קטגוריות
ספר משה קסטל

ספר משה קסטל (א)

 

מבוא

ילדוּת בירושלים (1920-1909)

מ"בצלאל" לפאריס (1927-1921)

פאריס, בחיפוש אחר השפה (1929-1928)

פאריס, אידיליות ארצישראליות אוריינטליסטיות (1930-1929)

פאריס, עם הפנים למוריס אוטרילו (1931-1930)

פאריס, סוטין, נופי זיכרון (1939-1932)

משה קסטל: "אל מקורות הציור הגדול" ("גזית", 1941)

משה קסטל: "לאן מועדות פני הציור בארץ?" ("גזית", 1942)

צפת, נופי פנים וחוץ (1941-1940)

צפת, עם הפנים לשאגאל ולז'ורז' רואו (1945-1942)

צפת, ציור מאגי תנ"כי (1949-1945)

תל אביב, "אופקים חדשים", אותיות (1950-1949)

תל אביב, "אופקים חדשים", "הללויה" (1958-1953)

תבליטי בזלת צבועה:

         הפשטה חומרית, כתב-יתדות (1959-1954)

         עם-ישראל (1991-1962)

התקבלותו של קסטל והדרתו

אחרית-דבר

 

 

 

 

 

מבוא:

 

במידה שחלוקות דעות אוצרים ומבקרים בישראל דהיום באשר ליצירתו המאוחרת של משה קסטל, זו שלאחר שנות ה- 50 (תקופת הבזלת הטחונה וצבועה – התבליטים הקליגראפיים ברוח העברית הקדומה ובאפיק הלאומי)[1], דומה שתמימות דעים שוררת ביחס ליצירתו המוקדמת יותר, שאמנם מוצגת אחר כבוד במוזיאונינו ("סעודה על הדשא", 1930, מוזיאון ישראל; "אל-המעיין", 1930, מוזיאון תל אביב, ועוד). נראה, אכן, שאין ויכוח לגבי ערכו האמנותי של קסטל כצייר הטקסים – בין אם כאכספרסיוניסט של נופים ודמויות ירושלמיות, בין אם זה הנוקט בציורי הטקסים שפה עממית-פרימיטיביסטית, או כאמן של תפנימים צפתיים קודרים – כך או אחרת, מי שאיחד פיגורטיביות פולקלורית ים-תיכונית, להט צבעוני, יצר ומאגיה. הכוונה לכ- 20 ומעלה שנות יצירה, העתירות בצורות ותכנים התרים אחר זהות אישית וקולקטיבית ברמת האמנות והתרבות גם יחד.

 

עם זאת, ההתנערות המוסדית הישראלית המרכזית מיצירתו המאוחרת של משה קסטל היא כה עמוקה (חרף הביקוש הגבוה לה בקרב אספנים יהודיים בארץ ובמערב), עד כי נמנע עד כה הטיפול המחקרי המקיף, ולו גם בתקופה המוקדמת של יצירתו. והרושם הוא, שנוכחות עבודות מונומנטאליות של קסטל במוסדות לאומיים ירושלמיים, דוגמת "בנייני האומה" (1958), בניין הכנסת ("שיר תהילה לירושלים", 1966) או משכן נשיאי ישראל ("כותל תהילה לירושלים, 1970), נוכחות זו לא תרמה להתקבלותו בעולם האמנות האוונגרדי בישראל שלאחר שנות ה- 60. וכך התעלם לו עולם האמנות המקומי מתהליך הבשלתו המפותלת של האמן, תהליך מקורי ונועז ואף בולט באיכויותיו בנוף האמנות הארצישראלית שמאז סוף שנות ה- 20 ועד שנות ה- 50.

 

 

בין פאריז, צפת, זיכרונות ירושלמיים-מזרחיים ושורשים מיתיים תנ"כיים – תר לו קסטל אחר זהות אמנותית, כזו שתחבר את האישי-אינטימי, את התרבותי-עממי (מזרחי) ואת הארכיטיפי (דתי ולאומי), ביחד עם זיקה למודרנה בינלאומית מתקדמת, אך כזו שתהיה גם מושרשת במסורת אמנותית אירופית עמוקה. ניתן לקבוע, שחרף כל ההשפעות הרבות, שיפורטו בפרקים להלן, וחרף דילוגיו בין סגנונות ומגמות, משה קסטל פיתח לאורך העשורים שפה מקורית, מרשימה ובהיקף ובעומק שאפתנותה, כזו שהצליחה לחבר בין יצרים (של ארוס ומוות) לבין מסורת יהודית ותרבות מזרחית אותנטית. המתח בין הרבדים הללו, נבקש להראות, הִפְרה את ציורי קסטל מראשית דרכם והטעינם בעוצמה ייחודית.

 

                               *

לצד השפע האמנותי של יצירת קסטל לדורותיה, שומה עלינו להדגיש את זכויותיו בקידומה של אמנות "מזרחית" בישראל. אין הכוונה לאוריינטליזם המוכּר, כי אם למאמץ עקבי של האמן להשריש את יצירתו במקורות מזרחיים שונים ומהם להצמיחה. כפי שיוכיחו הפרקים הבאים, לצד הצהרותיו של קסטל בנדון, פנייתו אל המיניאטורה הפרסית, אף אל האמנות המצרית הקדומה, אל הכתיבה הערבית (קודם להתמסרותו לכתב העברי הקדום) ואל הציור העממי המזרחי בארץ-ישראל של סוף המאה ה- 19 – פנייה זו ביקשה לאשר עיקרון תרבותי. כפי שכתב חיים גמזו ב- 1951:

"הוא [קסטל] לא עלה ארצה, הוא נולד בה. והוא ידע להקשיב ללחן צבעיה. הצבעים האהובים על שכנינו הערבים לא הפתיעוהו, כאשר הפתיעו את ילידי חוץ-לארץ […]. האדום, הירוק והכחול הם צבעיו של קסטל. אדום התרבוש המשתלהב, ירוק עלוות השקמה רחוצת הגשם, והכחול הסגלגל האהוב על אנשי המזרח. קסטל הוא אחד מהם, יחד עם היותו אחד מעמנו."[2]

 

אלא, ש"מזרחיותו" של קסטל התרחבה גם אל "ספרדיותו", קרי – היותו צאצא למשפחה ששורשיה בקסטיליה. מכאן, בין השאר, זיקתו העזה בשנות ה- 30 לציורי פרנציסקו גוייא. בכל ההיבטים הללו, חרג קסטל מ"אשכנזיותה" של האמנות הארצישראלית והישראלית והניח יסודות למה שיהפוך בשנות האלפיים למהלך תרבותי טעון. ב- 1989 סיכם את עמדתו בנושא:

