Archive for יוני 11th, 2019

יוני 11, 2019

קשה, קשה מאד, אבל כמה יפה!

                   קשה, קשה מאד, אבל כמה יפה!

 

אחרי עודף הרעש החזותי והמילולי בתערוכת דוד אבידן, אתה זקוק באופן נואש לרוגע. תודה לאל, התערוכה הסמוכה של יעל בורשטיין מספקת לך את זה, והרבה יותר מזה.

 

לתערוכתה קראה "טהור וקשה ולבן העולם", וחוששני, שהטקסט הקירוני שבפתחה מחמיץ את העיקר, מרפרף על פני הכללות בלתי מועילות ובלתי מזיקות, מבלי ללפות את תפארת קושי העולם הממתינה לנו בחלל התצוגה. כל זאת, מבלי להפחית במאומה מהאצירה ההדוקה, הרגישה ומעמיקת-הראות של דלית מתתיהו. ובמקרה, ידוע לי על תהליך אינטימי וארוך שידעו האמנית והאוצרת לאורך תקופה ארוכה מאד. היה שווה לחכות.

 

קודם כל, התאורה המעומעמת. מקום אחר. מקום מדיטטיבי: הריק העוטף את קומץ המוצגים, הסרת הנעליים – כולם מקַדשים את החלל, מבלי ליפול לניו-אייג'יות מאוסה. אתה ניצב בחלל של התייחדות ואינטרוספקציה המכוננת על ספקציה (מבט), התבוננות במובן הכפול (קונטמפלציה). חלל נזירי, הנרמז אולי בתצלום הגדול של מדרגות המטפסות בתוך סלעי הר: מנזרי מטאורה? החוויה קאמרית: כשישה מוצגים, לא יותר, כולם בשחור-לבן בלבד וכאן הסיפור הגדול של התערוכה: השחור והלבן.

 

נתחיל מהסוף: הלבן נמס, נשפך לרצפה, שואף למטה, מובס. לעומתו, השחור מוצק, אנכי, מזדקר, שואף למרומים, גם אם חלול. "טהור וקשה ולבן העולם": קשה העולם, כי הלבן (שהוא גם הטהור) נידון לקריסה והיפסדות. אתה רואה זאת כבר בפתח החלל: קיר גדול שנקרע בו חור רחב, משהו המזכיר חדירת טיל. על הרצפה, למרגלות החור, כתם אמורפי לבן, דק, רך, מכמיר לב. כעוצמת הברוטאליות של החדירה האלימה, כן אוזלת ידו של הלבן המותז וכמעט מחלחל ואובד.

 

ממולך מזדקרת פיגורה שחורה, אנכית, גבוהה, מופשטת, דקיקה, מוזלמנית, ג'אקומטי של שנות האלפיים: היא ניצבת, יש ואין בה בעת, מלכותית ללא מלכות, טוטמית ללא טוטם, אלילה ללא אלוהות, פאתטית ביומרתה לטרנסצנדנטלי. זה האדם. זה האדם, שהלבן ניגר ואזל ממנו. זוהי האיקונה של המצב האנושי 2019. אנחנו.

 

אתה מבקש אחר הלבן. הנה הוא, הללויה: דמות מופשטת לבנה שרועה, רובצת בשפע גופה על הרצפה, מזכירה לך אחת מאותן נשים שרועות של הנרי מור, אף כי אחרת. "הנה היא, האישה הגדולה מן החלומות!", אתה אומר לעצמך; אך, מיד מכיר בתבוסת הלבן. כי אינך מחמיץ את התפוגגותה של הדמות השקועה (עוד לבן על הארץ), את חומריותה הרכיכה והשוקעת שמאבדת צביון-אנוש אי-שם בדרך מטה אל האל-זהות האמורפית. בתערוכה הזו, כל מונומנטאליות היא אירונית.

 

שכן, פיגורה אנכית נוספת נוסקת משמאלך, ואף היא בבחינת קווי-מתאר שגופם נפסד, עוד "ניצחון" מר של השחור החומרי, הנוקשה, השגיא-לכאורה, שאינו אלא "ניצחונו" של החלול ושל יומרת-השווא לנשגב. וכשאתה רואה מנגד את תגזיר-הדיקט של תצלום הגבר השרוע, כלומר רק רגלו וזרועו, משמע ללא גוף, שעה שגבוה מעליו נוטף ארצה גושיש לבן בדרך אל כיליונו – אתה מבין, שהלבן והשחור אינם נבדלים במהותם במרחב הקיומי הזה, בו האין הוא תיאולוגי ואנושי בה בעת.

 

מכאן, שאותם גופים לבנים, ארוכים ודקים, המוטלים על הרצפה, אינם בעבורך אלא גופות בתכריכים, המסמנות נתיב בו שום צדק לא יהלך לפניו.

 

זו לי הפגישה הרביעית עם יצירת יעל בורשטיין, תמיד בשחור-לבן, תמיד בזיווג צילום ופיסול, תמיד איכות. בגלריה "ענגא" (2015) ובמוזיאון הרצליה (2018) עוד התחככה בארכאי ובפרימיטיבי. בתערוכת "עסק ביש" במוזיאון תל אביב (2019) כבר השתחררה. עתה, דומני שזיקקה את יצירתה, והטרנסצנדנטי אינו עוד נדרש למסמני ה"אָרכֶה". אמירתה מאופקת יותר, מרומזת יותר, שקטה יותר, מעמיקה יותר ומעוצבת ביתר יופי ורוח. ואין לי ספק בחלקה של האוצרת בהישג, שאיננו פוגשים ברבים מדי מסוגו.

 

"טהור וקשה ולבן העולם": השורה מתוך שירו של אברהם בן-יצחק ממומשת במוזיאון תל אביב ברמת עין-נפש. כי התערוכה הזו של יעל בורשטיין, שהמירה נוף טבע (של בן-יצחק) בנוף נשמה, היא תערוכה ש"בנשימתה תעצור היום הרוח" ו"הצל התפוש בהדר קיפאונו", גם אם את "גלמי קרח קשי הבדולח" של בן-יצחק המירה בורשטיין בחלביות שכמו זוכרת את שפיכת החלב של אפרת נתן ב- 1974. וקריאתו המסיימת של המשורר – "טהור… העולם… טהור…", כמו נענית בתערוכה (ובשיריו האחרים של המשורר הדגול) בסימן הנואשות והמוות. כפי שכתב בן-יצחק (וגרשוני ציטט בציור מ- 1999): "ומחר נמות".