קטגוריות
האמנות כדימוי וכסמל

איפה הילד?

                                                                                                                                                  

בשנת 1935 צייר שמואל חרובי בצבעי מים וגואש ציור אופקי ארוך (100X36 ס"מ בקירוב) בנושא "ילדי ישראל": שורה ארוכה של ילדים עבריים חמודים, מכל העדות, הפגישה את מבטנו עם עתידו המבטיח של היישוב היהודי. באותה עת, כבר רבו מאד ציורי ילדים וילדות, מתוקים להפליא, שנראו מטיילים בנופי הארץ (זאב רבן צייר אותם ב- 1928 בספר "חגינו" כשהם חולפים ליד הכינרת, עומדים ליד חומת העיר העתיקה בירושלים, יושבים למרגלות הכותל המערבי ועוד). לא היו כזאב רבן ושותפו, מאיר גור-אריה, שכה התמחו בשנות ה- 20 של המאה הקודמת בציורי ילדים מלבבים – תימנים (עוד ב- 1914 פיסל רבן ילד תימני, או פסל של שמואל הנביא ועלי הילד), אשכנזים בהירי-שיער וכו': החלוץ הקטן, הרועָה הקטנה, ילד תימני עם אליהו הנביא, ילד עם העז (מ"מעשה העז" של עגנון), צלליות של ילדים עם חיות וכו' וכו':

 

ומלאה הארץ ילדים לרוב, וכולם אומרים מחר ציוני מבורך.

 

הילד העברי הרך והאהוב היווה תשובה אופטימית ל"ישראל סבא" ול"יהודי הנודד". בכרזות (בעיקר, של הקק"ל), במשחקים (בעיקר, של בנימין ברלוי) ובאגרות-ברכה ציוניות מצאתם ילדה חיננית נוהגת בקטר לארץ ישראל, אחרת מחללת בחליל לכבשים, אחר שותל, אחרים רוקדים, או קוטפים תפוזים בפרדס, ועוד ועוד. גרפיקאים ארצישראליים בשנות ה- 20 עד ה- 40 – פרץ רושקביץ ("ילד שוטר"), לאה גרונדיג ("ילדים שותלים"), איזה הרשקוביץ (עוד ילד שותל) – כמו התחרו ביניהם מי יעצב את השחר הציוני החדש בדמות ילד עברי חביב, שלעתים הוא כבר נער:

"שִׁירָה הַנֹּעַר, שִׁיר עֲתִידֵנוּ:
שִׁיר הִתְחַדְּשׁוּת, בִּנְיָן וַעֲלִיָּה.
מִן הַגּוֹלָה יִנְהָרוּ אַחֵינוּ,
אֶרֶץ מוֹלֶדֶת קָמָה לִתְחִיָּה!

מִי זֶה חוֹלֵל הַפֶּלֶא,
אֶרֶץ מוֹלֶדֶת?
מִי זֶה הֵקִים כָּל אֵלֶּה,
אֶרֶץ מוֹלֶדֶת?

זוֹ יָדְךָ, יָדְךָ הִיא הַזּוֹרַעַת,
זוֹ יָדְךָ, יָדְךָ הִיא הַנּוֹטַעַת,
כָּל עוֹד הַנֹּעַר לָנוּ בַּמּוֹלֶדֶת,
קוֹם יָקוּם חֲזוֹן עַם יִשְׂרָאֵל!"

 

והנה, ראו זה פלא: התבוננו סביב ונסו לענות על התמיהה: הכיצד זה שהילדים והנערים (עד גיל 18 והתגייסותם לצבא) נגוזו, פשוט נעלמו, מהאמנות הישראלית העכשווית?

 

איני יודע אודותיכם, קוראיי היקרים, אבל אני גדלתי על "גן-גני" ועל פזמוני ביאליק, טובל באידיליות וגדל מהן הישר אל הווי הילדים העבריים הנועזים של "חסמבה", "חבורה שכזאת", 8 בעקבות אחד, "2 חברים יצאו לדרך" וכו' – רבים מהם במתכונת סיפורי אריך קסטנר, אך כולם מאששים בעבורי את דמות הצבר המושלם שיועדתי גם אני להיות… רק טבעי היה זה, שהציור הישראלי טרום-ובתר-הולדתי היה גדוש בציורי תינוקות, ילדים ונערים, המייצגים בני משפחה ואחרים: כך, ביצירות ראובן רובין, ציונה תג'ר, פנחס ליטבינובסקי, חיים אתר, אפילו יוסף זריצקי. ילדים – תקוות הדור הבא.