"למעני, אין המזרח מושג נרכש, שיש ללמוד אותו ולהעתיקו. אינני צייר – תייר בארץ… נולדתי בתוך מסורת המזרח אשר העבר הזה אני חי בו, בתוך סמלים אלה השאובים מן התנ"ך והקבלה…

"בהיותי יליד ירושלים בן למשפחה ספרדית, מאנוסי ספרד, אשר למעלה מחמש מאות שנה – המשפחה צמודה לארץ ישראל, והמושרשת עמוק באדמת המולדת – הרי עולם זה הוא עולמי הטבעי – הד לתקופת מלכי ישראל, מימי כנען והאבות עד ימינו, זוהי המשכיות אחת, המקשרת אותי עם יסודות אמנות המזרח – שוּמֵר, אשור והכנענים…

"אבותינו מימי קדם, אברהם יצחק ויעקב באו משומר, נשותיהם היפות הביאו איתם לארץ פסלונים שומריים… כך התפתחה אמנות השומרית והכנענית בארץ… ואני ינקתי עם חלב אימי את 'המטען' היקר הזה, והנני דולה עד היום מתוך מקורות ושורשים אלה הנובעים מאדמת מולדתי…

"דורות רבים מאד חיו אבות אבותיי בחברון עיר האבות והשתרשו בה… לדעתי, כל יוצר אמיתי נולד עם 'המטען' שלו, דולה מתוך המקורות והשורשים שלו, הנובעים מאדמת מולדתו, אשר חי ויוצר בזמנו ובתקופתו-הוא…

"ישנם בארץ 'מבקרי אמנות' הדורשים מהצעירים לצייר אמנות בינלאומית, להיות 'אוניברסאלי'… לדאבוני, הם טועים ומטעים… הרי ידוע, שאין בעולם ציירים אמנים בינלאומיים לפני שהם היו לאומיים מקוריים ושורשיים בתוך עמם וארצם הם…

המשורר שלנו הנודע שאול טשרניחובסקי כתב: 'האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו'…

נקווה שנדע בישראל לשמור על עצמאותנו והמקורות היקרים שלנו, אך ורק שלנו…"[3]

 

                               *

סוגיית התאריכים של ציורי קסטל גובלת בשערורייה: לא זו בלבד, שקסטל לא ציין תאריכים בשולי מרבית עבודותיו, אלא שמאד מאד לא הקפיד לדייק בתיארוך שבדיעבד. גם אוצרים וסוחרים, נקטו חירות יצירתית בעייתית בכל הנוגע לשיוך הזמני של יצירות קסטל (ומתן השמות להן), ואין לסמוך על הקטלוגים והאלבומים.

 

דוגמא מובהקת לכך הוא ציור-השמן, "עקידת-יצחק", הנושא במכחול אדום את התאריך 1925: ב- 1925 היה קסטל נער בן 16. "נאיבי" ככל שהציור הינו, הנחת הצבע ואפילו עצם הזיקה לאומנות יהודית עממית של ציורי זכוכית, צלחות פדיון-הבן וכו' מעידה על תחכום אמנותי, אשר אין ליחסו, בשום פנים ואופן, לצייר בן 16. יתר על כן, הציור אינו מתחבר לאופי הציור הארצישראלי משנות ה- 20, אף לא למורשה ה"בצלאלית" (שמתוכה צמח קסטל הצעיר), ויותר מכל – הציור מאד בלתי תואם את רוח ציוריו הריאליסטיים-אקדמיים של קסטל ממחצית שנות ה- 20 (ראו להלן). לעומת זאת, הציור עונה-גם-עונה לתכונות ציורי קסטל משנות ה- 40: הצפתיות של הציור (זיקתו לציורי-הזכוכית בנושא העקידה, מהסוג שהיה תלוי עדיין בבתים צפתיים בזמן בו התיישב קסטל בצפת, 1940) תורמת אף היא להנחה, שהציור צויר במהלך מגוריו של האמן בצפת.

 

סביר לפיכך, שקסטל חתם את התאריך באדום מאוחר הרבה יותר מהמצוין. קשה לדעת מדוע בחר ב- 1925, ואולי קשור ההסבר בציור-עקידה דומה ביותר שצייר יצחק פרנקל ונושא עליו את התאריך 1924 (אוסף גלריה "רוזנפלד", תל אביב). כך או אחרת, מקרה הציור הנדון מלמד על הזהירות שנדרש לה היסטוריון בבואו אל יצירת קסטל ואל עריכתה ההתפתחותית-כרונולוגית.

 

 

 

 

 

                   ילדוּת בירושלים (1920-1909)

 

מהו שם האמן? ב- 1920 , והוא בן 11, כשסיים את בית הספר לבנים בירושלים, נקרא שמו "משה קשתיאל" (כך בתעודה.[4] אגב, בציור הוא קיבל "טוב מאד"). בשולי רישומי עיפרון מימי "בצלאל" (1925-1921), הוא חתם "משה קשטיל". מאוחר יותר, בפאריס (מ- 1927), כבר חתם "משה קסטל".

 

סיפור תולדותיו של משה קסטל סוּפַּר שוב ושוב במונחים הגובלים במיתוס ומתובלים באגדות. כך, למשל, סיפור לידתו נוסח בהקשר שֵדִי, לא פחות:

"משה נולד ילד בריא ותְפוח-לחיים, ושיערותיו המעטות היו בהירות; אולם כשהיה התינוק בן שבועות מספר, נעלם לפתע מעריסתו ולא נמצא אלא כמה ימים אחר כך – והיה מראהו שחור, צנום, מכוער. כיון שאירע הדבר בשכונת הבוכרים בירושלים, הלך האב אל הרב הידעוני התימני המהולל, מרא מאיר – והלה קבע שהשדים הם שלקחו את הרך הנולד והחליפוהו ב'אחד משלהם'. הדברים נראים ממש כאגדה – אולם הם קרו לפני כארבעים שנה בסך הכול."[5]

 

מיתוס הלידה של משה קסטל התרחב גם אל הוריו:

"בעודו תינוק, מצאו את האב נטוש על סף מערת המכפלה בחברון, מבלי שאיש הצליח לגלות איך הגיע לשם; האֵם נותרה בחיים בזכות עור של תיש שנשחט ביום הולדתה ונשמר תחת מיטתה עד מלאת לה שלוש-עשרה שנה."[6]

 

אגדת חיי משה קסטל סופרה ללא הרף, תוך שמתפרשת על פני מאות בשנים ומאחדת מערב ומזרח:

"אחד ממשפחת קשטיל מטאראגטנה שבספרד קיבל אות-כבוד מהמלך דון אלפונסו ה- III מאראגון – בשנת: 21 למארס 1283. יעקב קשטיל היה רב ראשי בחברון במאה ה- 17. יצחק קשטיל היה רב בירושלים בשנת 1836. נמצא ספר כתב-יד של 'שיר-השירים', תרגום ערבי עם ציורים בצבעים – בעזה – משנת התע"ה [1715/ג.ע] בחודש שבט, ע"י שמואל בן החכם נעים זמירות – כהר' משה קשטיל יצ"ו [ישמרהו צורו וגואלו/ג.ע]…

