Archive for יוני 2nd, 2019

יוני 2, 2019

ה- ZAUM השחור, או: "שפת-ירושלים"

           ה- ZAUM השחור, או: "שפת-ירושלים"

 

במוזיאון תל אביב נערך לפני מספר ימים כנס לרגל השקת ספר-מאמריו של לארי אברמסון, "הצייר הוא מרגל". לצד דוברות ודוברים נוספים, דיברתי אף אני במשך רבע שעה על מה שכיניתי: "ה-zaum השחור". משימתי הייתה לחדור לעומק הריבוע השחור של קזימיר מאלביץ', "מקור" מאתגר ידוע ליצירת אברמסון מאז 1978. ביקשתי לחתור ולהגיע למקורו של המקור (מטלה מאד לא מקובלת בעידן הפוסט-סטרוקטורליסטי הנוכחי, השולל את האידיאה של המקור), וכל זאת על מנת לשוב אל ציורי לארי אברמסון ולבחון מה עלה בגורלו של מקור-המקורות הנדון.

 

חזרתי אפוא לשנת 1913, אל הלונה-פארק של סנקט-פטרבורג, בו הועלתה האופרה האוונגרדית, "הניצחון על השמש". זו נכתבה בידי המשורר והצייר – מיכאיל מאטיושין, ביחד עם המשורר – אלכסיי קְּרוּצ'ניך, כאשר את התלבושות ואת ה"תפאורה" עיצב מאלביץ'. היה זה כאן, שהצייר הציג לראשונה את הריבוע השחור בתור יריעת רקע גדולה. נשים לב: ניצחון על השמש. גם סצנת הפתיחה הציגה את הפלת השמש מהשמים ארצה וקבורתה בהלוויה מפוארת שמנוהלת על ידי "החזקים". השמש – סמל התבונה והאור, שמאז אפלטון – מוטחת ארצה כסמל לדקאדנס-האתמול. התבונה מוכחדת. לטובת מה?

 

מאז שחר המאה ה- 20 היה מאלביץ' נתון תחת השפעת התנועה הסימבוליסטית (קבוצת האמנים הרוסיים, "ורוד-כחול") – תנועה שבסימן "המעל-ומעֵבר", הטרנסצנדנטי, המיסטי (וראו ציורו הסימבוליסטי-למהדרין של מאלביץ' מ- 1908, "אישה יולדת", הזוהר באור נגוהות מסתורי). כמוהו, רבים בתנועת האוונגרד הקובו-פוטוריסטית הרוסית – בין סנקט-פטרבורג ומוסקבה – היו נתונים להשפעת תנועה זו. ולכאן, לתוך הגרסה האוונגרדית הרוסית של הקוביזם הפיקאסואי, נשא מאלביץ' את זיקתו לעל-תבוניות ואת אמונתו במהפכת האדם החדש. כציירים ומשוררים רבים וחשובים ברוסיה (ולא רק בה, אם נזכור את התיאוסופיה של מונדריאן ההולנדי, או את שיעורי היוגה של יוהנס איטן ב"באוהאוס" הגרמני), העמיק מאלביץ' דאז בקריאת טקסטים הודיים ופוסט-הודיים שעניינם יוגה (בעיקר, זו של סואמי ויוֶוקָאנדָה, מחבר ה"ראג'ה יוגה") ותיאוסופיה. באוויר הרוסי נשבו בעוז רוחות גורדייף, אוספנסקי והלנה בלאבצקי (מי שברוחה ניסח קנדינסקי סביב 1910 את שפת המופשט), שעה שתורות יוגה שונות התחרו זו בזו.

 

אך, לא פחות ממבט אל המיסטיקות ההודיות, עיני קרוצ'ניך ומקורביו (שמא נדבר על "כת"?) נישאו אל טקסי טראנס פולחניים של כתות דתיות רוסיות, בהם פולטים המשתתפים דיבור אקסטאטי של זרם מילים אוטומטיות וחסרות פשר, להן ייחסו האוונגרדיסטים הרוסיים את מצב ה- Samadhi (שלב ההארה, בו תנודות ההכרה מוגבלות במצב מדיטאטיבי, תוך הגעה לאחדות עם רוח הקוסמוס).

 

בהתבסס על לשון על-רציונאלית זו, ניסח קרוצ'ניך את שפת ה- zaum – שפה אוניברסאלית, שפירוש שמה הוא – "מעֵבר לתבונה" (za – מעֵבר, um – תבונה). בנוסף על השם zaum, קרא קרוצ'ניך לשפתו החדשה – "שפת ירושלים". זוהי שפתו של האדם החדש הניצב בפתח ההיסטוריה, כך האמינו המשורר וחבריו, בהם מאלביץ': אדם חדש בשער, אדם בעל הכרה קוסמית וחושי ראייה חדשים, אדם בדרגת התפתחות גופנית-רוחנית גבוהה מהמוכר. קרוצ'ניך ומאטיושין (גם המשוררים הנודעים, חלבניקוב ומאיאקובסקי, התנסו בכיוון זה) חיברו ספרים בשפה החדשה, ואילו מאלביץ' ביקש לתרגם תרגום חזותי את שפת ה- zaum ומצא זאת בריבוע השחור. רוצה לומר, בעבורו, אין מדובר בצורה מינימליסטית-גיאומטרית גרידא, כי אם באיקונה בעלת מטען רוחני אדיר, המתפקדת בטקס-חניכה של לידת אדם חדש, בריאה חדשה (בתערוכה הקובו-פוטוריסטית המפורסמת בסנקט-פטרבורג, 1915, תערוכת "0.10", תלה מאלביץ' את הריבוע השחור בקדקוד פינת האולם, כמו היה זה איקונה נוצרית). מבחינת מאלביץ', השחור-לבן נושאים בחובם אנרגיה שבכוחה להפעיל מכונות, לא פחות (כך במאמר שכתב ב- 1930, "ניסיון לנסח את היחסים בין צורה וצבע בציור"). וכבר בקיץ 1913 כתב מאלביץ' למאטיושין:

