קטגוריות
עשה לך תנ"ך

חורבה – בית – היכל – חורבן

                     חורבה – בית- היכל – חורבן

 

שני פרקי ספר "חגי" עניינם אחד הוא: קריאה לכינון בית-המקדש השני. אנו אומרים "בית-מקדש" על משקל "בית-משפט" או "בית-מדרש", דהיינו מקום ששופטים בו, או שדורשים בו (מלשון "דרש"), לאמור – "בית-מקדש" בבחינת מקום ש"קודְשים" בו, קרי – עושים בו מעשי קודש, מקַדשים בו (או: מקום שמְקָדֵש). אלא, שבעוד בית-משפט אינו מחייב בהכרח "בית", מבנה מקוּרֶה (שכן, בבחינת מוסד, בית-משפט עשוי לתפקד גם בשער-העיר, או בכיכר וכו'), ובעוד בית-מדרש אינו מחויב למבנה אחד, אלא עשוי לתפקד בכל אולם (כמוהו כ"בית-כנסת", מקום שמתכנסים בו ושהוא "מִקדש-מעט", אשר כל חלל מקוּרה כשיר לו) – בית-המקדש מחויב-גם-מחויב למבנה אחד, יחיד ומיוחד. אך, יותר מכל – שומה על בית-המקדש לשמש כ"בית", home, ואף יותר מזה – משכן, בית ששוכן בו, נוכח בו, האל. שנאמר: "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם." ("שמות", כ"ה, 8)

 

אלא, שהרבה-הרבה לפני ספר "חגי", הורנו התנ"ך את הצו – "לשַכּן שְמו שָם" ("דברים", יב, 11, ובמקומות נוספים). שם – בירושלים, בהר-ציון, בהר הבית. "מקדש לשמך", נכתב ב"דברי הימים ב", כ, 8: בית שעושה שם לבעליו, אך גם בית בעבור מסמן שמסומנו בלתי-נתפס, נעדר, מעין כתובת של דייר שאינו נמצא בבית, אך כל המכתבים מופנים אליו לכאן.

 

אם כן, אלוהים אינו שוכן במשכנו? כנראה, שלא דרך-קבע. שוהה לעתים. וכשאינו שוהה, הבית מייצגו.

 

כאשר דוד אומר לבנו, שלמה: "ראה עתה כי ה' בחר בך לבנות בית למקדש…" ("דברי הימים א", כח, 10), מתעצמת התביעה למקדש שהוא בית. ועוד ניכרת הדואליות בדברי יחזקאל על אודות בני נכר שמחללים את בית-המקדש: "…להיות במקדשי לחללו את ביתי…" ("יחזקאל", מד, 7). ועוד: "כי באו זרים על מקדש בית ה'" ("ירמיהו", נא, 51). בית: מבנה מגורים יציב: "ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות", נכתב על יעקב ("בראשית", לג, 17).

 

עתה, עם קריאת שני פרקי "חגי", איננו יכולים שלא להבחין בנקיטה החוזרת פעמים רבות במילה "בית" ("ביתי", "ביתו", "בתיכם"). רק דוגמה אחת: "….העם הזה אמר: לא עת-בוא עת-בית ה' להיבנות. […] העת לכם אתם לשבת בבתיכם ספונים והבית הזה חָרֵב?" ("חגי", א, 4-2)

 

יש חורבה בירושלים: חורבת בית-המקדש הראשון. לא החורבה תעשה שם לה' ולא בחורבה יגור אלוהים. חורבה אינה יכולה לשמש כתובת. וכיצד ישכון האל בין גלי אבנים ושברי קירות המסמנים את קלונו?! אמת, יש על הר-הבית מזבח פעיל, שאותו כבר בנו שבי-בבל 17 שנים קודם לקריאת חגי, אלא שהמזבח הוא אתר התקשרות לאל, אך אין הוא ביתו של האל.

