שביר

                                   ש ב י ר (על יצירת איתן בן-משה)

"אדם המביט מבחוץ מבעד לחלון פתוח, לְעולם יראה פחות משרואה המביט בחלון סגור. אין לך דבר עמוק יותר, מסתורי יותר, פורה יותר, אפל יותר, מכה-בסנוורים יותר, מחלון המואר באור-נר. מה שניתן לראותו לאור שמש, לעולם-לעולם מעניין פחות מן המתרחש מאחורי שִמְשָה. בחור הזה – ואחת היא אם שחור הוא או זורח – חיים החיים, חולמים החיים, סובלים החיים." (שארל בודלר, "הסְפּלין של פאריז", תרגום: דורי מנור)

איתן בן-משה (1971- ) משך את תשומת-הלב כבר ב"קופסאות אור" שהציג באוקטובר 2009 בביאנאלה השנייה בהרצליה. מסכיו המוארים קרנו דימויי צבע מופשטים ורב-שכבתיים, שבראו נופים של המופלא-מאיתנו וכבר אז הלמו את המלצתו של מנחם גולדנברג (בדף המלווה את תצוגתו העכשווית של בן-משה במוזיאון הרצליה) – להצטייד ב"מאיץ טרנסצנדנטלי": מין מכשיר פסיכו-סופי המקנה לנו יכולת לחוות חללים אפשריים הנשלטים בידי כוח הדמיון… הנה כי כן, פעם נוספת בתולדות האמנות, אנחנו מוזמנים אל מרחב שבסימן היעדר-משמעות ופשר, מעל-ומעבר להיגיון.

ב- 2014, בתערוכת איתן בן-משה בגלריה "אלון שגב" התל אביבית, הפכו קופסאות האור למיצב בשם "האור הלבן" (אוצרת: איה לוריא, מי שגם אצרה את התצוגה העכשווית בהרצליה), כותרת שקוּשרה לאורו החוץ-גופני של "העולם הבא". כאן, שברי כוסות קריסטל, כוכבי זכוכית, פרחי זכוכית, קורי-עכביש סינתטיים וכו' – פוזרו על שולחן-ראי וחָברו יחד לדימוי מרהיב של מפץ יופי ומוות. תיארה האוצרת:

"כמו חגיגה שהסתיימה רע, קרסה לתוך עצמה, מסוממת ומבוסמת, כמו ונציה, אטלנטיס או אולמי ורסאי; אלא שלרגעים נדמה כי הפנטזיה מכוננת את עצמה מחדש, לפותה בהזיה, כורכת יחדיו בהתגרות כאב ועונג."

מוכּר לנו קסם האסתטיקה של הניפוץ: זכורות היטב, למשל, עבודותיו – בווידיאו ובצילום – של אורי גרשט (פיצוץ ירקות, פרחים, ספלי-פורצלן, מראות). גם מוכּרת האסתטיקה של שברי הזכוכית ממיצב של מנשה קדישמן ("דלת מזכוכית שבורה", 1971) ואפילו משברי המראות ששובצו ב"ציורים" של דויד ריב (תחילת שנות ה- 90). עתה, במרכז תערוכתו במוזיאון הרצליה, "עדעולם", הציב בן-משה – כפי שנוסח מטעם המוזיאון –

"מבנה מלבני פונקציונאלי, משטח שולחני דמוי בריכה קפואה או קרחון, שעליו מונחים בערבוביה אובייקטים שקופים. […] מקסם בוהק של השתברויות אור והדהוד חוזר של צללים והשתקפויות. […] מבנים מיקרוסקופיים של גבישי קרח ומינרלים […]; שברי כלים מתוך ויטרינה של סלון מגורים, העשויים זכוכית, פולימרים, פלסטיק וקריסטל, […], מלחים ואבקות הזיה מנצנצות."

