ל כ ל ה ר ו ח ו ת

                   ל כ ל     ה ר ו ח ו ת

 

על פני כל אולמות בית-האמנים בירושלים, גנו, אכסדרתו, חלונותיו העליונים – מוצגת תערוכה יפיפייה בשם "אגודת לרווה לחקר העל-טבעי". בכותבי, "יפיפייה", כוונתי לעיצוב המרהיב והמדויק של המוצגים בחלל – ציור, פיסול, צילום ווידיאו. ללא ספק, תערוכה מושקעת מאד, מוזיאונית באיכותה, מיזם הדוק המלכד יצירות מוכּרות (דוגמת עבודות הווידיאו של אורי ניר, רן סלווין וגלעד רטמן) לצד יצירות חדשות, שורת אמנים טובים מאד (מלבד המוזכרים, מאיה אטון, ג'ניפר בר-לב, גדעון גכטמן, מאשה יוזפולסקי – המציגה ציור מצוין, ועוד), ומעל לכל – הרבה טעם טוב.

 

ויחד עם כל זאת, ולאחר ביקור כפול בתערוכה, איני יכול להשתחרר מ"רוח" בעייתית הרודפת אותי: תחושת התפאורה, ההתחזות (ללא שמץ "פאסטיש" והומור), וביסודה – אפשרות ההחטאה המדיומית.

 

המשיכה לעולם הרוחות מלווה את האדם מני-קדם, ביטוי לחרדת המוות, לגעגוע למתים אהובים ולסירוב להגביל את הקיום האנושי למנת תוחלת חיי הגוף. כך, מאז בעלת-האוב מעין-דור, שהעלתה את רוח שמואל הנביא בספר "שמואל א'" (שמא נקדים ל- "ורוח אלוהים מרחפת על פני המים"?), ועד לטרנדים ה"רוחניים" של הניו-אייג' הנוכחי, רוחות רפאים מהלכות קסם על נפש האדם: אגודות ספיריטואליסטיות, טקסי העלאת רוחות, מכשפים ומכשפות למיניהם, מְתָקשרים וכיו"ב – כולם מְזָמנים לנו רוחות, ואלה חלחלו גם לחוגים האינטלקטואליים הפוסט-מודרניים בזכות הפופולאריות של "המאוים" – מאמרו של פרויד מ- 1919 – ובזכות טיפולו הנרחב של ז'אק דרידה במושג (ולא רק ב"רוחותיו של מרקס", 1993).[1]

 

להלן טקסט שפורסם מטעם בית-האמנים (מן הסתם, בניסוח חברי "אגודת לרווה", שהוקמה ב- 2012 על ידי מאיה אטון ומיטל כץ-מינרבו) לרקע תערוכת "האגודה":

"לרגל חגיגות יום הגותיקה העולמי שחל ב- 22 במאי, אגודת לרווה לחקר העל-טבעי קבעה את משכנה בבית האמנים ירושלים למשך שלושה חודשים על מנת לחקור את הפוטנציאל של מעשה האמנות כמדיום לפעילות ספיריטואליסטית. האגודה, שהוקמה בשנת 2012, מכנסת עבודות אמנות של אמנים חיים ומתים ומחילה עליהן כוחות של טרנסמיטורים (משדרים) – אובייקטים המאפשרים תקשורת בין החומר – יצירת האמנות, לאנטי-חומר – עולם הרוחות. דרך התכנסות סיאנסית, מחקר פסבדו-מדעי ופעילות על-טבעית חושפת לרווה ערכים גותיים רומנטיים המוצפנים בעבודות – רגש, קיטש, הגוף הגרוטסקי, חוסר שליטה, אימה, אהבה, ייסורים, חיי נצח, רוחות רפאים, מדע פופולרי, מדע בדיוני ואלכימיה. אגודת לרווה לחקר העל-טבעי משתקעת בירושלים המאופיינת במכוני מחקר רבים, בבית בעל חשיבות היסטורית הקשורה בנימיה לראשית דרכה של האמנות הישראלית. בית האמנים הופך לגוף זמני כמו בדיבוק – אתר רדוף רוחות עבר הממשיכות לפקוד אותו גם בהווה."