 

חגי יוצר את המשוואה בין בתיהם של הגולים והשבים לבין האין-בית של הקב"ה: "יען ביתי אשר הוא חָרֵב ואתם רצים איש לביתו" ("חגי", א, 9). אלוהים מציג את עצמו כמין "הומלֶס", נטול בית, פליט שביתו נהרס והוא תובע כינונו מחדש. תובע במפגיע.

 

כי התביעה האלוהית לבית היא תביעה עם סנקציות: בצורת, מות עדרים, עוני מרוד – את כל אלה ישית אלוהים על עמו אם לא ימהרו בניו ויקימו לו בית חדש. ולא סתם בית: בית מהודר יותר מקודמו (בוני הבית הם כאלה שראו את הבית הקודם, טרם חורבנו): "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון אמר ה' צבאות…" ("חגי", ב, 9). וראו, הוזהרתם!

 

                               *

אלא, שחלקו השני של פרק ב' ממיר את המונח "בית" במונח "היכל" (שמציין גם ארמון). אמת, שורש המילה "היכל" במילה האכדית ekallu, שפירושה "בית גדול". ונכון גם, שפרשנים ייחסו את ההיכל לאגף מאד מסוים בבית-המקדש; אך, אני מבקש לראות את ה"היכל" בהקשר ל"הכול" וכשיגובו של ה"בית". כי ביום עשרים וארבעה לחוד התשיעי בשנת מלכותו השנייה של דרייוש – זה "היום אשר בו יוסד היכל-ה'…" ("חגי", ב, 18). ולא עוד נוקט הנביא במילה "בית", כי אם – פעמיים – במילה "היכל".

 

קודם לספרי הנביאים, המילה "היכל" מופיעה בתנ"ך במשורה ורק בהקשר לקודש-הקודשים, הדביר (כך ב"מלכים א", ו, 5: "…סביב את קירות הבית סביב להיכל ולדביר…". המילה "היכל" מרבה להופיע כמעט ורק בספרי הנביאים, וברוב המקרים, כוונתה לבית-המקדש כולו. שכן, עתה, משעומד בית-המקדש החדש על תלו, לא עוד סתם בית הוא, אלא היכל (כפי שבית נשיא המדינה אינו "בית", אלא "משכן נשיאי ישראל").

 

יש, ש"בית" ו"היכל" הוקבלו: "…נשבעה בטוב ביתך קודש היכלך", נכתב ב"תהילים" (סה, 5). ברם, על פי רוב, מושג ההיכל הוא זה של בית בנוי לתפארה: "…כזוויות מחוטבות תבנית היכל." ("תהילים", קמד, 12); או, ראו ב"יחזקאל" את תיאורי בית-המקדש במונחי היכל.

 

ורק משחורבה הפכה לבית ובית היה להיכל, רק אז ישכון האל במעונו ורק אז שכינתו בהיכל תבטיח שכינת עמו בארצו (משכן לאל כתנאי למשכן לעם): "…היטיבו דרכיכם ומעלליכם ואֲשַכְּנָה אתכם במקום הזה. אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמור, היכל ה' היכל ה' היכל ה' הֵמהּ." ("ירמיהו", ז', 3)

 

רק אז יתחולל "יום ה'", הוא יום-הדין: "…והפכתי כיסא ממלכות והשמדתי חוזק ממלכות גויים…" ("חגי", ב, 22). כי, כל עוד חש הקב"ה כפליט מגורש וכמי שחורבה מסמלת את חורבנו, לא יממש הקב"ה את מלוא עוצמתו, עוצמת החורבן הגדול, נקמתו בממלכות גויים. הנה כי כן, חורבתו של הקב"ה התהפכה והתעצמה בצורת חורבן אוניברסאלי, בו גויס הקוסמוס כולו: "אני מרעיש את השמים ואת הארץ" ("חגי", ב, 21).

 

הנה היא הנוסחה המעגלית: חורבה – בית – היכל – חורבן.

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s