מבני הזכוכית השקופים של "עדעולם" חושפים עולמות פנימיים כאוטיים. הקוד השולט הוא השקוף והשביר. תוך-תוכה של המהות הוא השבר, כפי שגם מהות המעטפת היא שבירות. השבירות בבחינת ליבת ההוויה. משהו המעלה על הדעת קרחון נשבר או פיצוץ גביש. הצופה נזכר: ברוך שפינוזה ליטש יהלומים; אליסיה ארבל (האמנית החיפאית, תלמידתו של ארדון) ניסרה וליטשה אבני גביש (קווארץ); גם פ.ק.הניך בנה בחיפה "מקרן קוסמי" שהקרין תצורות משתנות – שקופות ומופשטות – של אור השמש. כל אלה תהו על סוד היקום באמצעות מבט אל סודות השקוף. נאמר אפוא: שלא כשמו הפרטי, עבודותיו של בן-משה מאשרות את הלא-איתן, את הקטסטרופה האינהרנטית ביש (לפיכך, הכללתו בתערוכת "עסק-ביש", שהוצגה לא מכבר במוזיאון תל אביב). אלא, שחוויית הקטסטרופה היא מדיטאטיבית, קולה הוא קול הדממה, למעט נקישת-מנטרה זכוכיתית המושמעת בכוח אלמנט קינטי הצפוּן בעבודה.

"זהו זמן הגביש", הציעה איה לוריא, בהצביעה על הגבישים כגופים היוצרים סדר בתוך התוהו. עתה, מתהפכת תמונת ההוויה של בן-משה: לא עוד אישור הכאוטי, המסוכן והפוצע, כי אם המאמץ לגאול את הכאוס באחדות-בריבוי של הגביש. כך או כך, חוויה רוחנית חוץ-תבונית. והצופה זוכר: מאז הניסיון הפואנטיליסטי לפצח את האור לרכיביו ה"פיקסליים", דרך התנפצות קרני האור (של פנס-רחוב) בציורו של הפוטוריסט, ג'אקומו באלה (1909) – רציונאליזציות של האור לא הובילו רחוק. באמנות, כלומר. עתה, מבני הניתוץ השקופים כמו מאשרים את האידיאה הקבלית של "שבירת-הכלים" כשבירת האור הבראשיתי: עם שבירת עולם התוהו, ירדו אורותיו לעולם הנברא והם ממתינים לתיקונם. עד אז, עולם התוהו ממוקם בסדר ההשתלשלות הקוסמי למעלה מעולם האצילות. עם השבר (שראשיתו בספירת הדעת!) – אבד האור הראשוני האחדותי ונוצרו ה"קליפות" וכוחות ההסתר, שעה שהעולם נידון לפרגמנטים – לפירוד ולריבוי…

בעוד הרומנטיקה הניחה את "מסך המאיה" כחוצץ בין עולם התופעות לבין המהות, בעבודתו של איתן בן-משה, אין מסך: אנו צופים הישר לתוך לב הדברים. אלא, ששום מהות אפלטונית זוהרת אינה ממתינה לנו בעומק היש השקוף, אלא רק אינסוף של שברים ומהמורות, השוללים כל הכרה אחדותית. איני יודע אם הכותרת שבחר בה בן-משה לתערוכתו – "עדעולם" – מבקשת להתכתב עם סיפורו של ש"י עגנון מ- 1954, "עד עולם". אבל, קשה לי שלא להתייחס לזיווג הזה. כי בסיפורו גולל עגנון את חקר תעלומת גומלידתא, עיר מפוארת שנחרבה עד תום (פרשנים זיהו את גומלידתא עם ירושלים, עם אירופה ועוד). עדיאל עמזה, חוקר תולדות העיר, מנסה למצוא תשובה לשאלת סוד החרבת העיר בידי אויביה, תוך שהוא מעיין בספר דברי-הימים של גומלידתא, ספר עתיק המצוי בבית-המצורעים (בו יישאר עמזה "עד עולם"). הרבה חידות נטע עגנון בסיפור מופלא זה, וסופו שזהו סיפור המתנגד לכל מפרשיו ושומר בהקפדה על סוד מסתוריותו.

כזה הוא גם "עדעולם" של איתן בן-משה.

                               *

"…ופתחתי, אללי, את החלון! […] האדם הראשון שהבחנתי בו ברחוב היה זגג […]. בחנתי בסקרנות את כל זגוגיותיו, ולבסוף אמרתי: 'מה?! אין לך זכוכיות בצבעים? זכוכיות ורודות, אדומות, כחולות, שמשות-קסמים, שמשות גן-עדן תתבייש לך! […] אז הלכתי למרפסת ואחזתי בעציץ קטן […], הנחתי לכלי-המלחמה לנשור […]. וכשנפל מעוצמת המכה, שָבר תחת גבו את כל שארית אוצרו העלוב, שניתַץ בקול נפץ של ארמון בדולח הלום-ברק. שיכור משיגעוני, קראתי בחמת-זעם לעברו: ליפות את החיים! ליפות את החיים!'…" (שארל בודלר, "הספלין של פאריז", תרגום: דורי מנור)