קטגוריות
אמנות יהודית עשה לך תנ"ך

אנוס להיות דימוי

                           אנוס להיות דימוי

 

רובנו גדלנו על ברכי הניגוד הבסיסי: פגאניות לעומת מונותיאיזם; אלילות פלוראלית, חומרית, פיגורטיבית ונוכחת לעומת אלוהות אחת, רוחנית, מופשטת, טרנסצנדנטית ונעדרת. בהתאם, רובנו אוּלָפְנו לאור הדיבֵּר השני – "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", וגם לאורך התנ"ך כולו, שבנו וקראנו על אודות פסילת האמונה בפסלים, כוכבים ומזלות – משמע, שלילה חמורה של כל המחשת אלוה בדימוי.

 

אחת הפעמים הבולטות בתנ"ך בנושא זה של טאבו נמצאת בספר "חבקוק", הנביא מ"תריעשר", שממעטים לעסוק בו. כאן, בסוף פרק ב', מוקיע הנביא את המדיום הפיסולי כמדיום אמוני:

"מה הועיל פֶסל כי פְסָלו יוצרו מסכה, ומורֵה שֶקר כי בָטַח יוצר יִצֹרו עליו לעשות אלילים אילמים?! הוֹי אומֵר לעץ הקיצה, עורי לאבן דוּמָם הוא יורֵה, הנה הוא תָפוש זהב וכסף וכל רוח אין בקרבו." ("חבקוק", ב, 19-18)

 

הטיעון מוכר מאד וברור: הפסל, גם אם עשוי זהב וכסף, אינו כי אם חפץ מת, נטול כל כוח השפעה והפעלה. לעומתו, האומניפוטנטיות של הקב"ה: "וה' בהיכל קדשו, הס מפניו כל הארץ." (שם, ב, 20)

 

אלא, שהפרק הבא (והאחרון) ב"חבקוק" מערער לחלוטין את הקונסטרוקט המונותיאיסטי של האל העברי, השוכן בביתו שעל הר-הבית, אך מטיל חיתתו על עולם ומלואו. הנה כי כן, תיאורו של חבקוק את אלוהים נאלץ לסתור את עקרון שלילת הדימוי:

"אלוה מתימן יבוא וקדוש מהר פארן סלה. כיסה שמים הודו ותהילתו מלאה הארץ. ונוגה כאור תהיה, קרניים מידו לו, ושָם חביון עוזו. לפניו ילך דָבֶר וייצא רשף לרגליו. עמד וימדוד ארץ, ראה וַיַתֶר גויים […] כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה. עריה תעיר קשתך […] לאור חציך יהלכו לנוגה ברק חניתך." (שם, ג, 12-3)

 

אלוהי ישראל, המתואר על-ידי חבקוק, הוא אל מיתולוגי לכל דבר, אשר על-נקלה יאותרו מקורותיו במיתולוגיות המזרח-התיכון הקדום וביוון: כי, ראשית כל, אלוהים "בא", מגיע, מתימן ופארן (ועמדו המפרשים על הקשר למסעי בני-ישראל בסיני). במילים אחרות: אלוהים שכן במקום גיאוגרפי אחד, ולאחר מכן, עקר את משכנו להר-ציון. זאת ועוד: לאלוהים "דמות" בלתי-מוגדרת, אך כזו שקורנת אור עצום מידיו, רשפי ניצוצות אש מרגליו, נושאי דברו אצים-רצים לפניו, שעה שהוא רכוב על מרכבה רתומה לסוסים, קשת בידו האחת, חנית באחרת…

 

אין קל יותר מלהעלות בדמיוננו את דימוי האל של חבקוק בצורת פסל או תבליט יווני קדום, מעין אחדות של אפולו ומארס. אנו, שהוֹרוּנו מורינו להיבדל כיהודים מהדת הנוצרית, הנדרשת (חרף המונותיאיזם שלה) לדימויים גופניים (ישו – בן-אלוהים, השה הקדוש, האיקונות וכו'), ניצבים אפוא בפני אמת שונה, לפיה – כל ניסיון לתאר בדיבור או בכתב את הקב"ה אינו שונה מהותית מייצוגו בפסל. שכן, כל מערכת סימנית, ותהא אשר תהא – קולית או חזותית – שעניינה אלוהים דנה אותנו לייצוגיות, שפירושה תקוות ההנכחה. התנ"ך והתפילות מלאים בהוכחות לכשל הזה, שבו נכשל המונותיאיזם העברי-יהודי.

 

רק דרך אחת פתוחה, לפיכך בפני המאמין המונותיאיסטי המהדיר: לשתוק. "אך אֶל אלוהים דומיה נפשי", נכתב ב"תהילים", סב, 2.

 

כאשר איוב מתאר את התגלות אלוהים, הוא אומר: "ורוח על פַָּני יחלוף, תסמר שערת בשרי, יעמוד ולא אכיר מראהו, תמונה לנגד עיניי, דממה וקול אשמע." ("איוב", ד, 16) איוב עודנו לכוד בסתירה שבין רוח ודממה, מחד גיסא, לבין תמונה וקול, מאידך גיסא. אך, בניגוד לאיוב, אליהו יודע לשלול את הרעש והאש שבהופעת הקב"ה לטובת – "ואחר האש קול דממה דקה." ("מלכים א", יט, 12)

 

בתוקף תיאולוגיה נגטיבית זו, ששתיקת המאמין יסודה, נולד הפרדוקס של התפילה: שבתפילה, המאמין נדרש למסמנים, משמע – לדימויים: "חרון-אפו", "בזרוע נטויה", "יאיר פניו אליך", "המביט לארץ ותרעד" וכו' (אף עצם הנקיטה בשם-זכר); ברם, בתפילתו גם מתעלה המתפלל אל מעבר לדימויים לקראת האֶלם.

 

האמונה היא היכולת לקבל את הסתירה הזו שבין הדימוי לבין שלילת הדימוי, בין הדיבור לאל לבין שתיקת הדובר (ושתיקת אלוהים). רק הפנמה של פרדוקס זה – רק היא זו שתבחין, בסופו של דבר, בין האלילי לבין אמונת-הייחוד.

 

הטיעונים הנ"ל מערערים על הגדר המפרידה-לכאורה בין היהדות לבין האמנות (שהיא מרחב דימויים חושיים). שכן, אם האמונה המונותיאיסטית אכן אנוסה לנקוט בדימויים, כפי שביקשתי לטעון, אין כל מניעה ליצור יצירות אמנות, ליצור דימויים. בה בעת, דומה שהאתגר הגדול של האמנות, בדומה לאמונה, הוא להתחיל מדממה, להמשיך לדימוי ולסיים בדממה. אמת ויציב, לאמנות החזותית אין ברירה אלא לשתוק; אבל, היא בלתי נפרדת מ"דיבור" או מ"כתיבה", במובן של השיח המקדים והשיח הפרשני העוקב. התביעה לתהליך של דממה-דימוי-דממה היא, אם כן, תביעה לפן בלתי-פציח, פן הסוד, שחייב ללוות יצירות אמנות טובות, לפני ואחרי. יצירה שמסמני דיבור ו/או כתיבה ממצים אותה עד תום (משמע, שהיא אך ורק איור ל"טקסט", לאידיאה) – יצירה שכזו לוקה.

 

"קול דממה דקה" הוא קול ההתגלות באמונה ובאמנות.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s