קטגוריות
עשה לך תנ"ך

ב ו ש ה

                                ב ו ש ה

 

"ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצָמַי ובשר מבשרי לזאת ייקרא אישה כי מאיש לוּקָחה זאת. על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודָבק באשתו והיו לבשר אחד."("בראשית" ב, 24-23) ברובד המיתולוגי, לפנינו משהו מסוג האגדה שסיפר אריסטופנס ב"המשתה" לאפלטון, לפיה ברא האל את האדם כישות כדורית דו-מינית, בעלת שני ראשים, ארבע רגליים, ארבע זרועות וכו', עד שבא זאוס, וכעונש על גאוות היצור, חתך אותו לשניים, אשר מאז כמהים לשוב ולהתאחד. הסיפור התנ"כי אף הוא מאשר: האישה נוצרה מתוך גוף האדם, ו"על כן" נוהגים זכרים ונקבות לשוב ולהיות "לבשר אחד".

 

ואולם, הסיפור התנ"כי מתייחד בזיווג אחר: המשגל והחטא. הנה כי כן, מיד לאחר הפסוק בנושא "והיו לבשר אחד", אנו פוגשים בשכנות הלא-מקרית של "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו…" ו…"והנחש היה ערום מכל חית השדה.". לא אותו ניקוד בדיוק, אך צלילי ה"ערומים/ערום" תובעים הסבר. ובפרט, שמיד לאחר מכן, מעשה הפיתוי של הנחש את חווה. אנחנו שמים לב: התשוקה האנושית הגדולה מכל לצד החטא האנושי הפרימורדיאלי. כאילו נכתבו הדברים בווינה ברחוב ברג 19.

 

יתר על כן: סמיכות הגירוש מהגן והאקט המיני: "ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן-עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ-החיים" (ג, 24); והפסוק הבא: "והאדם ידע את חוה אשתו…" (ד, 1).. לאמור: לא רק דואליות יצר-הרע (החטא) ויצר-המין (ואף לא רק התענוג המיני כפיצוי על הגירוש מגן-התענוגות), כי אם דואליות השמירה על דרך עץ-החיים – כלומר, מניעתה מהאדם – ומעשה המשגל. והרי לנו סמיכות תודעת המוות ודחף-המין. ומאחר שעודנו בווינה 1920 ("מעבר לעקרון העונג"), נוסיף: יצר-מין ויצר-מוות. כי מיד, אבל מיד, לאחר המגע הגופני בין אדם לחווה, מיד לאחריו – סיפור רצח הבל בידי קין. כן, זיגמונט היה כאן.

 

מה פלא אפוא, שבצמוד לגירוש קין מבית הוריו (תחליף גן-עדן), נשוב ונפגוש באקט המיני (מעין מימוש העיקרון של "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודָבק באשתו והיו לבשר אחד"): "ויצא קין מלפני ה' וישב בארץ נוד קדמת-עדן. וידע קין את אשתו…" (ד, 16-15) ואם אין די לנו בזה, כי אז: "…כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבּורתי […] וידע אדם עוד את אשתו…" (ד, 25-24). חטא, רצח, מווות – – – מין.

 

אם כן: ברית החטא והמין ביחד עם ברית המוות והמין. מה שמביאנו הישר אל מושג הבושה. אכילת פרי הגן האסור גילתה לאדם וחווה את עירומם, וביחד עם גילוי זה נולדה בהם הבושה (שהרי, "ולא יתבוששו" נכתב קודם לכן על עירומם של אדם וחוה, עירום שקדם לחטא, עירום בלתי מודע). הנה כי כן, מרגע בו נפקחו עיני השניים והם חזו בעירומם, מיד חשו-אצו לתפור להם עלה תאנה וחגורות. התביישו והסתירו. מכאן גם אמירתו של אדם לאלוהים: "ואירא כי עירום אנוכי ואחבא." (ג, 10): מדוע נבהל אדם מעירומו (ונדגיש: מדברי אדם עולה, שהוא חרד מהעירום ולא מאכילת הפרי האסור!)? אין זאת אלא, שפחד העירום והבושה קשורים זה בזה, ושורשם ברגש-אשם הכרוך בתודעת העירום והמין ו…במבטו של האחר. ומה יסודו של רגש-האשם הנדון אם לא תודעת חטא, בן-זוגו הליבידי של יצר המין.

 

הטיעון הזה דורש הבהרה פרוידיאנית:

 

אני מסתמך על מאמרו של פול אלפרד האזארד, "תורת הבושה של פרויד".[1] בשורש תורה זו הזיקה בין בושה, אשמה וחרדה. כי לדעת פרויד, בושה היא תולדת חרדה: שעה שהאגו מאוים על ידי הדחפים הליבידיים, הוא מגיב בהדחקה, שנלווית לה תגובה נפשית שנועדה להבטיח את האגו מפני שובם של הדחפים המודחקים. ב"שלושה מאמרים על התיאוריה של המיניות" (1905) מיקם פרויד את תגובת-הנגד הנדונה כבר בשלבים מוקדמים של בניית אישיותו של הילד והמעצורים המיניים הנלווים: מעין סכרים נפשיים שבונה האגו כנגד דחפיו שלו עצמו, ורגש הבושה כאחד הסכרים המרכזיים, רגש העובר בתורשה:

"דחפים אלה יירָאו כשלעצמם כסוטים – כלומר כאלה הצומחים מאזורים ארוטוגניים ויונקים פעילותם מיצרים […] הגורמים לרגשות לא נעימים. כתוצאה מכך, הם מעוררים כוחות נפשיים נוגדניים (דחפי-תגובה), אשר לצורך דיכוי אפקטיבי של אי-תענוג זה, בונים את הסכרים שהזכרתי כבר – גועל, בושה ומוסריות."[2]

 

לפי פרויד, תפקודים מיניים ואברים מיניים, לצד התענוגות הנלווים להם – השתנה והפרשת צואה – הם הדברים העיקריים האחראיים לרגש הבושה. רגש זה קשור במבטם של האחרים, כגון התגלות בעירום לעיני האחר. זהו בסיס הקשר הלשוני שבין "בושה" לבין "מבושים". וזוהי הבושה שחשו אדם וחווה מרגע ש"נפקחו עיניהם" וראו את עירומם ההדדי. הצורך להכחיש את המבט, לבטלו, קושר בין הבושה ובין הרצון להסתתר, להיעלם (דוגמת התחבאותם של אדם וחווה בגן מאלוהים, שגם מבטו של הקב"ה בעירומם של אדם וחווה מעורר בהם את רגש הבושה). ומכיוון אחר, אלוהים הוא הסוּפר-אגו הבוקע מתת-הכרתו של האדם ומתריע מפני יצר-החטא/יצר-המין. ובל נטעה: העירום אינו משהו שנכפה על האדם, אלא הוא גם מִשְאַלָה אקסהיביציוניסטית, המולידה בעקבותיה את רגש-האשם והבושה.

 

חוששני שנגמר הזמן, חלפו 50 דקות, 800 ש' בבקשה.

 

 

[1] Paul Alfred Hazard, "Freud's Teaching on Shame", LTP (Laval théologique philosophic), Vol. 25, Nu. 2, 1969, pp. 234-267.

[2] שם, עמ' 251.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s