קטגוריות
Uncategorized

מראֶה האושר

112863@2x.jpg

 

"Hic Habitat Felicitis" – כאן שוכן האושר – היא כתובת שנחרטה על קיר מאפיה בפומפיי, מעל ומתחת לתבליט של פאלוס. מסוג הכתובות שנקבעו בכניסות לבתים רומיים. כידוע, מגורי האושר בפומפיי לא החזיקו מעמד זמן רב: ב- 79 לספירה, התפרץ וזוב וקבר את העיר ואת מאושריה. בישראל, אומה המפורסמת במדד-האושר הגבוה של אזרחיה היהודים, לא תמצאו את הכתובת הזו (לכל היותר, תחליפה הבלתי-אחראי וקצר-המועד: "כאן גרים באושר…"). ובאמנות?

 

פעם, ב- 17 בפברואר 2016 (12 יום בטרם מתה אהובתי), שאלתי פה: "האם האמנות היא אושר?", ואתם יכולים לנחש את התשובה. עתה, כיון שאושרי עולה על גדותיו, אני שב לנושא מכיוון אחר ושואל: כיצד עוצב האושר באמנות?

 

התשובה, כפי שמלמד, בין השאר, ספרו של דארין מקמהון מ- 2006, "אושר: היסטוריה"[1], מובילה אותנו אחורנית אל עיצוב דמותה של האלה פֶליסיטאס, הלא היא אושר, על גב מטבעות רומיות מהמאות ה- 1 וה- 2 לספירה. כיצד נראתה גברת אושר הרומית? האלה, עטויה בגלימה, אוחזת בידה האחת מטֶה (או שרביט)-נחש, המסמל שלווה, ובאחרת – קרן-שפע מלאת פירות. שלווה ושפע – תמצית חלום האושר (ואם נדייק, Felicitas פירושו מזל טוב, ולפיכך תזוהה האלה לא אחת עם Fortuna – אלת המזל). בפומפיי, אתם זוכרים, סברו שסוד האושר בסקס. כן, הרבה מדי מפתחות לאושר, ואף לא אחת מהן פותחת את הדלת.

 

פליסיטאס המשיכה לככב גם במספר פסיפסים ביזנטיים, כגון בראוֶונה של המאה ה- 6 לספירה (כאן היא כבר מיוצגת בדמות אישה חסודה). אך, את הקריירה האמנותית הגדולה היא תעשה בזכות ספרו רב-ההשפעה של סֶזארֶה ריפָּה, "איקונולוגיה" (1593), בו עוצבו מאות דימויים אלגוריים, כולל זה של פליסיטאס היושבת על כס מלכותה. כזה, למשל, ציורו של אניולו ברונזינו מ- 1564 (הציור מוצג ב"אופיצי", פירנצה; וראו הרפרודוקציה לעיל), בו שולטת אלת האושר, חשופת-השדיים, ישובה על כס-מלכותה ועודנה אוחזת בשרביט-הנחש ובקרן-השפע. גבוה מעליה, מרחפת "תפארת" (Glory)העירומה ועוטרת לה זר, בעוד "תהילה" ((Fame המעורטלת מריעה לה בחצוצרה. משמאל לאלת האושר, ניצבת "צדק" ((Justice, מעורטלת אף היא, בידה האחת מאזניים ובשנייה חרב. לרגלי פליסיטאס ניצב ארוס הקטן, שכמעט שדוקר את "אושר" בחרבו הקצרה. מימין לפליסטיאס, יושבת "זמן" )  (Time – חריגה מהמסורת של ייצוג אל הזמן כישיש (עתה גם העניק לה ברונזינו פני יאנוס כפולים) – האוחזת בכדור היקום; ומתחת-מימין, יושבת "פורטונה" ובידה גלגל-המזל. אך, אין זה הסוף: "קנאה" העיוור, "טיפשות" במצנפת שוטה, "זעם","רמאות" ועוד – כולם שרועים מובסים למרגלות אלת האושר – – –

 

האושר מהו אפוא, לפי ברונזינו? תערובת של תפארת, תהילה, צדק, אהבה, זמן ומזל (כל הערכים שייחס לפטרונו, שליט פירנצה… וראו אותו כורע למטה בגבו אלינו). היכן מוצאים את הדייסה הזאת? וכיצד מתגברים על קנאה, כעס, סכלות וכל השאר?