משפחת קסטל עלתה מספרד לארץ-ישראל בשנת 1492, לפני כחמש-מאות שנה, והתיישבה תחילה בעזה ואח"כ בחברון. [משפחתו של משה קטסל חייתה בעזה במשך 300 שנה. "על אחד מאבות אבותיו מספרים אגדה בנוסח שמשון הגיבור: כאשר היהודים נטשו את עזה, בתקופת מלחמת נפוליון, הוא לקח את שערי בית-הכנסת על כתפיו ונשאם עד לחברון, שם השתקעו בני המשפחה, ובה נולד אביו של הצייר…"[7]]

 

"…כשניסה נפוליון לכבוש את הארץ היה אחד מבני המשפחה רבה של עזה. ביום הכיפורים התקרבו הצרפתים לעיר. הרב קסטל כינס את יהודי עזה […] וכדי שלא יהיה ספק בליבם שמא מחללים הם את השבת, לקח בעצמו מעדר והצטרף לחופרים. נפוליון עלה על העיר והיא נהרסה. היהודים נטשוה וכמה מהם – ובני קסטל בתוכם – התיישבו בחברון. […] אליעזר קסטל היה סוחר אמיד בחברון של אמצע המאה הקודמת [המאה ה- 19/ג.ע] , ובנו יהודה למד בתלמוד-תורה ונעשה מורה. […] וחיבר שירים בעברית, תפילות ותחינות ושירי ציון, כמו 'שיר חדש לך אשירה, נעלה על כל נוצר, חיש בנה יה עיר הבירה, כי ידך אל לא תקצר'. לשירים התאים מנגינות ערביות. […] הוא כתב את שיריו בספר שהוציא לאור בירושלים בשנת 'ששון', היא שנת תרנ"ו – 1896 […]. יהודה קסטל נשא לאישה את רחל בת יוסף, מהעיר אנקונה שבאיטליה, ואחרי נישואיו ירד לעיר אבותיו, עזה – שהקהילה היהודית נתחדשה בה – ושימש שם רב, מורה, חזן ושוחט. אחר כך חזר לחברון. קהילת המערביים – הם בני צפון-אפריקה – בירושלים הזמינה אותו ללמד בתלמוד-תורה שלה, ואחרי שלימד שם פתח 'כותאב' – 'חדר' ספרדי – בשכונת נחלת-שבעה. […] בהשפעתו [של אליעזר בן-יהודה] לימד לתלמידיו עברית-בעברית. עד אז לימדום עברית בעזרת לאדינו. […] ושימש מורה בבוכרה, בקוקאנד ובסמרקנד […] ושימש מורה באודיסה. לבסוף חזר לירושלים ולימוד בתלמוד-תורה ספרדי."[8]

 

"אבי, הרב יהודא בן-אליעזר קסטל, נולד בחברון בשנת 1871, נפטר בירושלים 1936. אחרי 'מלחמת ששת הימים' גילינו שנעלמה המצבה שלו בהר-הזיתים, ולא נודע מקום קבורתו עד היום הזה… בבית האחרון של שכונת הבוכרים בירושלים – אני נולדתי מול הסלעים והנוף הנהדר של הרי יהודה, שהשפיעו עלי ועל כל יצירותיי. כל סיפורי התנ"ך התרחשו מסביב לבית, בין הסלעים וההרים, שם ראיתי בחזוני את אבותינו – אברהם, יצחק ויעקב, והנביאים…"[9]

 

"משה [אלעזר] קסטל נולד בירושלים[10] בשנת 1909 לאביו, הרב יהודה קסטל ולאמו רחל בת יוסף אנקונה. […] האב, הרב יהודה קסטל היה תלמיד חכם, מיומן בכתיבת ספרי תורה, והתפרנס גם מעיצוב כיסויי משי מעוטרים לספרי תורה ופרוכות לארונות קודש בבתי כנסת. הוא פתח תלמוד תורה לבני העדה הספרדית בנחלת-שבעה ואחר כך הקים תלמוד תורה בשכונת הבוכרים, בה הקימה המשפחה את ביתה בפאתי השכונה. משה קסטל למד בילדותו בתלמוד התורה של אביו בשכונת הבוכרים [בגיל 10 צורף קסטל כחזן-משנה בבית-הכנסת שבשכונה, בו שימש האב כחזן/ג.ע] ואחר כך למד בבית הספר לבנים. ["בגיל 11 טיפס מדי שחרית להר הצופים כדי לצייר את זריחת השמש."[11]]. בהיותו בן 13 התקבל ללימודים בבית הספר לאמנות "בצלאל" בניהולו של בוריס שץ. הוא למד בו שלוש שנים מ- 1921 עד 1925."[12]

 

 

 

 

 

                   מ"בצלאל" לפאריס, 1927-1921

 

משה קסטל צייר מאז ילדותו. בתערוכתו הרטרוספקטיבית ב- 1973 במוזיאון תל אביב הוצג רישום מעשה ידיו מגיל 5. בעיזבונו שבמוזיאון קסטל (מעלה-אדומים) ישנם רישומים וציורים שלו מגילאי 9-5 ["עדיין הוא שומר אצלו דף נייר מאותם ימים שמצויר עליו בעיפרון בית ועץ, אלימלך היורד לשדה-מואב ורות כלתו."[13]]. עיון ברישומי עיפרון וצבע אלה מפגיש אותנו עם היקף יצירתי גואה ועם מרחב נושאים בלתי מוגדר: דגים באקווריום, פרחים, דמויות בחצר, כלי-בית, צריח-כנסייה, עלה צבר וכו'.[14] אין ספק, שעיסוקו של אביו בעיצובים קליגראפיים-יהודיים למיניהם עודד ודרבן גם את הילד ליצירה אמנותית, מה שיביאו, כבר בגיל 13 (ובתמיכת אביו, כמובן) אל שערי "בצלאל". וביֶתר דיוק: "אחרי מלחמת העולם הראשונה נשלח משה לבית ספר ממש ואחיו הגדול יוסף, שעסק בעיתונות ובענייני ציבור, ראה את ציוריו והציע לו ללמוד ב'בצלאל'."[15]

 

כשהגיע משה קסטל (אז, עדיין, קסטיל) ל"בצלאל", היה זה זמן קצר לאחר שובו ארצה של אבל פן, לאחר שש שנות היעדרות. פן לימד ציור ב"בצלאל" והיה אחד ממוריו של הנער, שלמד כאן עד גיל 16. עם זאת, בתעודת הגמר של קסטל מתאריך 13.8.1925 חתום מאיר גור-אריה כמורה לציור. במקביל, למד קסטל ציור על לוחית-שן ואמאייל אצל א.ש.שור, כיור אצל בוריס שץ, מקשת-נחושת אצל זאב רבן, מלאכת נוי אצל שמואל בן-דוד, ועוד. מבין התלמידים שלמדו ב"בצלאל" במקביל לקסטל, נציין את ציונה תג'ר, יואל (טנא) טננבאום (השניים סיימו ב- 1922), מרדכי נרקיס, בצלאל שץ, מרדכי אבניאל ושמואל רעיוני.

