קטגוריות
תרבות עברית

אבל אותן צמות הלכו אתו לאורך כל הדרך

IMG_4994.JPGIMG_4993.JPG        

 

בשנת 1927 צייר משה קסטל בירושלים, רגע בטרם הפלגתו לפאריז, את ציור-השמן, "נערת פנימייה" (אוסף מוזיאון תל אביב). העלמה הצעירה מיוצגת פה בבחינת מופת עילאי של טוהר וצניעות. היא יושבת בתוך חדרה המוצלל ("כבודה של בת מלך פנימה"), ראשה מוטה שמאלה בנוסח קדושי האיקונות, עיניה נוגות, כל-כולה ענווה, שמלת הסרפן הכחולה וחולצתה הלבנה תפוחת-השרוולים מכסות כל טפח של גילוי גופני בלתי נאות, רחמנא לצלן. ויותר מכל – שתי הצמות השחורות והארוכות – סמל הבתוליות והתום. בת-ירושלים הקטנה של קסטל מייצגת את ברית היופי, המוסר והמסורת היהודית, ארכיטיפ אידיאלי שמעצב צייר צעיר, בן "היישוב הישן".

 

ארבע שנים קודם לכן, צייר ראובן רובין בתל אביב ציור-שמן בשם "נערה עם עציץ" (אוסף פרטי). ודומה, שנערתו של קסטל היא תשובה ישירה לנערתו של ראובן, שזה עתה הגיע ארצה. הנערה עם העציץ ניצבת בחוץ, לרקע דיונות ואוהלי תל אביב הקטנטנה, עור פניה וידיה שזוף, פוך שחור לעיניה, מבעה גובל בחיוך, עציץ שושן-צחור ("הבשורה"…) בידיה, צמד שדיה קורא אלינו מבעד לחולצתה הלבנה ו… שתי הצמות השחורות והארוכות…

 

הנערה של ראובן היא חלוצה השותפה לבניין הארץ, היא ארוטית, היא סמל להתערות החדשה בארץ ישראל, בשמש ובאדמה (המבוטאים בגוון עורה). עודנה תמה וברה, כן – ויעידו צמותיה… – אך תמימותה אומרת בתוליות של המפעל החלוצי/ציוני/תל אביבי. וסביר ביותר, שאין היא מקפידה על קריאת "צאנה וראינה", שלא כחברתה הירושלמית.

 

אם אינני טועה, מעולם לא הומחש המתח התרבותי בין ירושלים לתל אביב של אותם ימים – כפי שהומחש בשני הדיוקנאות הללו.

יד בן-צבי, 30-25.jpg

ברית הצמות והעלמה הצעירה זכורה לנו עוד מ"שיר-השירים", פרק ד': "הנך יפה רעייתי, הנך יפה, עינייך יונים, מבעד לצמתך." בנות העיירה היהודית מראשית המאה ה- 20 קלעו אף הן שיערן בצמות: בגטו שעוולי בליטא נהגו לזמר את שירה של חנה חייטין:

"בחלון של בית קט/ העומד לו מן הצד/ שם בעיירה בליטא/ ילדים קטנים יביטו./ לילדים שיער פשתים/ ולילָדות צמות/ ולַקָט שבתוכם/ זוג עיניים כפחם."

אופנת הצמות חלחלה ארצה אל יעלות החן הרכות של שנות ה- 20, ויעיד התצלום האנונימי (צלם לא ידוע) מהשנים 1930-1925 (שמקורו בארכיון "יד בן-צבי"). מאוחר הרבה יותר, עדיין שרו אצלנו על ילדות תמימות עם צמות:

"היה הייתה לי ילדה קטנטונת/ ולה צמות מושלכות על גב/ ועת התירה עבות צמותיה/ ניתר לבי מחישוריי." (מילים: גרשון פרנסקי)

ואיך נשכח את "…אבל אותה צמה הלכה אתו לאורך כל הדרך" ("הוא לא ידע את שמה", שירו של חיים חפר מ- 1954). שלא לומר: "בשמלה אדומה ושתי צמות, ילדה קטנה, יחידה ותמה, עמדה ושאלה – למה?" (מילים: רותי ספרוני, 1969). ושירה של דליה רביקוביץ' מ- 1954, "הנערה בעלת צמות הפשתן".