 

ב- 1799 צייר ריגוֹ ((I.F.Rigaud, הצרפתי, ציור בשם "אושר": אלת האושר (שרביט-הנחש בידה) יושבת בלב הטבע, זר לראשה, מוקפת בחמישה מלאכים תינוקיים, המשחקים ומשתובבים, ולצדה מזון ומשקאות בשפע, כלי נגינה ו… תכשיטים למכביר. גם זהו אושר: טבע אביבי, חדוות תינוקות, אוכל טוב, יין, אבנים טובות – – –

 

ציירת צרפתייה, לה-מארטינייר ((Constance Mayer La Martinière, ציירה ב- 1819 את "חלום האושר" (ציור התלוי ב"לובר" שבפאריז): אישה מנמנמת על סירה, תינוקה על חזה, והיא נשענת על אלת האושר (עטורת הזר), שעה שאלה אחרת (האהבה?) חותרת בעזרת ארוס/קופידון. האם חלום האושר הוא חלום המסע לקיתרה? שמא, באימהות סוד האושר? על כך הדעות חלוקות.

 

ועוד אושר אחד, והפעם בווינה, בבית ה"סצסיון", ציור-הקיר שצייר גוסטב קלימט ב- 1902, "בטהובן": בקטע המוגדר בקטלוג במילים – "הכמיהה לאושר מוצאת סיפוקה באמנות" – נראית דמות קלסיציסטית פורטת על קתרוס מוזהב ופניה אומרות ריכוז של התעלות. מימינה, זרם נשים יפיפיות קולח אל מחוז האושר והאהבה, שאודותיו הלחין בטהובן את "האוֹדָה לשמחה". אני תוהה כמה אנשים נכונים לחתום כיום על ההבטחה זו של "הכמיהה לאושר מוצאת סיפוקה באמנות", לעומת אלה שיחתמו כיום על טענה הפוכה.

 

פחות ופחות צוירו ציורים אלגוריים בכלל, ובנושא האושר בפרט. אירועים מרים רבים מדי אירעו בעידן המודרני, שהעיבו על חלום האושר והכמיהה לו. אפשר, ש"שמחת החיים" של אנרי מאטיס (1906) היא שירת הברבור של יחסי אמנות ואושר. שכידוע, הייאוש, המלנכוליה, האבל, המורבידיות, האפוקליפטיות – אלה הדיחו את פליסטיאס וכבשו את השלטון באמנות המודרנית. תנאטוס הוא המלך החדש.

 

מכאן גם היעדרות נושא "האושר" מהאמנות הישראלית, וזאת אם לא נקבל את ציורי "שמחת תורה" ו/או ציורי "אידיליה" אוריינטלית כייצוגי אושר עליון, ואם לא נייחס ערך אמנותי גבוה מדי לסדרת ציורי "שמחת החיים" של פנחס ליטבינובסקי משנות ה- 70 (אגב, בציורים אלה, שמחת החיים מבוטאת באורגיה). אך, מחיקת נושא האושר מהאמנות הישראלית אינה מדויקת: כי האושר "הולאם" בישראל וגויס לשירות האידיאולוגיה הציונית בשחר דרכה. במידה לא מועטה, את דמותה האלגורית של "אושר" המירה באמנות הציונית המוקדמת דמותה האלגורית של "גאולה" (ושל "האומה").

 

אנחנו זוכרים את מילות שירו של ישראל דושמן מ- 1908, שלא רחוק היה ויהפכו להמנון לאומי:

 

"פֹּה בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת
תִּתְגַּשֵּׁמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת,
פֹּה נִחְיֶה וּפֹה נִצֹּר,
חַיֵּי זֹהַר חַיֵּי דְּרוֹר,
פֹּה תְּהֵא הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה,
פֹּה תִּפְרַח גַּם שְׂפַת הַתּוֹרָה."

כלום ישנו אושר גדול מזה? הגשמת כל התקוות! חיי יצירה, חירות וזוהר! וכל זה – בארץ המובטחת שהיא גם הארץ המבטיחה. מה פלא, שעוד ועוד יצירות חזותיות שבשירות המוסדות הלאומיים (כרזות, איורים, כרטיסי שנה-טובה, תעודות למיניהן וכו') ביקשו להמחיש את האושר הלאומי הצפוי ועשו זאת באמצעות ייצוגם של ילדים רועים, מחללים לצאן, רוקדים במעגל, שותלים – – –

 

ומה שפר מזלנו, שמדדי-האושר הנסקרים אצלנו לבקרים אכן מאשרים, שהבטחת האושר הלאומי הוגשמה-גם-הוגשמה. כירושלמי, אני יכול להעיד: "פה תפרח גם שפת התורה".

 

[1] Darrin McMahon, Happiness: A History, Grove Press, New-York, 2006.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s