קטגוריות
האמנות כדימוי וכסמל

סל המזון של אמנות ישראל

 

 

"…יין אדום, פת במלח, זה מה שיש…" (נעמי שמר)

 

בימים טרופים אלה, בהם הולכת ומשתבשת דעתו של הציבור הישראלי מול מתקפת תוכניות האוכל בטלביזיה[1], נזכרתי בערגה באותו יום בחצר "בצלאל", 1975 בקירוב, בו ערך ז'אק ז'אנו "סעודה מרוקאית" וחילק לתלמידים ומורים פיתות עם חומוס. כעשור מאוחר יותר, היו אלה גדעון גכטמן ובנו, שניהם לצערנו ז"ל, שיזמו מיזם אמנותי – דוכן בו מכרו חומוס לצופי מיצגים בחלל של "התיאטרון החזותי" בירושלים. בהתאם, החומוס כיכב פה ושם באמנות הישראלית (אלי פטל, "חומוס" – צלחת וצבע שמן, 2003; שחר מרקוס, "סביח" – וידיאו, 2006), אפילו שימש לא מכבר נושא לתערוכת קרמיקה קבוצתית ב"בית בנימיני" בתל אביב.

 

האם הסתפקות ב"ניגוב" צלחת מייצגת דיאטה אלטרנטיבית באמנות הישראלית, יְְקום קולינארי מקביל לכל "אצולת" הגוּרְמֶה של ישראל 2019?

 

לאוכל, בבחינת נושא ליצירה אמנותית, היסטוריה עשירה, שנוטלת אותנו, בין השאר, לאינספור ציורי טבע-דומם בבארוק הספרדי וההולנדי, בהם שפע מטעמים – עופות, דגים, נתחי בשר, יין, ירקות ופירות מכל הסוגים ומכל המינים, מאפים ומה לא – גדשו את הבדים וביקשו להזכיר לנו שתאווֹת החך שלנו אינן אלא "הבל הבלים" ואף חטא. וגם אם ון-גוך הסתפק ב- 1885 בסעודה הפרולטארית הדלה של "אוכלי תפוחי האדמה", באו אמני ה"פופ-ארט" האמריקאי והמחישו לנו את טעם-החיים המשוּוק היטב של ההמבורגר (אולדנברג), קוקה-קולה (ראושנברג), מרק-קמבל, כמובן, וכיו"ב. ובאשר, לקינוחים, כיצד אשכח את הסירחון הנורא שתקף אותי בבואי ב- 1972 ל"גראנד פאלה" שבפאריז, שבאולמו המרכזי עָָרם דניאל סְפּואֶרי מאות גבינות צרפתיות מסריחות…

 

כאמור, האמנות הישראלית טיפלה לא אחת באוכל. ב- 2009 ראינו ב"בית ראובן" תערוכה קבוצתית על אבטיחים (אוצרת: כרמלה רובין), ואילו ב- 2015 הוצגה בגלריה "בידרמן" בכפר-שמריהו תערוכה בשם "אוכל באמנות הישראלית" (אוצר: דורון פולק), וגם זכורות לטובה עבודות משנות ה- 90 (כמדומני), בהן נקטו אמנים כמו חן שיש או חיים בן-שטרית בסומסום או בתבלינים מזרחיים מבית אמא.

 

אך, זה הבא לאמנות הישראלית כאל בבוּאה המשקפת ערכים תרבותיים, יופתע למצוא לכל אורך תולדותיה את הסירוב למעדנים, את ההעדפה העיקשת ל"לחם צר מים לחץ", מין הסתפקות גסטרונומית במועט, אשר לבטח אינה מתיישבת עם הצונאמי של המסעדות ותוכניות הבישול הטלביזיוניות דהיום. הנה כי כן, האמנות הישראלית, מהעבר ועד להווה, הצניעה ומצניעה לכת בתפריטיה, כמו הייתה מסדר פרנציסקאני סגפני. וכך, לא תמצאו באמנותנו את שפע הדליקטסים ההולנדי-ספרדי הנ"ל, ואפילו החומוס המוזכר בפתח דברינו ייראה – בהשוואה – כמעדן מלכים.

 

להלן, ספירת-מלאי, בלתי-ממצה אך מייצגת מאד, של תריסר תפריטי ארוחות שהוגשו בציור הישראלי (צבעי-שמן, אלא אם מצוין אחרת) מאז תחילת המאה ה- 20:

 

ראובן רובין, 1922, "סעודת-עניים": פלחי אבטיח, פת לחם, דג ומים [ראו תצלום לעיל].

נחום גוטמן, "דיוקן-עצמי ודומם", 1921: דגים, בצל ירוק, כרוב, תפוח-אדמה(?), מים.