T-75.jpg

אכן, ארכיטיפ הנערה עם הצמותיים נכנס ל(ע)צמות של הזיכרון הישראלי. מה פלא, שב- 1994 יצרה תמר מסל, הצלמת הנפלאה, את התצלום הבלתי נשכח שלה – "זוג צמות", ובו נראית מאחור ילדה בגופיה ושתי צמותיה קלועות למהדרין, עם הפסוקת המדויקת ועם ה"קוקיות". תמונה זו של ילדוּת תמימה שבטרם "קלקולים" ושל קדם-ארוס, אך גם של שמץ מסוכנות האורבת לתמימות הזו, חזרה גם בציורה של חיה גרץ, מי ששבה בציוריה לזיכרונות אישיים וקולקטיביים, שעה שציירה ב- 2008 את "נועה ודובי". מפניה של נועה נותרו בעיקר צמד הצמות, כאשר הדובי הוא התחליף הראשוני, הטהור, לזיווגי עתיד.

 

Cain-65.jpg

 

האם התרבות והאמנות הארצישראליות/ישראליות/יהודיות המציאו את הנערה עם הצמות? כמובן, שלא. ראו את ציורו של פרנצ'סקו גוארדי, הוונציאני מהמאה ה- 18, בו יושבת בת-האצילים הצעירה במחלצותיה ומישירה אלינו מבט העטור בצמד צמות ארוכות. או (כפי שמזכיר לי ידידי, מגן חלוץ), ראו את דיוקן סוזן ולאדון של רנואר מ- 1887. או, ראו את דיוקן הנערה, א.א.דוברינסקאיה, שצייר ב- 1910 ואסילי סוריקוב, האימפרסיוניסט הרוסי הנודע: ראו את המתיקות והזַכּות שבסימן צמד הצמות הארוכות. ומה חסר בילדה שצייר אמדאו מודיליאני ב- 1918, זו הצופה בנו בשתי עיניים שטרם פגשו את מצוקות החיים ואשר שתי צמותיה משלימות את קסמה הבתולי והרך. או דיוקן העלמה המכסיקנית, שצייר דיאגו ריברה (התאריך אינו ידוע לי), דיוקן המבטא יופי, יושר, עממיות (השמלה הרקומה) ואתניות דרום-אמריקנית, הנתמכים כולם על ידי שתי הצמות העבות והשחורות.

 

bbdade67-4b0d-4cfc-9736-bb470e77e718_570.jpg

9be1bacb-e999-4ed7-854f-83ca37efbf5e_jpg!Portrait.jpg

a-girl-with-braids-portrait-of-a-a-dobrinskaya-1910_jpg!Large.jpg

 

amedeo-modigliani-girl-with-braids-1918.jpg

 

diego-rivera-retrato-de-filomena-(woman-with-long-braids).jpg

 

אבל, אם נחזור אל הצמות העבריות, כיצד נוכל שלא לקשר בינן לבין צמותיה השחורות והארוכות של לאה'לה של חנה רובינא ב"הדיבוק" (שהוצג ב"הבימה" שוב ושוב מאז מוסקבה 1920)? זוהי לאה'לה הבתולה-הכלה שנתקפה בדיבוק של חנן, חתנה המת; והיא גם מיכל, בעלת הצמות הארוכות (יותר משתיים) – דמותה של חנה רובינא בהצגת "כתר דוד" (מאת קלדרון דה לה ברקה) ב"הבימה", 1929.

, מאז 1920הדיבוק,.jpg

אם נבקש אחר מקור קודם למסורת זו של בתולות תמות ו"מצומתות", נגיע לגרטכן בת ה- 14, אהובת לבו של פאוסט ["באלוהים, יפה הילדה עד-מאד!/ מימי לא ראיתי כמוה עוד./ צנועה כל כך וברה תמה,/ ועם זה משהו נגחני עמה./" (תרגום: יעקב כהן)]. גרטכן, אכן, יוצגה לא אחת עם צמד צמות ארוכות, כמודגם בשני הצילומים המלווים (דיוקנה של הבלונדינית עם הצמות היא של השחקנית הגרמנייה, קאמילה הורן, כפי שגילמה את גרטכן בסרט מ- 1926).

480950c6e6259a67d6a6f9e694e65899.jpg

 

Faust-Camilla-Horn.jpg

כן, כן: אותן צמות הלכו איתנו לאורך כל הדרך (גם כשנקלעו שתיהן על הראש ככתר זהוב ובלתי נשכח), עד שחדלו ונעלמו ביחד עם אובדן התום. בעולמנו דהיום, עולם בו בנות 12 מכורות לפייסבוק, לאינסטגרם (ל"סלפיס"), לאיפור ולכוכבי זמר – בעולם כזה אין עוד מקום לשתי צמות שחורות וארוכות. ולפיכך, אסיים בשוּרות מתוך שירה של אסתר שמיר:

"ילדה יחפה קלועת צמות/ האם את זוכרת אותי?/ […]/ ילדה יחפה קלועת צמות/ שירי לי שיר מולדת/ היו לך כל כך הרבה מנגינות/ ממי את מפחדת?"

 

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s