 

שיטת הלימוד השמרנית ב"בצלאל" של ש"ץ אחראית לכך, שרישומיו של קסטל מאותם ימים מסגירים העתקה של פסלונים קלאסיים (ראשים ו/או גוף שלם), העתקת מדליון קלאסי, העתקת תבליט-גב בארוקי ועוד. מהעבודות של קסטל מאותה עת "בצלאלית" ניתן ללמוד, שעיקר עניינו היה ברישום ובציור. ידועה חיבתו המיוחדת למורו, שמואל בן-דוד (שהלך לעולמו ב- 1927). המורה, שלמד הוא עצמו ציור ב"אקדמי ז'וליין" שבפאריס, היה מי שהמליץ לתלמידו להמשיך לימודיו בבירת צרפת. דיוקן עצמי אקדמי (בצבעי שמן על קרטון קטן-מידות) של קסטל משנת 1924 מאשר זיקה לציורי בן-דוד.

 

על ימיו ב"בצלאל" סיפר קסטל:

"הרבה ציור לא למדנו […], אך לעומת זאת, גדש אותנו פרופסור שץ – שהיה אז הרוח החיה במוסד – באהבת ארץ ישראל אמיתית. אלה היו ימים של רומנטיקה. […] הייתה ב'בצלאל' אווירה מיוחדת במינה. הרגשנו כמו קבוצה אלפיניסטית מבודד על ראש הר גבוה מוקף בעננים. היינו גאים מאד, וכל מה שהתרחש מחוץ לכותלי בית הספר לא נחשב בעינינו. דמינו למשפחה אחת, ופרופסור שץ התייחס אל כולנו כאילו היינו בניו ממש. כשערכתי תערוכה ראשונה בפאריס שלחתי לו קטלוג. האיש, סיפרו לי אחר כך, פרץ בבכי ולא חדל למלמל כל אותו יום: 'או, בני, בני, בני בפאריס עורך תערוכה'…"[16]

 

בהקשר ציוריו ה"בצלאליים" של קסטל, יצוין רישום ריאליסטי אקדמי, עשוי היטב, – דיוקן נער בצדודית – שהתלמיד רשם בפחם סמוך לתום לימודיו ואשר שמור באוסף מוזיאון ישראל. ללא ספק, הישג מרשים של נער בן 16. יצוין גם דיוקן מיניאטורי ריאליסטי ומדוקדק של אישה, שקסטל ציירו ב"בצלאל" על לוחית שן מיניאטורית ובסגנון מעין-פואנטיליסטי (לשעבר, באוסף המחבר). על שתי העבודות הללו חתם האמן הצעיר את שמו (עובדה שלא רווחה מדי בקרב תלמידי "בצלאל"), מה שמעיד על הכרתו את עצמו כאמן כבר באותו שלב מוקדם מאד. עדות-מה על מעמדו של קסטל ב"בצלאל" עולה מתעודת ברכה שכתבו תלמידי המוסד על קלף בחנוכה 1925, לרגל יום הולדתו ה- 58 של מנהלם, בוריס שץ, וכאן, בין שמות "אגודת תלמידי 'בצלאל' – הוועדה המסדרת", אנו מלים גם את שמו של מ.קסטיל.

 

על אודות ימיו של קסטל הנער ב"בצלאל" קראנו גם במאמר רווי פאתוס, שכתב גבריאל טלפיר ב- 1943 (ככל הנראה, בהסתמך גם על שיחה עם הצייר):

"…בן שלוש-עשרה הוא כבר ניצב על יד כנת-הציור, אוחז בעיפרון ובמכחול בין כתלי 'בצלאל', נלחם עם עצמו ועם סביבתו, בורח מבין כתלי ביתו ומבין כתלי בית-האולפנה אל מרחבי הטבע של סביבת ירושלים; מתייחד עם הרריה, שממתה ונושם אל קרבו את ריח החרבה והמדבר הנסוך על פני הכול. וכאן – בין סמטאות ירושלים, בין רוכסי הריה ושממונה, נמצאת מולדתו-עריסתו. עקשנות והתמכרות עמדו לו: הוא מביא מטיוליו הארוכים והמפרכים בסביבה השוממה עשרות ומאות בדים, הוא טובע בים גוונים וטובל את ראשו המשולהב ברסיסי טללים של בקרים זוהרים על פני הרכסים, כדי לאסוף הגורנה את קציר יומו, את פרי עמלו."[17]

 

זמן קצר לאחר סיום לימודיו, ב- 1926, הוזמן קסטל בן ה- 17 להציג בתערוכת "מגדל-דוד" בירושלים. חמש שנים קודם לכן, נוסדה כאן "אגודת אמנים עברית", ותערוכות "מגדל דוד" צברו יוקרה, תוך שהמודרניזם הולך ומדיח את האמנות ה"בצלאלית". קסטל הציג בתערוכה החמישית של אגודת האמנים בקשר למפעל "הסופר והאמן לטובת גאולת הארץ". כאן גם הציגו נחום גוטמן, יוסף זריצקי, אברהם מלניקוב, שמואל שלזינגר, ראובן רובין, מנחם שמידט (שמי), יצחק פרנקל, ציונה תג'ר, שמואל חרובי, אשר פלדמן, יואל טננבאום ונוספים, המוכיחים את ניצחון המודרניסטים [את "בצלאל" ייצגו רק שמואל בן-דוד, זאב רבן, מאיר גור-אריה, שמואל לוי (אופל) ואהרון שאול שור]. איננו יודעים מהו הציור שקסטל הציג ב"מגדל דוד". עם זאת, מוכּר לנו ציורו של קסטל מאותה שנה בקירוב, "תפילה לגשם": זהו רישום-ספיה צהבהב-אדמדם, מונוכרומי מאד, המזכיר בסגנונו הדפסי אבן מוקדמים של אבל פן, כזכור – מורו של קסטל ב"בצלאל": חבורת דמויות בלבוש תנ"כי ניצבת בלב גבעות שוממות ונושאת תפילה להורדת המָטר.

