קטגוריות
פיסול ישראלי

היה פיסול, מישהו זוכר?

                     

את פֶסל הארד הענק של אוסיפ זאדקין, הפַּסל היהודי מ"אסכולת פאריז", אני פוגש בכל עת שאני מגיע לחניון של "מכון ון-ליר" בירושלים. "היער האנושי" שלו מ- 1948 מאחד מסמני גוף, ראש וגפיים של מספר דמויות עם נפחים קוביסטים ועם תצורות המדמות ענפים ו/או להבות. מעין סנה אנושי מורכב, על כל המשמעויות הגלומות בדימוי זה. את שפתו דחוסת-הצורות והדרמטית של זאדקין, זו האכספרסיבית ושכלתנית בה בעת, אני גם פוגש כל עת שאני חולף בפאריז מול כנסיית "סן ז'רמן דה-פרה" שברובע הלטיני, סמוך מאד לבית-הקפה המיתולוגי "אוֹ-דֶה-מאגוֹ". זהו "פרומתאוס", במקור פסל עץ מ- 1954, שעתה ניצב יצוק בארד, כל-כולו מונומנטאליות של פיגורה סמי-קוביסטית אנכית (ראשה פיקאסואי במובהק) ועל חזהּ דימוי שטוח של להבות-אש מתפתלות.

 

אני נזכר בדברים שסיפר לי על זאדקין הצייר הירושלמי, דוד רקיע ז"ל, שחי ויצר בפאריז בשנים 1960-1955, וכדרך מושבת האמנים הישראליים בפאריז דאז, נהג לרבוץ בבית-הקפה "לה קוּפּוֹל" שבבולוואר מונפרנס: היו בקפה רחב-הידיים, סיפר רקיע, כיסא ושולחן שהיו שמורים, דרך קבע, לזאדקין (שחזר מניו-יורק לפאריז ב- 1945, עם שחרור העיר מהנאצים). איש לא העז לשבת על כיסאו של זאדקין. יום אחד, הוסיף, רקיע וסיפר, הוא – דוד – עשה מעשה "התאבדותי" והסב לאותו שולחן. יושבי בית-הקפה ההמומים פרצו במחיאות כפיים סוערות למראה האקט האמיץ-מאין-כמותו…

 

כל זאת ללמדנו על מעמד-העל של אוסיפ זאקין בפאריז דאז. והנה, לפני מספר ימים, בעודי פוסע לתומי ברחובות ירושלים היוקדים בשרב, נפלו עיניי על ערימת ספרים משומשים, 10-5 ש' לספר, בבחינת גרוטאות שנפטרים מהן בכל מחיר. כידוע, התופעה הפכה שכיחה מאד בערינו, אות לשקיעת הדפוס ולירידה במדד הקריאה. בערימות ה"פסולת" הללו של הספרים, שלא אחת פשוט מושלכים ברחוב, אני שב ומוצא אוצרות. עתה, שלפתי מהערימה אלבום בצרפתית, הנושא את הכותרת "זאדקין", שיצא לאור ב- 1964 ואשר מחברו, יונל ז'יאנו (Ionel Jianou) , מוּכּר לי כמחברו של ספר על הפסל הישראלי המנוח, משה ציפר.

 

 

מה אכפת לנו כיום מפסליו של אוסיפ זאדקין?! אנחנו, שטשטשנו עד תום את הגבולות האמנותיים בין דו-ממד לתלת-ממד, שממזגים כלאחר-יד ציור ואובייקט, שיוצרים בזריזות מיצבים, שמציבים צ'יק-צ'אק מושאי "רדי-מייד" – אנחנו מוטטנו, מבלי משים, את המדיום הפיסולי. אם תתנו על כך את הדעת, תכירו בעובדה, שמעט מאד "פסלים-פסלים" נותרו בין צעירי האמנות העכשווית (בישראל, זוהר גוטסמן הוא דוגמא בולטת). ואני מדגיש: צעירי האמנות העכשווית שלאחר דור הפסלים הנפלאים – תומרקין, קרוון, קדישמן, מיכה אולמן, בוקי שוורץ, דורצ'ין, עזרא אוריון, נחום טבת, צבי גולדשטיין, דרורה דומיני, יעקב חפץ, אורי קצנשטיין וכו' וכו'. ובכותבי "פסלים-פסלים", כוונתי לאותה מיומנות מסורתית של חשיבה אחראית במונחי נפחים, חומרים וחלל. אני בהחלט מודע לכך, שבזירה המקומית פעלו ופועלים אמני פיסול איכותיים כגל ויינשטיין, פיליפ רנצר, אתי אברג'יל, סיגלית לנדאו, אלי גור-אריה, לאה אביטל, מעיין אליקים, ראובן ישראל, אורי ניר, דניאל סילבר, אוהד מרומי, אוריאל מירון, גיא זגורסקי, מיכל הלפמן, ועוד. תאמרו: דור שופע פַּסלים, מה אתה רוצה?! אך, התבוננו הלאה, אל הדורות הצעירים יותר: ביקרתי אתמול בתערוכת הסיום של "בצלאל" אף לא "פַּסל" אחד. הרבה אובייקטים ומיצבים רב-תחומיים. בשנות ה- 80 עוד פעלה כאן, במחלקה לאמנות, יחידה נפרדת לפיסול בניהולו של פנחס עשת. לא עוד רלוונטי. כי כל צייר הוא גם כל פסל וכל מיצבן וכל אמן-וידיאו.