 

 

וטרם אמרתי: נחום גוטמן. כי, מאז החל מאייר ב- 1931 ב"דבר לילדים", הפך גוטמן לדוברה החזותי הראשי של הילדוּת הישראלית, ומכאן קצרה הייתה הדרך לרישומי הדרדקים העבריים שכבשו (ועודם כובשים) את לבבותינו בסיפוריו המאוירים של גוטמן. ולא רק בתל אביב הקטנה: בציורי יוחנן סימון משנות ה- 40, ילדי הקיבוץ הונפו וחובקו בידי הוריהם בעולם שכולו גן-עדן על אדמות.

 

אלא, שבשנות ה- 40 כבר גדלו הילדים והפכו לנערים, ומהר מאד היו לפלמ"חניקים. עכשיו הם כבר "טללי נעורים עבריים": הם מיכאל ומיכאלה מ"שיר היונה" לאלתרמן ו"נערה ונער" מ"מגש הכסף" שלו. הם אורי מ"הוא הלך בשדות" והם חברי תנועות-הנוער המתרבות בישראל דאז. אמני דור תש"ח, הרַשָמים בעיקר, מרבים לתעד אותם – לודוויג בלום, נחום גוטמן, אריה נבון, שמואל כץ, יוסי שטרן – ועדיין הם אהובים, שְלוּמפרים בבלורית. נכון, את מוטיב האם והבן (התינוק) עדיין תוכלו למצוא לא מעט בציור ובפיסול הישראליים של שנות ה- 40, אך בכל אלה הדגש הוא על "אימהוּת", יותר מאשר על הבן. באשר לילד, לקראת סוף העשור הוא זוהה עם ישראל שזה אך נולדה, ועתה הלא הוא "שְרוּליק", ילדון שכיכב בקריקטורות הפופולאריות של אריה נבון, ובעיקר – של דוש (קריאל גרדוש).

 

אט אט, התמעטו הילדים באמנות הישראלית. ואם נכחו, כבר היו אלה, לא אחת, ילדים עטופים בתוגה ו/או בחרדה: "2 ילדות בגן-העיר" של אריה ארוך מ- 1955, או הילד הבודד מתחת לשמש שחורה באקוורלים המוקדמים של רפי לביא מ- 1958, או "טבח החפים מפשע" של אליהו גת מ- 1958, או הילדים המלנכוליים של יוסל ברגנר ממחצית שנות ה- 50 ואילך (שלא לומר: מוטיב "מות הבן", או ה"פיאטה", בציוריו שמאז 1956). את הילדים והנערים היפים והחיוניים יכולתם לאתר בעיקר ברישומים ובציורים הריאליסטיים-חברתיים של רות שלוס, משה גת, ועוד. כך, בתחילת שנות ה- 60, כבר הפכה הילדוּת היפה לזיכרון וגעגוע, הזכורים לנו משירים דוגמת "שיר השכונה" (חיים חפר) או "היה-היה פנס בודד" (חיים גורי). עתה, ייצוג הילדים באמנות הומר ב… שפת ההתיילדות: אריה ארוך של 1955, רפי לביא שמאז 1958, אך גם מרדכי ארדון, ליטבינובסקי, אהרון כהנא, משה קסטל, חיים קיווה.[1]

 

ואז, המפנה הדרמטי: עוד קודם למשבר מיתוס ה"צבר" במחצית שנות ה- 70, וכבר בשנות ה- 60, נשמעו ביטויים כמו "נוער אספרסו" ו"זה נוער זה? זה ברָרָה!" (אברהם שפירא, "זקן-השומרים"). ייאוש אקזיסטנציאליסטי של צעירים החל זולג מהרובע השמאלי של פאריס אל הספרות הישראלית, והחוגים הבוהמיים, התל אביביים בעיקר, של משוררים, ציירים ופסלים צעירים הולידו עוד ועוד "ילדים נוראיים": יגאל תומרקין, אורי ליפשיץ, עמוס קינן, דן בן-אמוץ, יונה וולך, ז'אק קטמור – – – וכך, כאשר יעצב חנוך לוין ב- 1974 את ורדה'לה שלו במחזהו, "נעורי ורדה'לה", דמותה של ה"צברית" המפונקת, האגוצנטרית, היהירה וחסרת-הלב תציג לציבור הישראלי מפלצת שהגיחה מתוך מיתוס "הצבר העליון". בספרי הילדים דאז כבר החליף קופיקו, השובב והחצוף, את ירון זהבי מ"חסמבה", כשם ש"עזית" (גיבורתו ספרו של מוטה גור מ- 1969) היא "הכלבה הצנחנית" העוזרת לצה"ל (ולא עוד ילדי ישראל). וגם דבורה עומר, שהתמחתה בסיפורים הרואיים לילדים על אודות אישים ארצישראליים, נדרשה ב- 1968 ל"הכלב נו-נו יוצא למלחמה"…

 

הילדים הלכו ונעלמו בהדרגה מהאמנות החזותית בישראל (בצילום, הייתה זו עליזה אורבך שעוד נהנתה לצלם ילדים, במסורת צלמי הילדים היֶקיים, שהנודע שבהם היה יוליאן פירסט, החיפאי). בציוריו הקולאז'יים של יאיר גרבוז – צילומי ילדי מעברה "עליזים", הרוקדים ומשחקים יחדיו, לא היו כי אם דימויים אירוניים/ביקורתיים מאד שבלטו בתערוכתו מ- 1979, "אם לא ענק, אז לפחות בגנו". אורי ליפשיץ יצר ב- 1966 תחריטים המייצגים לידה אלימה ביותר (האם והבן מפלצתיים עד תום); ב- 1978 צייר אב עוקד את ילדו; ב- 1980 צייר אם מכה את תינוקה (על פי ציור של מקס ארנסט: הבתולה מכה את ישו הילד); וכך עוד ועוד: עדיין ב- 2008 צייר ליפשיץ ולד מעונה בלידתו, ילדה בוכה ו"אבא כועס על ילדה בוכה".

 

התינוק והילד הפכו לקורבנות באמנות הישראלית. בציורי משה גרשוני מראשית שנות ה- 80 שלט מוטיב הקינה על "מות הבן" (כל זאת, מבלי להתייחס לעניינה הגואה של האמנות הישראלית בנושא עקידת-יצחק). ב- 1987 אמר מאיר פיצ'חדזה בהתייחס לציורים בנושא ילדותו:

"משהו בלתי מוסבר סוחף אותי אל האפל, אל המסתורין. יש גם עבודות שעושות לי ממש רע, בעיקר אלה שבהן אני מתאר את הילדוּת שלי."[2]

 

ea4edb_2866e1e1ae63452e826e94fa03c7152b.jpg

ואיך נשכח את פסל "הילד הבוכה" של סיגלית לנדאו מ- 2004, זה שאינו חדל להתייפח ולשתות את דמעותיו. אכן, כזו הייתה המגמה. ב- 2005 הוצגה ב"הלנה רובינשטיין" התערוכה הקבוצתית, "לינה משותפת" (אוצרת: טלי תמיר), שטיפלה בסבל שהמיטה הלינה הקיבוצית על האמנים. שש שנים מאוחר יותר, כתבה יעל נאמן את ספרה, "היינו העתיד", בו הוצגה הילדות בקיבוץ באור ביקורתי מאד. באותן שנים ממש יצרה מיכל נאמן שורת עבודות אמנות בהם חיסלה חשבון עם ילדותה בקבוצת כינרת.

 

גן-העדן של הילדות הפך לגיהינום. ב- 1993 עלה המסך על מחזהו של חנוך לוין מ- 1993, "הילד חולם", מסכת מייסרת של התעללות, ששיאה שחיטת ילד. המשוואה ילדות=אושר חלפה ואיננה. בהתאם, געגועים ביאליקיים לילדות ("רק אחת ישת האדם מכוס הזהב…") הומרו בהוקעת הילדות. מה כל זה אומר על תקוות המחר ברמות לאומיות, חברתיות וקיומיות? מה כל זה אומר על גן-עדן של ילדות שהשתקף באמנות הארצישראלית המוקדמת?[3]

 

יענה/תענה כל קורא(ת) את תשובתו/תשובתה. בינתיים, כשהנוער נמצא בין "הגבעות" לבין הוללויות קפריסין, נסיים בשירו של אורי אסף מ- 1961:
"כשהיינו ילדים
שיחקנו בחולות על שפת המים הכחולים.
איבדנו דלי של פח וכף של פח
עמם צנחה, נשרה דמעת ילדות
של ילד מתייפח.
דבר לא עוד…
דבר לא עוד."

 

 

[1] גדעון עפרת, "האינפנטיליסטים", "משקפיים", 17, דצמבר 1992, עמ' 20-10. וראו גם: יגאל צלמונה: "ילדים טובים", מוזיאון ישראל, ירושלים 1998.

[2] "ידיעות אחרונות", 17.4.1987.

[3] וראו את תמונת הגננת והילדים בסוף הסאגה הציורית של אברהם אופק, "ישראל: חלום ושברו", 1988. בנושא זה: גדעון עפרת, "אברהם אופק: השיעור האחרון", באתר המרשתת הנוכחי, 1 בינואר, 2011.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s