 

אך, ציורו החשוב מכל של משה קסטל בשנת 1926 (וסביר שזהו הציור שהוצג "במגדל דוד") הוא ציור-השמן, "המודל והצייר". הביטחון לגבי תאריך הציור יכול להסתמך על תצלום של קסטל העלם, היושב ומצייר את הציור בסטודיו שלו. בשולי התצלום, שפורסם בקטלוג תערוכת האמן בבאר-שבע ב- 1984, מדווח לנוף שהציור המצולם צויר בירושלים בגיל 16. השטיחים הפרסיים והריהוט מלמדים שהציור צויר, אכן, בירושלים. וגם החתימה בעברית מעידה על כך (שכן, זו תהפוך לועזית עם הגיעו של האמן לפאריס).

 

הריאליזם האוריינטליסטי של הציור קשור עדיין למורשה ה"בצלאלית". עם זאת, הציור כבר מוכיח פזילה למגמות פאריסאיות: ה"טעם" הצרפתי (בלבוש המודלית ובאָלוזיות הבארוקיות-אימפרסיוניסטיות) עשוי לינוק עדיין מהשפעת אבל פן, מי ששב ללמד ב"בצלאל" בין 1924-1920 ונשא עמו מרוחה של האמנות והתרבות הפריסאיות. כך או אחרת, קסטל בנה בציורו גשר מירושלים אל המרכז המערבי הנערץ: ניגודי האדום-ירוק (אדום-השטיח וירוק-המכנסיים, או חום-הרהיטים מול ירוק-הכותל) חייבים, הן לאיסלם והן לפוסט-אימפרסיוניזם של הצבעים המשלימים. עקרון ההשתקפות בראי, המודגש מאד בציור הנדון, חייב לוולאסקז הספרדי ולמאנה הצרפתי. הזיקה העזה למאנה, שהושפע מאד מגוייא הספרדי, מחברת – בבחינת סנונית של האביב הספרדי הגדול ביצירת קסטל שלעתיד – את קסטל הצעיר לאמנות ספרד (הארץ בה חיו אבותיו של האמן). כפי שמאנה צייר את הטוריאדורים שלו בשלל בגדיהם, כך צייר קסטל את הדוגמנית האוריינטלית. נציין, שהתנתקותו של הציור מכל הקשר תנ"כי (שכה אפיין את היצירה ה"בצלאלית" ואשר עדיין פגשנו בו בציור "תפילה לגשם"), והעברת האוריינט אל אופנה סאלונית, פירושן זינוק נועז של האמן אל מחוץ להקשר הירושלמי, הגם שהצייר עודנו בירושלים. ניתן להבין זינוק זה בהקשר לרוחות המודרניסטיות שהחלו מנשבות בארץ, ואפילו בירושלים, ולא רק ביצירותיהם של המודרניסטים הצעירים המציגים ב"מגדל-דוד": באותה עת בה צייר קסטל את הדוגמנית הנ"ל, כבר פרסם זאב רבן – המורה ה"בצלאלי" – על עטיפת כתב-העת היהודי, "אילוסטרסיון ז'וויב", המופיע בקהיר, את "בת-ציון" בלבוש דומה מאד לזה שעוטה הדוגמנית של קסטל, הגם שגיבורתו של רבן ניצבת עדיין בסמוך לאריה ולרקע ירושלים החרבה ומבשרת ישועה לאומית.

 

ברוחו כבר נמצא קסטל בפאריס: בציורו הנדון, השידה הניצבת בחדר, מעוצבת כל-כולה במכחול אימפרסיוניסטי, ואילו המתח הייצוגי שבין חלל הציור לבין המשתקף בראי הוא ולאסקזי ביותר. ייצוג החלל, נוסיף, מתוחכם באמצעות קווי עומק (של רצועות השטיח) ובאמצעות השתקפות החלון בראי. דמותה של הדוגמנית מייצבת את מתחי החלל כאנך אמצעי מאזן. ללא ספק, הציור הזה הוא "קלף" רציני שעשוי לפתוח שערים פאריסאיים בפני הצייר הצעיר. נשוב ונזכיר: גילו 17 בלבד!

 

ב- 1927, בגיל 18, הפליג משה קסטל לפאריס בלוויית אחיו, יוסף (שנסע בשליחות ציונית). קדמו לו בנסיעה לבירת צרפת יוסף קונסטנטינובסקי, ציונה תג'ר, יצחק פרנקל (ששהה כאן בין 1925-1920) ואחרים. לאמור: אין להפריד בין נסיעתו של קסטל לפאריס לבין המגמה האמנותית ההולכת וגוברת בארץ-ישראל (תל אביב, בעיקר) של הנהייה לעיר-האורות. "על הנסיעה באונייה הוא מספר שישן עם סוסים וחמורים עד שחבר הציע לו עלות לסיפון ולהנות מהנסיעה…"[18]

 

על המעבר מירושלים לפאריס קראנו:

" הלימודים ב"בצלאל" לא סיפקו למשה קסטל הצעיר את הידע הטכני שחפץ בו, בעיקר, ציור בצבעי שמן. […] משה הצעיר הביע בפני הוריו את רצונו לנסוע לפאריס. אביו סירב לבקשה וכתוצאה מכך היה משה במצוקה נפשית וגופנית. אימו, רחל, הייתה זו שהשפיעה על אביו להיענות לבקשתו, כדבריו לפי זיכרונותיו: 'אמי אמרה לאבי- תן לו לנסוע, הוא חולה, הוא משוגע על פאריס. בסוף נתנו לי לנסוע'. קסטל הגיע לצרפת בספינת משא שהפליגה מיפו לבירות ומשם דרך קפריסין לצרפת. הימצאו של אחיו, יוסף בפריס, הקלה על קליטתו בה. בימיו הראשונים הסתובב לבוש בהידור, חבש כובע שחור, ענב עניבה שחורה, כי חשב שכך נראה אמן. עד מהרה פשט בגדים אלה ונעשה, כדבריו, כמו 'קלושאר'.[19] משה קסטל השתלם באקדמיה הממשלתית לאמנות ז'וליין, באקדמיה החופשית שומייר ובמוזיאון הלובר. בלובר ישב מול יצירותיהם של רמברנדט, ולאסקז, דלקרואה וקורבה והעתיק את תמונותיהם, תוך שימת לב לטכניקה של הנחת שכבות הצבע על הבד. שם למד, כדבריו: 'שהאמנות אינה סימבולית, אלא היא חומרית, החומר הוא העיקר, השמת הצבע, השמת שכבות על התמונה, זה עיקר העיקרים' .קסטל עבד לפרנסתו בשעות היום ובערב צייר. הסטודיו הראשון שלו בפריס היה ברחוב היפוליט מנדרון 46 במונפרנס. הסטודיו היה בחצר קטנה, שהייתה משותפת לו ולפסל שהתפרסם ברבות הימים, ג'אקומטי. במאי 1927 ערך את תערוכתו הראשונה, בחסות ההתאחדות העולמית של צעירים עבריים ובחסות הסנטור ז'וסטין גודאר. התערוכה נערכה באולם המרכזי של ההתאחדות בבולוואר סן דני 22 בפריס. זאב ז'בוטינסקי, ששהה אז בפריס, ששמע על הגעתו של צייר צעיר מירושלים, בא לבקרו ולעודדו וכתב את המבוא לקטלוג התערוכה."[20]