 

כן, עדיין תמצאו קורס או סדנה לפיסול במחלקות לאמנות ב"שנקר", ב"מדרשה", ב"בצלאל", ויותר מכל ב"בסיס" (שפעל לאורך שנים ועד 2014 בסימן הוראת הפיסול, בראשותו של הפסל, דוד זונדולוביץ, עד שהחליפו יעקב דורצ'ין). אך, המציאות האמנותית מוכיחה, ש"האמנות הרב-תחומית" בלעה לתוכה את הפיסול והכתה קשות במעמדו ובמיומנויותיו.

 

הפיסול הישראלי ידע ימי זוהר, מאז בוריס שץ, אברהם מלניקוב, אהרון פריבר, משה ציפר, יצחק דנציגר, יחיאל שמי וכיו"ב.[1] ב- 1958, לרגל "חג העשור", התקיימה ב"גן-העיר" בחיפה תערוכה נרחבת של פיסול ישראלי ובה סומנה פריצתו של הפיסול המופשט במתכת. במוזיאון ישראל התקיימה הפרדה בין אוצר ציור לאוצר פיסול (מרטין וייל), וגם בספרי תולדות האמנות הישראלית הופרדו פרקי הציור והפיסול. ב- 1984 הוצגה במוזיאון ישראל ובחללים ירושלמיים נוספים, תערוכת "80 שנות פיסול" ובקטלוג הצנוע הנלווה צוין המפנה הפוסט-מודרני לקראת "פיסול כתפאורה" ובחומרים לא-יציבים כנייר, נוצות, פרוות וכו'. בשנות ה- 80, "אירועי תל-חי" ניסו לשמור על תנופת הפיסול המתרחב אל הטבע. בשנים 1993-1981, מוזיאון הרצלייה בניהולו של יואב דגון ז"ל, הכריז על עצמו כמעוז של פיסול ישראלי. אך, כל זה היסטוריה. "פיסול" פינה מקומו ל"אובייקט" (לאחר טלטולים שעבר בשנות ה- 70 בהמרת הפיסול בגוף, בסביבה, בתהליך וכו', שלא לומר "דה-מטריאליות"). משנות ה- 90 ועד היום, נטמעה העשייה הפיסולית הישראלית ברובה ביצירה במדיומים חזותיים אחרים. האמן העכשווי הצעיר הוא "מומחה להכול", כלומר לא מומחה.

 

לכן, אני מדפדף בדפי אלבומו המושלך של זאדקין, ואני רואה בהשתאות פַּסל מצוין שצמח מאז 1908 מ"ראשי" אבן ארכאיסטיים אל סינתזה בין היוליות לקלסיציזם במחצית שנות ה- 20, אמן מיומן להפליא בחומרים שונים – שיש, עץ, גרניט, בהט, ארד, גבס, חרס ועוד ועוד, ולא פחות מכן, רב-אמן ב"רישום" תבליטי של פני-השטח ומיזוגו בתלת-ממד המופשט והאנטומי גם יחד. ובקיצור, אשף השליטה במדיום. חרף ניצנים קוביסטים עוד לפני 1920, היה זה בשנות ה- 30, כך אני ממשיך ללמוד, שזאדקין אימץ בגדול את הקוביזם לתוך סך התערובות הנ"ל, וכך גיבש את הסינתזה המיוחדת של שפתו האמנותית. אגב, לא תמצאו נושא "יהודי" במובהק בפסלי זאדקין, ולכל היותר – כפי שהתעקשה חברתי, א., באוזניי – תקלטו הד יהודי בטיפולו הרב של זאדקין בנגני כינור וצ'לו. אבל, זהו נושא לוויכוח. הרבה יותר בולטת זיקתו של זאדקין למיתולוגיה היוונית (קנטאור, דיאנה, פרומתאוס וכו'), ומכאן גם אורפאוס שלו (1956), שעשוי להסיט את פרשנותנו הפיסולית-מוזיקלית מירושלים לאתונה.

 

כל זה, ברור, נראה לנו ארכאי בשנת 2019. מודרניזם שאבד עליו הכלח. אך, האם רק נדמה לי, שהשער הגדול שפתחנו בפני הפיסול ושילובו בשאר המדיומים הפלסטיים – האם לא היה השער הזה למלכודת-המוות של הפיסול? האם עוד מתעקש אצלנו מישהו באקדמיה לאמנות על שיעור בו ייתַבעו הסטודנטים לעצב כדור מתוך קובייה, או ביצה, או פירמידה וכו', כפי שתבעו רודי להמן או זאב בן-צבי מתלמידיהם? אם כן, אז אני מתנצל מראש. ומי עוד יוצק אצלנו פסלי ארד, מלבד כל אותם פסלי בנאליה, המוצבים לאורך מסלול הבוטיקים ברחוב ממילה הירושלמי?

 

 

                             *

 

אני אוחז אפוא באלבום "זאדקין" וחושב לי: הוי, זאדקין, זאדקין! ראה מה מעוללת ההיסטוריה, שעה שמדרדרת אותך מתהילת השולחן המלכותי ב"לה קופול" אל ערימת הגוויות המודפסות המושלכות ברחוב הירושלמי… והרי, אילו טרחתי לצעוד רק עוד מספר צעדים אל קפה "בצלאל" הסמוך ולשאול את הסטודנטים על אודות זאדקין, אין לי ספק שאף לא אחת או אחד מאלה היה יודע במי בכלל מדובר. ואם הייתי עושה מאמץ נוסף ונכנס לסטודיות של פרחי-האמנים הללו, הייתי שומע את חריקות שלדו של זאדקין המתהפך בקברו.

 

[1] ב- 1992 אצרתי במוזיאון הרצלייה תערוכה בשם "ראשית הפיסול הארצישראלי". ראו קטלוג אלבומי נלווה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s