"הגענו עד לכדי דחיית התבונה; אך דחינו את התבונה משום שסוג אחר של תבונה צמח בתוכנו, שבהשוואה לזה שדחינו, ניתן לכנותו zaumnyi – מֵעֵבר לתבוני […]. איני יודע אם תסכים עמי אם לאו, אך אני מתחיל להבין שבמעֵבר לתבוני מתקיים גם חוק מחמיר שמעניק לציורים את זכות קיומם. ואסור ששום קו יירשם ללא הכרה זו של חוק. רק אז אנו חיים."[1]

 

ומאוחר יותר, כאשר כבר הוכר כצייר "סופְּרֶמאטיסט", התבטא מאלביץ' על אמנותו המופשטת כעל תיאולוגיה, וברוח קאנטית-היגליאנית-משהו הצהיר:

"אני הוא ההתחלה של הכול, משום שבהכרתי נבראים עולמות. אני מבקש אחר אלוהים, אני מבקש בתוך עצמי אחר עצמי. אלוהים רואה הכול, יודע-כול, כוחו-כוח-כל: שלמות אינטואיטיבית עתידית, בבחינת עולם דתי של תבונת-על."[2]

 

ועתה, משגילינו את השורש האמוני ואת האור העליון והאוטופי הזוהר מעומק-תהומותיו של הריבוע השחור, אנו פונים אל ציורי לארי אברמסון. מהפך: ספקנות תבונית אופפת את האמן הצעיר, שב- 1978 רואה בריבוע השחור אופציה צורנית-אמנותית החפה מכל בשורה מטאפיזית. אף להפך: אברמסון רואה בריבוע השחור "קבר", דרך-ללא-מוצא, מהלך אמנותי רדיקלי שחסם את נתיבי האמנות. וכשהוא בא אל הריבוע השחור של מאלביץ', הוא עושה מעשה אוטופסיה, ניתוח-שלאחר-המוות, "בדיקה פתולוגית של גופת מת".[3] אברמסון, 1987:

"…בלי לשכוח את הריבוע השחור, אותו אני חייב לייצר מחדש בכל ציור: לבנות את הסוף (המבוי הסתום, קץ האמנות) כדי לשאוף בו להתחלה חדשה."[4]

 

מכאן ואילך, עשייתו האמנותית של לארי אברמסון כמוה כמעשה "משיחי" של החייאת המת. אם תרצו: משיח בן-אברהם (אברמ-סון). כך, בציור אחר ציור, לאורך שנים ארוכות, יאותר הריבוע השחור כבסיס הציור, או כממוקם בתחתית הבד או הנייר, כאשר ממנו ו/או מעליו נבנים מבנים, צומחים עלים, או שמתחתיו בוקעים שורשים. בציוריו, לארי אברמסון בורא עולמות מתוך הקבר השחור (בציורים מ- 1979, אף נקט במפורש במונחי הבריאה מ"בראשית" א' כדי לאפיין את בריאת הצהוב והסגול). ב- 2000 אימץ את דמותו של אליקים, מתוך קלפי "חבורת הזבל" וראה בו מודל של תקומה אנכית מתוך ערימת השברים: אליקים הוא… האל יקים… אלוקים… האם חלחלה תיאולוגיה ליצירת אברמסון? לא: ב- 1978 התבטא כנגד המטאפיזי באמנות:

"מטאפיזיקה? בציור אין פיצול פשוט בין חומר לרוח. החומר והרוח אחוזים זה בזה כמו נחש הבולע את עצמו בתנועה מעגלית מתמדת. מטאפיזיקה? לא, רק צורך קיומי להיות שבוי ומשוחרר בה בעת."

ב-2001 הוסיפה גנית אנקורי:

"ציוריו של אברמסון נוצרו זמן רב לאחר הגירוש מגן-העדן. הם ריקים מאמונה באל או בנצח. המוות הוא נקודת ההתחלה והסיום של הציור ושל האדם, כפי שכתב האמן באחד מיומניו: '[…] הציור תמיד מת והצייר תמיד יודע את זה. המוות של הציור הוא המטאפורה היסודית, החיה לנצח של הציור.' ולמרות זאת, תשוקתו לאור ול'עיניים פקוחות' חיה וקיימת."[5]

 

read more »