 

בהתייחס לאותם ימי מעבר מירושלים לפאריז, סיפר קסטל בזיכרונותיו:

"בשנת 1925 [צ"ל: 1926/ג.ע] השתתפתי בתערוכות 'מגדל-דוד' בירושלים. בהתחלת שנת 1927 נסעתי לפאריס, פאריס של מוזיאון ה'לובר'… תערוכות 'הסאלונים'… פאריס של בתי-הקפה: 'רוטונד', 'דום' במונפרנס של שנות העשרים… התגודדנו בלילות בבתי הקפה – ציירים, פסלים, משוררים וסופרים. שם פגשתי לראשונה: פיקאסו, מאטיס, סוטין ושאגאל ועוד… ["כשפיקאסו היה נכנס לקפה 'דום' … עבר תמיד רחש בין כולם. פניו רציניים, חריפים וזועפים תמיד. רצה שיכבדו אותו. אבל כשהתחיל לדבר היה איש נעים. שתינו הרבה ביחד."[21]] עם סוטין התיידדתי והייתי בסטודיו שלו ברחוב 'וילה סֶרָה'… הסטודיו הראשון שלי בפאריס היה ברח' 'היפוליט מֶנְדרוׄן' מס' 46, מונפרנס, בחצר קטנה המשותפת לי ולפסל ג'אקומטי, שהתפרסם לאחר מכן. הסטודיו שלו היה למטה בחצר ושלי היה מעליו. סטודיו זולות: קר בחורף וחם בקיץ… ג'אקומטי היה איש-שיחה תרבותי ומעניין, הוא נשאר בסטודיו זה כל ימיו…[22]

 

"בתחילת 1927, בוקר אחד בפאריס, שמעתי נקישות על שער ביתי, כשפתחתי הדלת – רעדה אחזתני… בפתח עמד זאב ז'בוטינסקי בכבודו ובעצמו, ובהיכנסו אמר: 'נודע לי שצייר צעיר יליד ירושלים הגיע לפאריס ובאתי לראות את עבודותיו.' הוא ראה בהתרגשותי, אך במילים טובות הרגיעני… לאחר פגישה זו זאב ז'בוטינסקי כתב לי מבוא לקטלוג של תערוכתי הראשונה בפאריס, הייתי אז נער בן 17… אני שומר כמזכרת על הקטלוג עד היום הזה…"[23]

 

ציוריו הראשונים של קסטל בפאריס נהו דווקא אחר ירושלמיות. האם הביא עמו את ציורי-השמן הרבים מירושלים, או שמא היו אלה גילויים ראשונים של געגוע? שתי התשובות סבירות באותה מידה ואינן מוציאות זו את זו. ציור-השמן "באב-אל-וואד" נושא את התאריך 1926, ולפיכך ברור שהובא מירושלים לפאריס. ציור-השמן, "מתפללים על גג" משנת 1927, טובל כולו בנוף הירושלמי העוטף את הערבים המתפללים. אור הזריחה שבאופק מטעין את ירושלים בקדושה או שגב רומנטיים: הכד, כאטריבוט "מזרחי", לצד הדגש הפיטורסקי-אקזוטי על בגדי הערבי, אפשר שצוירו כהחנפה לטעם האירופי המבקש אחר "המזרח". כפי שכתב, לימים, הווארד מורלי סאקר, בהתייחסו לציורים של קסטל בפאריס של סוף שנות ה- 20 ושנות ה- 30:

"אפילו בפאריס הצינית והקוסמופוליטית, נשאר משה קסטל הילד הקטן והתמים מירושלים. פה, על הגדה השמאלית של הסינה, הוא צייר את התמונות המרגשות של ירושלים, הפיקניקים האוריינטליים, את הכבשים והגמלים, הגברים בתרבושיהם, הנשים ברעלותיהן. ההרים, הסלעים, הנופים, הזיכרונות התנ"כיים של ילדותו לא נטשו אותו ולו לרגע. ומה שכב אותו כליל, כבש גם את האחרים. הנוצרים נפעמו מציורים פלשתינאיים המבוצעים בידי 'עברי אותנטי'…"[24]

 

בסגנון ציורו את המתפללים על הגג, נראה שקסטל עודנו תועה בין המורשה הריאליסטית-אקדמית, הנאיביות (שאולי הוריש לו המודרניזם הארצישראלי המוקדם) ולבין לחץ הטעם הפאריסאי: הריאליזם של ייצוג הנוף בציור הנדון מתנגש-משהו בפרימיטיביזם שבעיצוב הדמויות. רוצה לומר: חרף הפישוט וההשטחה של הדמויות, מאשר הנוף עומק פרספקטיבי, הנתמך אפילו באלכסון-השטיח (שטיח-התפילה המוסלמי) והקו הסמוי המקביל העובר בין ראשי הערבים שלצדו. ועדיין מיקום מרכזי של הדמויות (החוברות הן עצמן למשולש פרספקטיבי).

 

כשצייר קסטל את "האורגות", עדיין ב- 1927, הוא עיצב תמונת הווי מזרחית-ירושלמית נוספת (המזרחיות בלבוש, בישיבה על הרצפה, בכד הערבי שבקדמת הציור), אשר "מומתקת" באמצעות החזות המערבית-אירופית של שתי הנשים האורגות. הציור פיגורטיבי ואקספרסיבי ברוׄך-קוויו ובכתמיו המופשטים-למחצה. ככל הנראה, ציור נוסף שצויר מהזיכרון. לקראת הצפוי לנו בפרקים הבאים, נרשום לעצמנו: בעוד סצנת הגג הייתה גברית לחלוטין, סצנת הפְּנים (עם חלונה המסורג) הינה נשית כולה. האם יש משמעות להפרדה מגדרית זו בין חוץ לפנים? הפרקים הבאים יענו.

 

ציור נשי-תפנימי נוסף מאותה שנה הוא "המקוננות": גם ציור-שמן זה, כקודמיו, מייצג תמונת הווי מזרחית-ירושלמית: חמש נשים זועקות מרה – סופקות ידיהן, מורטות שיער ראשן, מליטות פניהן וכו', רובן עומדות, אחת כורעת על ברכיה, כשהן מקוננות בסמוך לקטע שולחן, שעליו – ככל הנראה – שרועה גופת המת שאינה גלויה לעינינו. הציור מונוכרומי, נוטה לירקרק-תכלת ונענה בצהובים. הפיגורטיביות פרימיטיביסטית-חופשית למדי. אנו מציינים לעצמנו את החתימה בעברית – מ.ק – מה שעשוי להעיד על מקורו הירושלמי של הציור.

 

זוהי השנה – 1927, כזכור – בה הציג משה קסטל בפאריס (בחודש מאי) את תערוכת-היחיד הראשונה שלו (כאמור, ב"מועדון המרכזי של "ההתאחדות העולמית של צעירים עברים", בולווארד סן-דֶני 22). את המבוא לקטלוג כתב זאב ז'בוטינסקי, לאחר אותו ביקור המתואר לעיל. במבוא הקצר, עמד ז'בוטינסקי משום-מה דווקא על חסרונותיו האמנותיים של הצייר הצעיר: "הליקויים הרגילים של נער, היעדר ניסיון…", אף כי ייחס לו כישרון, "הניצוץ", כדבריו. חשוב להוסיף, שז'בוטינסקי גם קרא במבואו לפיתוחה של אמנות "הגזע הספרדי" ו"הנשמה הספרדית". קסטל אכן ירים את הכפפה הזאת.

 

קסטל הציג בתערוכת 1927 למעלה מ- 100 ציורים (!), חלקם דיוקנאות של טיפוסים מזרחיים-ירושלמיים ושל קבצנים ירושלמיים, שצוירו עוד ב"בצלאל" של 1925 ובסגנון האקדמי הידוע של מוריו, שמואל בן-דוד בעיקר. הציור "חלוצים בעבודה" נראה כווריאציה אפשרית על ציור "החוצבים" שהשלים בן-דוד באותה תקופה.[25] ציורו של קסטל חתום בלועזית ובעברית ונושא את התאריך 27. זהו ציור במתכונת הריאליזם האקדמי ה"בצלאלי", עדיין מונוכרומי בסימן בז'ים. באגפו הימיני הוא מייצג שלושה חלוצים צעירים (כובעי מצחייה, מכנסיים קצרות) קודחים בסלעי ענק לבנים. באגפו השמאלי נראים מרחוק חלוצים מסקלים את האדמה. במרחק דוהים בתים לבנים חד-קומתיים. ציור הווי ציוני לכל דבר.

 

מספר ניכר של ציורים בתערוכת 27 היו ציורי נוף – "מחנה בדואים", "על שפת הירקון", "מגדל-דוד" ועוד – שאפשר שהושלמו בפאריז לפי רישומים שהצייר הביא עמו מארץ-ישראל, אף כי סביר יותר שפשוט הוא חתם בפאריס על ציורי שמן (על קרטון) שהביא עמו מירושלים. שהרי מדובר בארבעה חודשים בלבד לאחר שהגיע לפאריס. בהקשר זה, יצוינו שלושה הציורים הבאים:

"בדרך לירושלים" (שמן על קרטון מוצמד לבד): מראה צדודיתי של ישיש ערבי הרוכב על סוס לרקע פנורמה ירושלמית של הר-הבית הנשקפת באופק. הרוכב חולף בסמוך למבנה-אבן דמוי חומה, עת מאחוריו משתרכות דמויות ערביות לוטות בגלימותיהן. הציור מונוכרומי בתכולים ואפורים והוא חתום בלועזית.

"הדרך ליריחו" (שמן על קרטון מוצמד לבד, חתום: 1926!): דמות קטנה של ערבי נראית פוסעת בשביל המוביל בין הר, שמדרגות מוליכות בו אל פתח קשתי, לבין גבעה משמאל. הציור מצויר בסגנון פוסט-אימפרסיוניסטי.

"נוף" (שמן על קרטון, חתום: 1926!): עץ גבוה מיתמר מתוך מבנה בית ערבי. הצללים הכבדים לרקע שמי-עֵרב גורמים לציור להיראות כקרוב בסגנונו לציורי מאיר גור-אריה, המורה מ"בצלאל".

 

לצד הנופים הארצישראליים הציג קסטל בתערוכת 27 דיוקנאות, דוגמת "דיוקן ירושלמית צעירה" [שמן על קרטון, חתום בלועזית ובעברית עם התאריך: 1925 (!)]. זהו דיוקן חזיתי המצויר בפיגורטיביות פרימיטיביסטית-כלשהי, מהציורים שצייר הצייר בשנתו האחרונה ב"בצלאל". דיוקן אחר הוא "נערה מזרחית" [שמן על קרטון], בו שכלל קסטל את האוריינטליזם ה"בצלאלי" הרראליסטי-אקדמי והטעינו באופנת האוריינטליזם הפאריסאי. בהשראת מורו, אבל פן, ששב מפאריס ללמד ב"בצלאל" בין 1924-1920, הלביש קסטל את הערבייה הצעירה במירב התחפושות המזרחיות שהיה בכוחו ללקט – בגדים, צעיפים ותכשיטים. בציור קטן זה (20X29 ס"מ, פורמט אופייני לחלק ניכר מהציורים שהוצגו בפאריס ב- 1927), בודד הצייר הצעיר את הערבייה היושבת מכל תו-היכר סביבתי, הותירה על רקע צהבהב ריק, והתמקד אך ורק בהופעתה החיצונית. לכאורה, מוכרת ערבייה בשוק, טיפוס נוסף מטיפוסי ירושלים החביבים על "בצלאל". אך, לא רק זאת: הצבע העבה, הצבוע בתנופה (סלסלת הפירות כבר הופשטה כליל), מתמסר ל"לפתן" הגווניםם הלוהטים שבסימן צהוב-אדום, אשר כמו מכשיר עצמו לקראת ההוויה האקספרסיוניסטית של האסכולה הפריסאית היהודית. ציור שרגלו האחת ב"בצלאל" ורגלו השנייה בפאריס.

 

ייאָמר: ככל שציורי התערוכה הוכיחו יכולת פיגורטיבית מרשימה, לבטח יחסית לגילו של האמן, טרם אישרו הציורים כתב-יד אישי. על התגובות לתערוכה סיפר גבריאל טלפיר במאמר שכתב ב"גזית" ב- 1943 (בעקבו תערוכת קסטל במוזיאון תל אביב):

"מבקרים מביני דבר מקבלים את הצייר הצעיר והחולם, הרעב לצבע, בסבר פנים. תערוכתו הראשונה בפאריס מביאה לו תהילת המבקרים, אך יחד עם זה צומחת בו גם הרגשה, כי עתה עליו להתחיל מחדש, לשכוח את אשר למד במזרח, כדי ללמוד את המערב על כל התפארת של אמנות הציור שלו."[26]

 

