קטגוריות
ציור עכשווי בישראל

ואף על פי כן ולמרות הכול, מופשט?

                 ואעפ"כ ולמרות הכול, מופשט?

 

ב- 24 בדצמבר 2010 פרסמתי כאן מאמר בשם "האבסטרקט זה כבר לא מה שהיה". התרשמתי אז מטוהר היושרה והענווה בהפשטות הרגישות שהציגה אז שרון אתגר ב"עינגא", וביקשתי לדון בסיבות לשפל מעמדה של ההפשטה בשנות האלפיים המוקדמות. בסוף מאמרי כתבתי:

"…בתנאי התרבות העכשוויים, לאור מתקפת הדימויים הפיגורטיביים, ולאור התגברות המסחור האמנותי, ולאור התעצמות הקונפורמיות הצרכנית, ובהתאם – לאור שקיעת הסובייקט וכמישת האותנטי – קשה מאד לראות כיצד יכולה האמנות המופשטת לשוב ולתפוס את מקומה הזוהר. ואף על פי כן, שובו של האבסטרקט הוא עניין של זמן בלבד. גורלן של מגמות אמנותיות לשקוע ולצוף, לסגת ולחזור (ראו מקרה האכספרסיוניזם הגרמני). אין כל ספק, שהגל הפיגורטיבי ישוב ויעורר את הגעגוע לדימוי הלא-פיגורטיבי, ואז יחזרו ציירים ופסלים מופשטים לעטור את ההילה לראשם."

 

כמעט עשר שנים חלפו מאז המאמר ההוא, ועודני עֵד לנוכחות הספוראדית בלבד של ההפשטה, כמו גם לדהיית גיבורי ההפשטה מהזיכרון, לרַבּות המשך הירידה במעמדם של אמני "אופקים חדשים" במכירות הפומביות. מנגד, הציור הפיגורטיבי אהוד יותר מתמיד על הציבור (וראו חגיגת העשור ל"פרס שיף" במוזיאון תל אביב, תערוכה עם "טופוגרפיה" בעייתית מאד של עליות וירידות באיכויות). ולמול כל זאת, תערוכה צנועה של אריה ארוך במוזיאון ישראל די בה בכדי להזכיר לך מה יכול ציור מופשט טוב להציע.

 

נזכרתי במאמרי מ- 2010 שעה שיצאתי מתערוכתו המשובחת של גלעד אפרת במוזיאון ישראל. מדי עת, ולו בנדיר, אני פוגש בגלעד, שהיה פעם תלמידי ב"בצלאל" (וכיום, מורה לציור במחלקה לאמנות ב"שנקר"), ואני מְתַנֵה באוזניו את קשיַי נוכח המהפך שחולל ביצירתו לפני מספר שנים, עת זנח את הציור הפיגורטיבי (מבטים גבוהים ומשטיחים על חפירה ארכיאולוגית, על חורבות עיר, על בצה, על נופים שוממים של הירח והמאדים וכו') לטובת ציור מופשט עד תום (אשר כולו גרירה/לחיצה/מחיקה של יחידות צבע). בשיחותיי עמו, אני מצטדק על העדפתי את האמנות שעניינה אידיאות הגלומות בדימויים פיגורטיביים, אף מודה בנטייתי ה"ספרותית", ובקיצור – מודה בגעגועי לציוריו הפיגורטיביים.

 

עתה, במוזיאון ישראל, כאשר אני מוקף לסירוגין בציורים פיגורטיביים ומופשטים של גלעד אפרת, אני אומר לעצמי: ציור טוב! תוך דקה, אני נתקל במקרה בגלעד ויכול לומר לו זאת ישירות באוזניו.

 

עודני איש של דימויים, אזרח בחברת השפע של הדימוי בעידן המהפכה הטכנולוגית-דיגיטאלית, ועודני מבכר את הזיווג ה"ספרותי" של דימוי ואידיאה על פני ערך צורני-חזותי טהור (שגם הוא, כמובן, אינו חף מאידיאה). אך, התערוכה עשתה לי משהו.

 

בספטמבר 2016 ביקרתי במוזיאון פתח-תקווה בתערוכה הקבוצתית, "ציור, למשל", שאצר לארי אברמסון, ובה נטל חלק גם גלעד אפרת. ערכים מופשטים בלטו מאד בתערוכה, וזאת מבלי לסתור את נוכחותם של דימויים. האוצר, שנדרש במאמרו הקטלוגי לאד ריינהרדט של "האמנות הטהורה" ולהנס הופמן של אנטי-מילוליות – שני אמנים מ"אסכולת ניו-יורק" המופשטת – הציג קבוצת ציירים צעירים המתמקדים במה שב"אופקים חדשים" (ובסלון "ריאליטה נובל" שבפאריז…) קראו "Valeurs":

"התערוכה מגלה עניין בהנחת הצבע, במשיחת המכחול, בעבודת סכין-הציירים, בפירוק והרכבה של דימויים, בדיאלוג שבין הפשטה לפיגורטיביות, ביחס שבין מצע-הציור האטום לבין השכבות שמעליו, בין הגיאומטרי לאורגאני, במתח שבין דימוי לרקע ובין פרט לכלל. ובקיצור, זוהי תערוכה שאצר צייר והיא תדבר בעיקר לציירים."[1]

אברמסון הטעין את כל הערכים הללו ב"ערימות של חורבות", שהתרבות העכשווית מערימה עלינו, וכתב:

"…הציור המופשט החדש – בין שהוא מורכב כולו מצורות מופשטות ובין שהוא מטיל שברי דימויים פיגורטיביים אל תוך חללים מופשטים – הוא אורַח הציור הנכון להיום, משל מדויק לחורבת חיינו."

 

אין כל ספק: ציוריו המופשטים של גלעד אפרת עונים על כל הערכים הללו, והיטב. ברם, בתור אדם (בתור יהודי?) שהעין אינה, מבחינתו, בכירת אבריו, אלא מוחו, צמאה נפשי ליותר. והנה, הודות ליצירה ותלייה משובחות של התערוכה בידי אמיתי מנדלסון, באתי על סיפוקי:

 

כי כאן אתה נע בין ציורים פיגורטיביים, המבוססים על תצלום, לבין ציורים מופשטים עד תום. ובין לבין, מתבהרת המגמה היסודית והמשותפת של גריעה וחשיפה – בין אם של חפירה באתר ארכיאולוגי ובין אם של גוש צבע הנגרע על הבד באמצעות לוחית שהאמן מועך/גורר. ומה שהיו ערים חרֵבות או אבנים על קרקע המאדים עברו התמרה ל"שברי" התצורות הפרגמנטריות. וגם ישנו חדר צדדי ובו שלושה ציורי מחנה המאסר "אנסר", שהם, לא פחות מכן, ציורים מופשטים מינימליסטיים-גיאומטריים.

 

פה ושם, בולטים דיוקנאות ריאליסטיים של פני שימפנזה. הדיוקנאות מייצגים תקריב, בו מתבוננים בנו עיני הקוף וכמו מזמינים לדיאלוג בין עינינו לעיניו. מסתבר, שמפגש ב- 2013 עם "קופים ציירים" בגן-החיות ביוסטון, טקסס, גרם לגלעד אפרת לפנות לאפיק של ציור אינטואיטיבי-רגשי-חושי טהור, קרי – משוחרר מכל דימוי ריאליסטי. וכך, כשאתה מסתכל מקרוב בדיוקנאות הקוף, כל שאתה קולט זה אינספור משיחות מכחול מונו-כרומיות קצרות ויבשות, מופשטות, שאינן נבדלות מהותית מהללו שבראו את הנופים הפיגורטיביים של אפרת, בה במידה שמכשירות את הדרך למשיחות הצבע הנמעך/נגרר/נמחק בהפשטות. עיקר ההבדל, בתצורות הגיאומטריות-מלבניות של משיחות/משיכות הצבע המופשטות.

 

ועוד הבדל משמעותי: הריבוי המרכיב את ציוריו המופשטים של גלעד אפרת הוא פעולתי-תהליכי והוא גופני, לעומת הציורים הפיגורטיביים שהם אל-גופניים ומשדרים אל-זמן. ניתן לומר, שהציורים המופשטים "מתעדים" מערכת לחצים (גופניים-נפשיים) החוברים לתמונת "שברים" שהם אישיים-אינטימיים-מתערטלים בהרבה מאלה שחווינו בנופים הפיגורטיביים. ובעוד הנופים הפיגורטיביים היו שוממים מאדם, הרי שההפשטות הן "הנני!" אנושי.

 

כשלעצמי, איני רואה במפגש ההיסטורי עם הקוף המצייר עילה רצינית-מדי למהפך הנדון של ג.אפרת. האומנם זקוק האמן לתזכורת של הקוף על-מנת לאשר את האי-רציונאלי, הבלתי-אמצעי, האכספרסיבי וכו'? לכן, מבחינתי, דימוי הקוף מבטא יותר את האידיאה של "קוף-אחרי-בן-אדם", דהיינו – ציור ייצוגי, הציור בו קּץ אפרת לאחר שנים של ציור מרוחק/מפוקח/שכלתני. רגע השימפנזה של אפרת הוא אפוא רגע של מבט עצמי, של געגוע להתחברות לעצמי המדוכא ולשחרורו על הבד. נכון, אין זה שחרור "מתפרע", כי אם תהליכי, איטי, נשלט (וראו סרט-הווידיאו המתעד בתערוכה את תהליך הציור); ואף על פי כן, אמירת "הן" ללחצים.

 

גלעד אפרת לא המציא שום שפה אמנותית חדשה: את משיכת/מעיכת יחידות הצבע תמצאו בציורי אבשלום עוקשי (אמן "אופקים חדשים"), וקודם לכן בציורי פייר סולאז' הפאריזאי. אך, אפרת "יבש" יותר (כ"יובש" הציורים הפיגורטיביים), פרגמנטרי יותר, פחות רומנטי ודרמטי, ויותר מודע למשקעי המודרניזם הפוסט-סזאני והקוביסטי.

 

טרם קראתי את מאמריהם של א.מנדלסון ושל ל.אברמסון בקטלוג/ספר התערוכה של גלעד אפרת, וייתכן שאני נכנס לשערים פתוחים. ואף על פי כן, חשוב לי להכיר באופן אישי בהפלת החומה שבין הפיגורטיבי למופשט. כי, אם מסעותיי (הפחות תדירים, לאחרונה) בין הגלריות לימדוני פעמים אינספור את הערבוב האקספרסיוניסטי הנפוץ והבנאלי בין הפיגורטיבי לבין המופשט, הנה בא ציורו האיכותי של גלעד אפרת ומורה כיצד הפשטה רדיקלית אינה סתירתו של ציור פיגורטיבי. ואם תגידו – "יופי, ממש גילית את אמריקה"! ותַפנו אותי למבט קרוב בציורי רמברנדט – אסכים אתכם.

 

 

[1] גדעון עפרת, "עוד מילה על ציור-פרע ועל ניאו-פורמליזם", באתר המרשתת הנוכחי, 24 בספטמבר 2016.

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s