מנחם שמי, "טבע דומם עם פירות", 1921: עגבניות, חצילים, אולי תפוחי אדמה, ירק נוסף.

משה קסטל, "טבע דומם", 1928: דגים, עגבניות, לימון.

שלום סבא: "טבע דומם עם קרפיון", 1928: קרפיון, יין, אננס, ענבים, דלעת(?).

מרסל ינקו, "דומם", 1942: בננות, ענבים, אגסים, יין.

משה קסטל, "מלאכי השרת" (ערב-שבת), צבעי-מים, 1946: דג, חלה, יין.

שרגא וייל, "מנוחה בשדה", 1952: לחם בצל, מים, צנצנת (?).

דני קרוון, "טבע דומם עם לחם", 1954-1953: בצל ירוק, לחם שחור, מים [ראו התצלום לעיל. וראו גם ציורו של קרוון מ- 1954, "ארוחת-בוקר בשדה": לחם, מלפפון, עגבנייה ומים].

יהושע גרוסברד, "טבע דומם", 1982: לחם, לימון, ירקות (?).

יאיר גרבוז, "עצובים כפזמונים", 1998: דגים, ירקות, מים, יין [בציורים רבים נוספים של גרבוז נאתר פרטי מזון רבים ושונים של מה שהאמן קרא "נקרופיליה של טבע דומם"].

ארם גרשוני, "טבע דומם", תחילת שנות האלפיים, פרוסת לחם, מים ומלפפון חמוץ.

 

כאמור, סקירה לא ממצה. לזו יש להוסיף בהדגשה את הפופולאריות של הלחם – הכיכר המלאה, או החצויה, או הפרוסה – באמנות הישראלית: רודא ריילינגר (1954), שלום סבא (1960), אביגדור אריכא (1979), ערן רשף (1999, וראו גם את "פיתות" שלו מאותה שנה), ארם גרשוני (2005, 2007), ועוד. הלחם שב ומופיע כמעט כאיקונה של הסתפקות במועט.[2]

 

ולא עמדנו על מנות-מזון בודדות שצוירו רבות בישראל: יוסל ברגנר (סלק), שלום סבא (ציורי מים, או חלב, או בשר), ישראל הרשברג (ציור דגים מעושנים, או ציור לשון-פרה), ארם גרשוני (כרובית)…

 

אלא, שכל התפריטים הללו גם יחד מותירים אותנו עם אכילה די-נזירית, כזו שלא הייתה זוכה לשבחי המאסטר-שפים העכשוויים שלנו. גם מיעוט הפירות, שלא לומר היעדר הקינוחים המתוקים, משאירים בפינו את הטעם המלוח של הדגים, חמצמצותו של הלימון, חריפותו של הבצל. מה רווח לנו, לפיכך, להגיע אל עבודותיה של סיגלית לנדאו ולמצוא בהן את סוכר-"שיערות-סבא" מרחף סביב האמנית (2001), את הקרטיב המרענן (בדמות מוכרת הגפרורים הקטנה, 2001), את טס-הכְּנאפה הגדול (2014)…

 

הה, תודה לאל, משהו מתוק לסיום.

 

– ומשהו לשתות?

בעבודת-וידיאו נהדרת של יהושע נוישטיין מ- 2012 מטפטף ברז מים לכוס יין והופך אותה אט-אט לכוס מים.

 

                                 *

אני מכיר לא מעט אמנים ישראליים, שאינם בוחלים בסעודת שלוש מנות, דשנה ומתוחכמת, מלווה בבקבוק יין משובח, במסעדת-שף מומלצת. אך, משום מה, משבאים אמני ישראל אל הבד או הנייר, קופצת עליהם הנזירות. חריגים מאד, לפיכך, ציוריה הריאליסטיים של רוני יופה, שציירה בעשור האחרון המבורגר, או סושי, או נתח סינטה עם תפו"א ואספרגוס. תאמרו: הסגפנות הדיאטטית עניינה מסורת קומפוזיציונית סזאנית של "סידור" קומץ פירות ובקבוק; אך, אפשר גם, שאתוס ה"דלות" מושרש עמוק באמנותנו והוא חל על תקופות ומגמות שונות יותר ממה שנדמה לנו. משהו ברוחו של ר' חנינא בן-דוסא, שעליו נכתב במסכת "תענית", ש"די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת".

 

 

 

[1] גדעון עפרת, ארץ אוכלת, באתר המרשתת הנוכחי, 27.2.2011.

[2] גדעון עפרת, "לחם חיינו, לחם מותנו", באתר המרשתת הנוכחי, 23.12.2010.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s