קסטל החל, אכן, "לומד את המערב": בדיוקן עצמי מ- 1927, שהוצג אף הוא בתערוכה הנדונה, צייר קסטל את עצמו במתכונת הדיוקנאות העצמיים של המאייסטרים האירופיים הגדולים.[27] יתר על כן, בין ציוריו מ- 1927 נאתר את תמונת השמן על בד, "המתרחצות" (חתום בלועזית ומתוארך: 1927), ציור המייצג חמש נשים עירומות לשפת נחל. צבעוניותו הבז'ית-אפרפרה של אנדרה דרן (דרן של אותן שנים, נדגיש) מאומצת בידי קסטל (לצד שמץ האדמדמים, ירוקים וכחולים) ופוגשת בנושא הפוסט-סזאני הגדול, נושא המתרחצות, ובמגמה הניאו-קלסיציסטית שקרצה לרבים מאמני האוונגרד הצרפתיים דאז. ללא ספק, התנוחות הקלסיות והעיצוב ההרמוני-פרופורציונאלי של גוף האישה (שלא לדבר על עקרון האידיליה הארקדית, שאומץ בעקבות שילר ווינקלמן לתרבות המערבית החדשה) מצביעים על זיקתו של קסטל משנת 1927 לציורי "המתרחצות" של מאטיס ( ("Luxe", דרן ("תור-הזהב"), וולאמנק, רנואר וכיו"ב. הגם שמדובר באיחור-מה, לבטח מוכיחה פנייתו זו של קסטל על שאיפתו להזדהות עם כוחות הקידמה הצרפתיים, המתנסחים בשנות ה- 20 בשפה קלסיציסטית. מה שהיה קרוי "אָרְייֶר-גָארד".

 

ובה בעת, ציור משנת 1928 (שמן על בד, חתום בלועזית ומתוארך), "סביבות מירושלים"[28]: ציור של געגוע לנוף אהוב, ציור רווי תום הנשקף ממבט גבוה ורחוק: הרי ירושלים הכחלחלים מצוירים כרכס גלי ברקע, שביל מתפתל בשדות, בין עצי זית ושלושה בתים, ושתי דמויות ערביות הפוסעות בדרכן. לבו של קסטל בין מערב למזרח. את "שביל הזהב" של דרך-האמצע הוא יגלה תוך זמן לא רב. הפתעה נוספת: ציור-שמן בשם "שבע תחנות", הנושא עליו את התאריך 1929 וכולו ייצוג של הנוף בסגנון הריאליסטי של ציורי 1927-1926. הייתכן שקסטל לא דייק בתיארוך ציורו? בהחלט ייתכן.

 

 

 

 

[1] ראה הפרק: "התקבלותו של קסטל והדרתו".

[2] חיים גמזו, "ציור ופיסול בישראל", אשכול, תל אביב, 1951, עמ' 32.

[3] משה קסטל, "מקורות ושורשים", בתוך קטלוג תערוכת קסטל במוזיאון באר-שבע לאמנות ישראלית, 1989, ללא מספרי עמודים.

[4] בארכיון משה קסטל, מוזיאון קסטל, מעלה-אדומים.

[5] מתוך תגזיר עיתון בלתי מזוהה, ראשית שנות ה- 40, תיק קסטל, מוזיאון תל אביב.

[6] מתוך תגזיר עיתן בלתי מזוהה, 1974, ארכיון משה ציפר, אוניברסיטת תל אביב.

[7] ירון אביטוב, "תולים את קסטל בהייאט", "כל העיר", ירושלים, 21.7.1989, עמ' 26.

[8] שלמה שבא, "שערי עזה ואותיות הכותל", בתוך: "לצייר ארץ כמולדת", הוצאה לאור של משרד הביטחון, תל אביב, 1992, עמ' 62-60.

[9] משה קסטל, מתוך: "מחרוזת זיכרונות… ושורות", בקטלוג תערוכת קסטל במשכן הכנסת, 1985, ללא מספרי עמודים.

[10] היותו של משה קסטל יליד הארץ אחראית לראייתו את עצמו כ"צייר העברי הראשון". כך, עם שובו ארצה מפאריס ב- 1939, נטען בשני מכתבים לעיתונות (שנחתמו בידי סיני מכטינגר וחיים ראיק, אך סביר שקסטל עצמו אחראי לכתיבתם. ולראיה, המכתבים המקוריים שמורים בארכיון האמן ב"מוזיאון קסטל"), שקסטל הוא הוא הצייר העברי הראשון, ולא עודד בורלא, כפי שנטען באחד העיתונים.

[11] לעיל, הערה 6.

[12] מתוך טקסט ביוגראפי על משה קסטל, פרסומי "מוזיאון קסטל", מעלה-אדומים.

[13] לעיל, הערה 7, עמ' 62.

[14] קסטל היה מודע לערכו כצייר עוד מאז ילדותו, ובהתאם, הקפיד לשמור את כל רישומיו מאותה עת.

[15] לעיל, הערה 7, עמ' 63.

[16] שושנה סקל, "משה קסטל: קווים לדיוקן המסתורין", "ידיעות אחרונות", 17.3.1974.

[17] גבריאל טלפיר, "משה קסטל", "גזית", כרך ה', חוב' ה, ינואר 1943, עמ' 18.

[18] מתוך "מחזון לתקומה: מוזיאון הצייר משה קסטל", פרסום המוזיאון לרגל פתיחתו במעלה-אדומים ב- 2010. ללא מספרי עמודים.

[19] כפי שמעיד דף בכתב-יד האמן, הנמצא בארכיון קסטל ש"במוזיאון קסטל", הדבר הראשון שעשה הצייר הצעיר בבואו לפאריס היה ללכת הישר לביתו של הבארון רוטשילד, שנודע כתומך באמנים. לדאבון לבו של הצייר, רוטשילד לא היה בביתו.

[20] מתוך טקסט ביוגראפי על משה קסטל, מפרסומי "מוזיאון קסטל", מעלה-אדומים.

[21] ירון אביטוב, "תולים את קסטל בהייאט", "כל העיר", ירושלים, 21.7.1989, עמ' 26.

[22] ניתן לאתר את השפעת ג'אקומטי על פסלי הארד של ה"צלמיות" הדו-ממדיות שיצר קסטל בשנות ה- 80.

[23] זיכרונותיו של מה קסטל פורסמו בכתב-ידו בקטלוג תערוכתו בבניין-הכנסת בירושלים, 1985, ללא מספרי עמודים.

[24] Howard Morley Sachar, Castel, Griffon, Neuchatel, 1968, no page numbers,

[25] על "החוצבים" של שמואל בן-דוד, ראו הקטלוג "דמות החלוץ באמנות הישראלית", משכן נשיאי ישראל, ירושלים, 1983, אוצר: המחבר.

[26] "גזית", כרך ה', חוברת ה', ינואר 1943, עמ' 21-17.

[27] תצלום הדיוקן הודפס בקטלוג הצנוע שליווה את התערוכה. כאן גם מופיעים תצלומי ציורי נוף שונים.

[28] הציור הוצג בתערוכת "קסטל – ציורים מארץ ישראל", גלריה "ז'אק", פאריס, אוקטובר 1931, מס' 2 בקטלוג.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s