קטגוריות
עשה לך תנ"ך

ה ת נ י ן ש ב ת ו כ נ ו

                      ה ת נ י ן   ש ב ת ו כ נ ו

 

עודני בסיפורי בראשית. הכתוב מלמדני, שביום החמישי ברא אלוהים חיות-מים וחיות-אוויר. והנה, משום מה, לא דגים מציין הכתוב כחיות-מים, כי אם – "ויברא אלוהים את התנינים הגדולים ואת כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים." ("בראשית" א, 21). ואני שואל: במה זכו דווקא התנינים הגדולים? בזכות גודלם? והרי, הלווייתנים גדולים מהם. שמא בגין מסוכנותם? והרי הכרישים מסוכנים מהם. ואולי, בדין תדירותם בנילוס (יאור) ובנהרות המזרח-התיכון הקדום? ייתכן. אך, אני משוכנע שתשובה מעניינת יותר ממתינה לנו בעיון אינטר-טקסטואלי.

 

לפני כל דבר אחר, נמהר למחוק את ההבדל התנ"כי בין תנין לבין לווייתן. ככתוב: "אתה פוררת בעוזך ים, שיברת ראשי תנינים על המים. אתה רצצת ראשי לוויתן…" ("תהילים" עד, 13-12). גם הנביא ישעיהו סיווג את התנין במחנה אחד עם הלוויתן ואף הרחיב לנחש-בריח ונחש-עקלתון: "ביום ההוא יפקוד ה' בחרבו הקשה והגדולה והחזקה על לוויתן נחש בריח ועל לוויתן נחש עקלתון, והרג את התנין אשר בים." ("ישעיהו" כז, 1) ועוד קראנו: "שישה שמות נקרא נחש: שרף. תנין. צפעוני. אפעה. עכשוב." ("מסכתות קטנות", מסכת אבות דרבי נתן, נוסחא א, פרק לט). רק בתחילת המאה ה- 20 יבחין הזואולוג הארצישראלי, יוחנן אהרוני, בין הלוויתן, הנחש והתנין.

 

בשלב זה, אני מציין לעצמי: בסיפור הבריאה, רק שני בעלי חיים זכו להיקרא בשם (ולו גם שם כללי) מטעם הקב"ה: התנין ו…האדם. שאלה מתבקשת: מדוע דווקא שניים אלה, ומה הקשר ביניהם?

 

לתנין מעמד מיוחד בתנ"ך, מעמד מיתולוגי נישא: כאשר מלין איוב על אלוהים, הוא שואל: "הים אני אם תנין כי תשים עלי משמר? ("איוב" ז, 12): מרחביו האדירים של הים וזעפו מושווים דווקא לתנין. כאשר הנביא ישעיהו חפץ לרומם את רוח עמו, הוא קורא: "עורי עורי לבשי עוז זרוע ה', עורי כימי קדם דורות עולם, הלא את היא המחצבת רהב מחוללת תנין." ("ישעיהו" נא, 10-9) התנין, הלא הוא רהב (עתה כבר זכה לשם פרטי), מתפקד כזרוע הביצוע של אלוהים, לא פחות! בפסוק אחד הלאה אנו קוראים על "מי תהום רבה", ולא בכדי: כי רהב ותהום הם חיות מיתולוגיות נוראות, מין דרקון או נחש-עקלתון, אשר בורא-עולם לוחם בהם עד שמכניעם: "אתה מושל בגאות הים […] אתה דיכאת כחלל רהב בזרוע עוזך…" (""ישעיהו" פט, 11-10), או: "בכוחו רגע הים ובתובנתו מחץ רהב." ("איוב" כו, 12) זאת, בדומה למיתולוגיה הבבלית, בה הרג האל מַרְדֻכְ את הדרקון תִיאַמַתְ. ואיני מתייחס למעמד המטפורי של התנין הגדול כמייצג את פרעה ומצרים ("התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו." – "יחזקאל" כט, 3).

 

אלוהים הכניע את התנין הגדול ואת תהום. "הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות" ("תהילים" קמח, 7). אלה הם רהב ותהום המיתולוגיים, שהובסו בידי הבורא ועתה הם מהללים את שמו. שורש המלחמה הקוסמוגונית הגדולה הזו בין הקב"ה לבין צמד המפלצות שוכן בעצם הבריאה הבראשיתית: "…וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים" ("בראשית" א',2): מרחבה של המפלצת תהום הוא החושך, אך רוחו של אלוהים מעליו והיא גם זו שתפריד בינו לבין האור. ואז, כזכור, ביום החמישי – בריאת התנינים. במילים אחרות: הבריאה האלוהית כוללת בתוכה גם את בריאת כוחות הרע הקוראים תיגר על אלוהים. מכאן טענתי, שההחלטה לקרוא רק בשמותיהם של התנין והאדם ("תהום" אינה בדיוק בעל-חיים) מציבה גם את האדם כאויבו של אלוהים וכמי שימרוד נגדו. והרי לנו פשר הזיווג העקיף בין התנין והאדם.

 

וכאן, לדעתי, גם התשובה על שאלת הפתיחה (במה זכו התנינים לשמש דוגמה לחיות-המים שברא אלוהים): שסיפור הבריאה, לא פחות משמתאר את ראשית היווצרותו של הטבע, פורש בפנינו מסכת מיתולוגית קוסמוגונית, בה ברא אלוהים גם את הכוחות שיאיימו על מלכותו. אם תרצו, התנ"ך כולו אינו כי אם סיפור ניצחונו של אלוהים על האדם, על התהום ועל התנין הגדול.

 

מה שמביאנו אל שיאו האידיאי של מאמר זה, והוא – סוגיית הרע המטאפיזי השוכן בלב הכוח הבורא את הטוב. על כך מספר ספר "הזוהר" (בראשית, פרשת בא): אלוהים הזמין את משה אל תוכו, מקום בו פגש משה בסוד האלוהי של התנין הגדול הרובץ בפנימיותו של הקב"ה. זהו ה"פרעה" השוכן באלוהים. משה, ירא מפני התנין, ולפיכך מותיר את המאבק לאלוהים, בבחינת מאבק מטאפיזי פנימי בין כוח הטוב – כוח הבריאה והגאולה – לבין כוח הרע, שאלוהים אינו חף ממנו באשר הוא – התנין – מצוי ופועל בתוכו – באלוהי. כוח התנין, מלמד "הזוהר", הוא כוח התוהו של היאור האפל, שראשיתו בטיפה שבקעה מצד שמאל של השפע האלוהי, טיפה שהתחלקה לשלוש, ושוב לשלוש, עד כי הפכה לתשעה יאורים שמימיים הנשפכים ליאור האחד של התנין הגדול. ובדיוק כנגד יאור זה – כנגד כוח הרע והתוהו של התנין הגדול – מפעיל אלוהים את כוח הבריאה. התנין מנסה להתנגד לבריאת האור, לבריאת הצמחים, לבריאת החיות וכל השאר, אך אלוהים שב ומכניע את כוח ההרס התניני. עד לקרב אחרון, בו הורג האל את התנין ורותמו למערכת הנתונה לשלטונו. סופו של דבר, התנין הגדול – הרע, הכאוס, השעבוד, המוות – אינו מהות נפרדת מהאלוהי, אלא הוא ניגוד פנימי כנוע, כל עוד לא ישוב וירים ראשו. עניין של זמן.

 

התנין שבאלוהים, התנין שבתוכנו.

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s