קטגוריות
עשה לך תנ"ך

שֵם מִשֶּלָּה

                              שֵם מִשֶּלָּה

 

בתחילה, קראו לה "נקבה" ("זכר ונקבה ברא אותם" – "בראשית", א' 27). מאוחר יותר, משהוענקו שמות לכלל החיות, עדיין לא העניק לה הכתוב שם פרטי: "לזאת ייקרא אישה. כי מאיש לוקחה זאת." (ב', 23).[1] "אישה": שם כללי, שם סוג מגדרי (המבחין את הנקבי מהזכרי, אך מאשר זיקה וקדימות הזכרי לנקבי). מכאן ואילך, חוזר הכתוב וקורא לאישה בשם-לא-שם – "האישה", בבחינת ישות נטולת פרטיות, נטולת "אני": "ויאמר אל האישה" (ג', 1). כך אדם, כך הנחש, כך אף אלוהים: "ואיבה אשית בינך ובין האישה…" (ג', 15); או: "אל האישה אמר: הרבה ארבה עצבונך…" (ג', 16). ורק לאחר כל זאת, וביתר דיוק – רק לאחר הקללות שקוללו בני הזוג והנחש, על סף הגירוש מגן-עדן, אנו קוראים סוף-סוף: "ויקרא אדם שם אשתו חוה…" (ג', 20). ובסמוך מאד, ממש ל"מחרת" הגירוש: "והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין…" (ד', 1). עתה, כבר יש שמות פרטיים לבני המשפחה. כמעט לכולם.

 

כיצד נבין את המפנה הזה שבין האַל-שם האנושי לשם האנושי ואת ההקבלה ל"בתוך הגן" וה"מחוץ לגן"? ונדגיש: גם "אדם" אינו שם פרטי, כי אם שם כללי של סיווג מגדרי: "נעשה אדם", אמר הקב"ה (א', 26); או: "ויברא אלוהים את האדם…" (א', 27). "את האדם", ולא "את אדם"! ומעניין: לאדם לא יינתן שם פרטי, גם לא לאחר הגירוש. הזכר הראשון היה ויישאר סוגה כוללת [האם עובדה זו כשלעצמה מרמזת גֶן של אטימות זכרית בפני האינטימי?]. לא כך האישה: זו תקבל שם פרטי לאחר שנודעה רק כסוג כללי של "נקבה" ו"אישה". ואם נדקדק, היה גם שלב ראשוני בו האישה זוהתה אף היא כ"אדם": "ויקרא את שמם אדם ביום היוולדם." (ה', 2)

 

אם כן, "אדם"-"נקבה"-"אישה"-"חווה": בדרך אל השֵם מִשֶּלָּה.

 

אם "אדם" נקרא כך בזכות המילה "אדמה", הדעת נותנת שלאישה ראוי היה לקרוא "אם", שתי אותיות המאשרות (יש יאמרו) מהות נשית, אך גם שתיים המאשרות את בריאת האישה מתוך אותיות אד"ם, הלא כן? אלא, שאדם העדיף "חווה", מלשון ח"י, חיה ("אם כל חי"), דהיינו שיוך האישה לחיות (לא אחת, ציינה המסורת את הקשר בין המילה "חווה" למילה הארמית "חיויא", נחש).

 

לכאורה, בעיה: מדוע מצוּוה אדם להעניק שמות לחיות בגן-עדן, בעוד הוא עצמו נטול שם, ואילו זוגתו זוכה לשם רק לאחר חטא-הגן? בעיה מדומה: שהרי, גם השמות שהעניק אדם לחיות לא היו כי אם שמות סוגים כלליים: זאב, חמור, קרפדה… (ולא, רקסי, חומי ומיצי…). בדומה לשמו הכללי – אדם. ללמדנו: כל עוד אנו בגן-עדן, זהותנו "כללית", "קבוצתית". מפתיעים, לפיכך, השמות הפרטיים של נהרות גן-עדן: פישון, גיחון, פרת, חידקל. אנכרוניזם, מן הסתם. אך, מדוע נולד השם הפרטי רק עם הגירוש מהגן? אולי, משום שבגן-עדן היו עדיין רק זוגות יחידים מכל סוג ומין: שועל ושועלה, יון ויונה, דוב ודובה… רוצה לומר: כל עוד אין ריבוי, אין עדיין צורך בשמות פרטיים מבחינים.[2] אך, ישנה גם סיבה נוספת:

 

משהו משמעותי קרה ברגע נגיסת הפרי האסור: זהו רגע הולדת הזהות האינדיבידואלית, רגע הולדת ההכרה העצמית. זהו הרגע בו "נפקחו עיניהם" של אדם וחווה, ראו את עירומם ו"התבוששו". והרי לנו שורש-השורשים של זיקת מילים (וכל מילה היא שם) ומגדר (מילות-זכר, מילות-נקבה). תודעת הזהות המינית מקבילה לתודעת השם הפרטיקולארי.