 

יותר מאשר בחדרי "סיאנסים" אפלוליים, משכנַן המרכזי של הרוחות בתרבות המערב והמזרח גם יחד הוא האמנויות. והלא זכורות לנו רוחות-הרפאים מהאפוסים ההומריים (בספר 11 של "האודיסיאה" פגשנו ברוחו של הנביא תרזיאס; ב"איליאדה" הופיעה רוחו של פטרוקלוס בחלום), מ"הפרסים" של אייסכילוס (רוח דריוס/דרייווש), מ"האמלט" ומ"מאקבת" של שייקספיר, מ"רוחות" של איבסן, מ"האביב המתעורר" של פרנץ וודקינד, ועוד ועוד. ולא נשכח, כמובן, את "הדיבוק" לש.אנ-סקי ואת "פונדק הרוחות" לאלתרמן. דומה, אכן, שהמחזאות והתיאטרון הם-הם בעיקר משכנן ה"טבעי" של רוחות-הרפאים, שממנו נגזור גם את עולמות הקולנוע והטלביזיה כאתרי רוחות אף הם. שכן, מה הם המופעים הבדיוניים בתיאטרון, בקולנוע ובטלביזיה אם לא הופעה של רוחות: פיגורות לא-קיימות שלבשו דמות, המופיעות ונעלמות כלעומת שבאו.

 

לא אחת, נכתב ב"רוח" זו של זיקת התיאטרון והרוחות, ויותר מכל באסופה, "תיאטרון ורוחות", שנערכה ב- 2014[2] ואשר מאגדת מאמרים בנושא ה"ספקטראלי" בתיאטרון האנגלו-אמריקני מאז המאה ה- 18 ועד ימינו.

 

זיקת התיאטרון וה"רוחות" מוכחת גם בתחומי המדיום האמנותי-חזותי במו מספרם הרב של ייצוגי רוחות מהמחזות "האמלט" ו"מאקבת" (וראו איוריהם וציוריהם של הנרי פוּזֶלי, תאודור שָאסֶרְיוֹ ועוד). מהר מאד נמצא את עצמנו במרחבים הליליים של הרומנטיקה מהמאה 19-18, עם ציוריו המאוחרים של פרנציסקו גויא ועם ארי שֵפֶר המצייר את רוחות פאולו ופרנצ'סקה של דנטה. על דימויי "רוחות" בציורים תמצאו בהרחבה בשני כרכי ספרה של אליס אוולסקי מ- 2017, "רוחות בציורים: אחיזת-עיניים באמנות".[3]

 

שיא המגמה הנדונה בתחומי האמנות הפלאסטית הוא, כצפוי, בציור הסימבוליסטי משלהי המאה ה- 19, בציורי "רוחות" של אמנים כאודילון רֶדון, ז'אן גראנדוויל, אנרי-ז'אן גיום מארטֶן, ז'אן באסטייֶן-לֶפָּאז' (רוחה של ז'אן ד'ארק) ורבים נוספים, ובולט מכולם – פול גוגן.

 

אך, כיצד יצייר אמן "רוח", כך שתובחן מדמות בשר-ודם? לרשות הצייר מספר תחבולות: א. תאורה: אור עז האופף את ה"רוח" (לרקע מרחב אפל) והופכה ל"שקופה" או מטושטשת. ב. גולגולת חשופה ובשר נרקב. ג. "סדין" או גלימה לבנה העוטפת את ה"רוח" ודנה את גופה ל"נזילוּת". ג. הרקע משתנה, אך פעמים רבות הוא בית-קברות או יער. ד. אקט ההופעה של ה"רוח": גיחתה, התגלותה, לעתים כאנטגוניסטית לדמות בשר-ודם.

 

ציור "רוח" נדרש אפוא לרכיבי היסוד של המדיום התיאטרוני: תאורה מלאכותית, תלבושת ((costume, תפאורה ו"פעולה". הסממנים הרומנטיים (הגוֹתיים, בכלל זה) והסימבוליסטים הם ציוד-חובה, ובמילים אחרות – רוח נוסטלגית צריך שתרחף בתמונה, שמקומה ה"טבעי" הוא התיאטרון, או הקולנוע, או הטלביזיה. כל השאר הוא "אפקטים": המאיים, המסתורי, האחר – – –

 

כל זה שולט ביד רמה בתערוכת "אגודת לרווה לחקר העל-טבעי". האצירה (משובחת ככל שהינה) מתרגמת את מרב ערכי התיאטרון הנ"ל לסביבות התצוגה משהו ובוראת חוויה פסוודו-ספקטראלית בנוסח ביקור במוזיאון-שעווה או במחסן של תפאורה ותלבושות-תיאטרון. משעשע. הצגה יפה. אגב, אני לא "מת" על תיאטרון.

 

 

[1] ראה הפרק בספרי, "רוחו של דרידה", מתוך "הברית והמילה של ז'אק דרידה", הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2008, עמ' 142-134. הפרק פורסם גם באתר-המרשתת הנוכחי.

[2] Theatre and Ghosts, eds. Mary Luckhurst & Emilie Morin, Palgrave Macmillan, New-York, 2014.

[3] Alic Owlski, Ghosts in Paintings: Pareidolia in Art, Create Space Independent Publishing Platform, California, 2017.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: