לספרטה. אבל, בראש אתונה עמד אחד פריקלס, ארכון נאור ואיש תרבות מהמעלה הראשונה. דמיינו את אתונה דאז: ברחובות הפוליס הקטנה מסתובב לו אדם פלאי בשם "סוקרטס", שאחריו משתרך בחור צעיר ומוכשר העונה לשם "אפלטון"… בסמטה זו או אחרת, יכולתם להיתקל בעוד ועוד פילוסופים, דוגמת פיתגורס, זנון, הרקליטוס, פרמינידס, דמוקריטוס, פרוטגורס, גורגיאס,… ובכיכר זו או אחרת, יכולתם להיתקל בסופוקלס, אוריפידס, אייסכילוס, אריסטופנס… היסטוריונים כהרודוטוס או תוקידידס גם הם היו נקרים על דרככם בפוליס הקטנה הזו.

 

מה יש לדבר: כ- 300,000 תושבים על פני כ- 2500 קמ"ר; משהו בגודל הגיאוגראפי של ישראל דהיום עם אוכלוסיה בהיקף חיפאי. והנה, בישות המדינית הזעירה והאינטימית הזו (וכמה כבר התגוררו ממש בעיר אתונה, למרגלות האקרופוליס?!) – התחולל נס תרבותי בל-יאומן.

 

ובארץ-ישראל דאז, ב"פוליס" הירושלמי? עזרא ונחמיה מנהיגים את שבי גלות בבל ועושים לבניית בית-המקדש. כמעט אידיאל אפלטוני: ברית המנהיג המדיני והסופר. אך, בל ניסחף: הנביאים הגדולים – ישעיהו, ירמיהו, עמוס וכו' – פעלו בירושלים במאה ה- 8 לפנה"ס; גם נביאים כצפניה, חבקוק, נחום ועוד פעלו כאן במאה ה- 7 לפנה"ס. ללמדנו: ירושלים של המאה ה- 5 לפנה"ס לא הצטיינה בעושר ובאיכות נביאיה, משורריה ושאר אנשי רוח דגולים. לכל היותר, עובדיה ועזרא הסופר. באותם ימים בהם מייסד אפלטון אקדמיה בחורשת אקדמוס, זמן קצר לאחר שסוקרטס התסיס נערים בעיר, ועדיין כאשר סופיסטים ופרה-סוקרטים משמיעים קולם רחוב וממשלת הפוליס מממנת ומארגנת תחרויות דרמטיות המוניות בין סופריה הנפילים – באותם ימים ממש עסוקה ירושלים בשיקום עצמה מעפר לאחר כחמישים עד שבעים שנות גלות בבל.

 

חִשבו על פַסלים דגולים כפידיאס, מיירון, פוליקלטוס ונוספים, שיצרו באותה עת באתונה, והשוו למפעל העממי הירושלמי של תרומות כסף, זהב ורכוש לבניית בית-המקדש בחסות הכוהנים והלויים. באיזו תפארת רשאים להתנאות בוני המקדש (כפי שהעיד ספר "עזרא")? לכל היותר, בעשרות אגרטלי זהב וכסף, בשלושים כפורי (קערות) זהב ושלושים כפורי כסף, ובעוד כמה אלפי כלי פולחן נוספים. כן, גם משוררים שבו מבבל – לויים, "המשוררים בני אסף מאה ועשרים ושמונה" ("עזרא", ב, 41), וכוהנים – "ולהם משוררים ומשוררות מאתיים" (שם, 66). אבל, בינינו, איזו שירה אדירה הותירו אחריהם המשוררים הללו, שאולי לא היו בעצם אלא זמרים ונגנים? סופר גדול? אמרנו: עזרא. אמן גדול? אף לא אחד המתקרב לשיעורו של בצלאל בן-אורי, בונה המשכן במדבר. ספר "נחמיה" יודע לפרט על משפחות בני העם המשפצים ובונים, אך אינו מספר ולו במילה על המעצבים, האמנים.

 

ובמקום פריקלס, יש לנו נחמיה. ולעומת אוצר ערי יוון המועבר לאתונה ומעשירה, ירושלים נמצאת במשבר נוראי: "…הנשארים אשר נשארו מן השבי שם במדינה ברעה גדולה ובחרפה וחומת ירושלים מפורצת ושעריה ניצתו באש." ("נחמיה", א, 3) ירושלים ענייה מרודה, חרבה, פרובינציה עלובה בחסות המעצמה הפרסית. יותר מכל, חברה דתית הנשלטת על ידי הכהונה, חברה עובדת בפרך, שנאלצת להגן על עצמה בגיוס אזרחיה הבלתי מאומנים ובנשק עלוב. כאלה הם חיי ירושלים דאז: בונים, מגינים בחרב ובקשת ותוקעים בשופר… הנה כי כן, החוויה הירושלמית בשיאה של שבי-בבל היא השלמת החומה וחנוכתה, טקס קריאת התורה מפי עזרא, בניית סוכות וחתימה המונית על ברית האמונה (המבטיחה את התרומות לכוהנים וללויים…).

 

ויחד עם זאת, ירושלים של המאה ה- 5 לפנה"ס חווה תחייה לאומית – שיבה מגלות והתחדשות – מהסוג שאמור להצמיח כוחות יצירה חסרי תקדים. אז, איך זה, שאתונה עולה על גדותיה ביצירה ורוח גאוניות, ואילו ירושלים – ודווקא ברגע היסטורי זה של "רנסנס" – ירושלים זו מנמיכה-עוּף?

 

קשה מאד לענות על שאלה כגון זו. מה עשה עיר קטנה כוויימר לפסגה רוחנית במאה ה- 18? כיצד התחולל פלא היצירה הנשגבת של פירנצה במאה ה- 16? וכו'. ובכל זאת, בזוכרי את לורנצו דה מדיצ'י ואת פרידריך השני, אציע לראות בטיב ההנהגה מפתח לנסים התרבותיים הללו או להיעדרם. כלומר, פריקלס לעומת נחמיה: מנהיג המשקיע הון ציבורי ביוצרים והיודע לקרב ולכבד אנשי-רוח (זמן לא רב אחרי פריקלס, יהיה זה אלכסנדר מוקדון הצעיר, שיודרך על ידי מורה פרטי בשם "אריסטו"…), ומנגד – מנהיג הנתון כולו בידי כוהני הדת ומציב כתכליתו וחזונו המדיני את מדינת ההלכה. אגב, אתונה של פריקלס הייתה אף היא דתית מאד בדרכה, אלא שציוויים רוחניים ואסתטיים השלימו בה את הציוויים הדתיים. ירושלים של עזרא, נחמיה ועובדיה צמצמה את הרוחני לדתי. מה פלא, שאיני יוצא מגדרי למראה תמונות בית-המקדש השני לעומת מקדשי האקרופוליס.

 

ואנחנו, כאן ועכשיו – כיצד נראה פריקלס שלנו? מי הם אנשי הרוח שקירבם לחצרו? מי ממונה מטעמו על טיפוח התרבות?

 

ובבניין ציון ננוחם.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s