 

רק משנגסו בפרי עץ-הדעת, גילו אדם וחווה ממש את אחרותם ואת עצמיותם. הנחש לא נגס, ולפיכך יישאר בשם "נחש". פקיחת עיני ההכרה, הולדת האינדיבידואלי, הולדת השם הפרטי – כל אלו מציינות גם את היבדלות בני האדם מהחיות. שהחיות יישארו ברמת השמות הכלליים, ואילו לבני האדם יינתנו שמות פרטיים. ועוד אנו מציינים: גם לאלוהים אין שם קודם לגירוש, ובעצם – עד ימי אנוש בן שת, ימי נכדם של אדם וחווה: שרק "אז הוחל לקרוא בשם ה'" (ד', 26). הוחל לקרוא, משמע – החלו בני אדם לקרוא, בני האדם שלאחר הגירוש. אפשר גם, שהאדם בגלגולו האינדיבידואלי מגדיר את אלוהיו כאינדיבידואל.

 

אך, נשוב לגן-עדן: לאלוהים, לאדם ולזוגתו אין שמות פרטיים. וכבר אמרנו: אין פרטיות בגן-עדן. פה הכול הוא בגדר קטגוריות. אינדיבידואליות היא, כידוע, אתגר קיומי מודרני רם ונישא. אלא, שהיא גם עונש לא קטן. שמאינדיבידואליות מנץ נגע האגו. ומהפגע הזה אנו משוחררים כל עוד אנו בגן-עדן. בהתאם, רק משנפקחו עיני התודעה העצמית של בני הזוג – רק אז התחילו במתן שמות – לאישה, לבנים, לבנות (עדה, צילה…), לאלוהים [ומדוע דווקא בימי אנוש? "כי רק בדרגת הפיכת האדם לאנוש, רק אז תתאפשר האמונה."[3]].

 

לא עניין של מה בכך מתן שם. לבטח לא בעידן הקדום, בו התקיימו יחסים מחייבים בין השם לבין נושא השם. כי בעידן זה – השם טעון בכוחו של בעל השם.[4] ומכאן, "לא תישא שם ה' אלוהיך לשווא" ("שמות", כ', 7) ו"לא תחלל את שם אלוהיך" ("ויקרא", יח, 21). ומכאן העונש: "ונוקב שם ה' מות יומת." ("ויקרא", כד, 17). שֵם האל טעון בכוח האל. הענקת שם היא הטענה במהות. השם "אדם", למשל, טעון בדואליות מיתית של אדמה ודם.

 

מי מעניק את השמות? קודם כל, אלוהים: "ויקרא אלוהים לאור יום ולחושך קרא לילה…" (א', 5). לאחר מכן, אדם: "…וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה…" (ב', 20-19). אלוהים הוריש לאדם את זכות מתן השמות (זכות, שהאדם ירחיבה גם לתחום הצמחים, המינרלים, הערים וכל השאר). אדם הוא גם מי שקורא לבת-זוגו "אישה": "ויאמר האדם […] לזאת ייקרא אישה…" (ב', 23). וכזכור, מאוחר יותר, מכנה אותה בשם הפרטי: "ויקרא האדם שם אשתו חוה." (ג', 20) ומתבקשת שאלה: מדוע לא קראה חוה לאדם בשם פרטי, משהו בנוסח "יוסף", "מוישה" וכו'? היא, שדווקא גילתה עצמאות בפרשת עץ-הדעת, הכיצד שלא ניסתה להשליך מתודעתה האינדיבידואלית על הגבר שלצדה ולייחדו כפרט אינטימי? והרי היא היא זו (היא ולא אדם) שקראה שם לבנה הבכור, "קין" ("קניתי איש את ה'" – ד', 1); כיצד זה שלא קראה שם לבעלה? אין זאת אלא, שגבהות לבו של אדם מנעה זאת: לכל איש יש שם שנתנו לו אביו ואימו, אך רק לאדם יש שם שנתן לו אלוהים… הוא, אדם, ימשיך לדבוק במעמדו כצלם-אל, כראש וראשון, כאבי המין האנושי (כולל הנשי), ככלל האדם. לא, הוא לא יניח לצמצמו לפרטיקולארי. הוא אדם, לא יוסף.

 

חירותה האינדיבידואלית של חוה היא אפוא בעירבון מוגבל מאד. שכן, היא משנית, היא מקרה פרטי – token – של כלליות – type, שרק בן זוגה רשאי (מרשה לעצמו) להתנאות בה. חמור מכל: חווה קיבלה על עצמה את דין המדרוג הזה.

 

 

 

[1] המעבר מ"זכר ונקבה" ו"לאיש ואישה" מקושר במקורות העבריים עם אקט הנישואין: רק לאחר נישואין ייקראו זכר ונקבה בשם "איש ואישה" ("נחלת יעקב", בראשית, פרשת בראשית, פרק ב', פסוק כ"ג, ד"ה).

[2] תודה לעדן אורבך-עפרת על הרעיון.

[3] גדעון עפרת, "להיות אדם, להיות Mentsch", באתר המרשתת הנוכחי, 29.4.2011

[4] בדיאלוג "קראטילוס" של אפלטון, אבחן הפילוסוף מהויות בשורש האטימולוגי של שמות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s