קטגוריות
הגיגים על האמנות

אמנות האכזריות

                             אמנות האכזריות

 

די נדהמתי מהיעדרותם הרועמת של האחים (ג'ייק ודינוס) צ'פּמן מספרה של מאגי נלסון, "אמנות האכזריות".[1] המלומדת הצעירה מלוס-אנג'לס כתבה סקירה מקפת על אודות גילויי אכזריות בתרבות המודרנית והעכשווית (מהספרות, דרמה וקולנוע ועד לאמנות החזותית), ולא דילגה על פרנסיס בייקון, פול מק'קארתי, כריס ברדן, אוטו מוּהל והרמן ניטש (שניהם מה"אקציונן גרופ" הווינאי), קארה ווקר ועוד. אך, את אלופי אמנות הזוועה והלם-האכזריות – האחים צ'פמן הבריטיים (שדות קטל המוניים, שלדים תלויים על גזע-עץ, "גיהינום" – 2000-1999, ועוד) – שכחה.

 

ענייני האישי בנושא צץ עוד לפני כ- 45 שנים, כאשר פרסמתי ב- 1976 ספר בשם "התיאטרון הרדיקאלי"[2] ובו פרק בשם "אלימות בתיאטרון הרדיקאלי".[3] כאן סקרתי תיאוריות ופראקסיס לא מעטים מתחום האסתטיקה של האכזריות בעשייה התיאטרונית האוונגרדית דאז, עיקרה בארה"ב.

 

איני מופתע אפוא לגלות בפתח ספרה של מ.נלסון את ארטונן ארטו של "תיאטרון האכזריות", הגם שאני יודע היטב, שיותר משנמשך לאכזרי, ארטו ביקש (בספרו, "התיאטרון וכפילו", 1938) אחר האי-רציונאלי, האותנטי שעל גבול הטראנס והפולחן המיסטי. יתר על כן, איני מופתע מעצם נושא האכזריות באמנות, וזאת לרקע כל מה שהתרחש ומתרחש בעולמנו מקדמת דנא, ובפרט מאז ראשית המאה ה- 20 (מבלי לשכוח את סרטי ה- Snuff, כמובן). האם נזכיר את אדיפוס המנקר את עיניו, או את מדאה הרוצחת את ילדיה על הבימה הרומית? כלום נידרש למרכיב האקט האכזרי הנוכח בטקסי פולחן?[4] האם נשוב אל מוטיב הצליבה הנוצרית לאורך תולדות האמנות המערבית ונסיים בסאדו-מאזוכיזם של המארקיז דה-סאד וליאופולד פון-סאכר מאזוך? וכמובן, הרדיקליזציה האמנותית בכיוון "אמנות הבּזות" (Abject art), בבחינת צעד נועז קדימה לאחר מופעי האכזריות של אמנות-הגוף (ג'ינה פייג', אורלאן, מרינה אברמוביץ' וכו').[5] ובכלל, תצוגות אמנות מתאכזרות, מאז מיצבי אדוארד קינהולץ ועד מאוריציו קאטאלן ואחרים – הפגישו אותנו עם כל כך הרבה אלימות ואכזריות, עד כי המפגש עם נושא ספרה של מאגי נלסון נידון להיות צפוי ומובן-מאליו (לבטח, לאחר לא מעט טקסטים שנכתבו בנושא[6]).

 

עם זאת, שאלה מהותית עולה מתוך עיונה (ההגון, אך הלא-מבריק ולא מעמיק במיוחד) של נלסון בסוגיית האכזריות באמנות: האומנם כה אכזרי?!

 

כי, כשאנחנו חושבים על האופן האכזרי בו טיפלו סוהרים אמריקאיים באסירים מוסלמיים בבתי הכלא באבו-גראייב וגוואנטאנאמו; או חושבים על ההתעללות של חוקר השב"כ במוסטפא דיראני; או על פצצות הנפאלם האמריקאיות ששרפו כפרים שלמים בווייטנאם; או על ניסויים שערכו ד"ר מנגלה ועוזריו ביהודי המחנות; או על שריפת נער ערבי ביער-ירושלים בידי קנאים יהודיים; או על לינץ' שביצעו פלסטינאים ברמאללה בשני חיילי צה"ל שתעו בדרכם; או על אינספור מקרי האונס של נשים, ילדים ותינוקות; או על גולאגים ומחנות-ריכוז בבריה"מ, יוגוסלביה וכו; או על מקרי רצח מחרידים שאינם חדלים להתרחש סביבנו; או על השואה שהמטנו על פרות, חזירים, תרנגולות ודגים; ועוד ועוד ועוד – כשאנחנו חושבים על כל תועפות מעשי האכזריות, שעמם אנו חיים מעשה יום ביומו – מה לנו להתרגש מ"אכזריות" של אמנות?!

 

שהרי, בסופו של דבר, למעט מקרים קטסטרופליים בנוסח שחיטת עכברים במופע "השמים נופלים" של רלף אורטיז (ניו-יורק, 1970), או מליקת ראש-אפרוח במופע בדרום-תל אביב (הצגת "מקלט ציבורי", מרץ 1973, שכונת-התקווה) – אכזריות באמנות היא בעירבון מוגבל ו/או מטאפורית (גם כשהיא מרקיעה שחקים בסרטי קולנוע). מקרי האמנות-עד-מוות, בנוסח הרמן שוורצקוגלר 1969, הם חריג נדיר שבנדירים.

 

ב- 1987 יצר פול מק'קרתי, ביחד עם מייק קלי, את סרט-הווידיאו בן 8 הדקות, "עריצות משפחתית" (Family Tyranny): מק'קרתני מופיע בו חשוף גו עליון, כשהוא תוקע מיונז במשפך לתוך "פיו" של מין כדור פוליאסטר בעל כובע-פח, תוך שמזמר שורות כמו: "אבא עשה לי את זה; גם אתה יכול לעשות זאת לבנך." בהמשך, ה"בן" (מייק קלי) מנסה לברוח מניסיון אונס מצד "אביו", כשהוא צורח מתחת לשולחן, בעוד "אביו" מכה במחבט-בייסבול בקנקן אדום הניצב על השולחן. אכזריות?

 

ב- 1971 (ימי מלחמת וייטנאם!) יזם כריס ברדן את עבודתו המפורסמת, "Shoot", בה הוזמן קהל מצומצם לגלריה בקליפורניה לחזות בידיד של האמן יורה ברובה בזרועו השמאלית של האמן ופוצעה. אכזריות?

 

ב- 1967 יצר אוטו מוּהְל את הסרט "קרדינל", בו נראה ראשו של גבר נחבש כולו ברצועות, נחבט באלימות, מושפרץ בנוזלים וביריקות, נמרח במין בצק צהבהב, ומבוזק באבקות צבעוניות. אכזריות?

 

קארה ווקר גוזרת צלליות שחורות של דמויות המייצגות אקטים ברוטאליים ופרברטיים. ג'ני הולצר מציגה ב- 1995-1993 (לרקע שכיחות מקרי האונס והרצח של נשים במלחמת הבלקנים) טקסטים המספרים את סיפורה של אישה בוסנית שנאנסה ונרצחה, את סיפורו של הרוצח האנס ואת סיפורו של העד למעשים הללו. אכזריות?

 

אלו הן אך דוגמאות המוצגות לאורך ספרה של מארי נלסון. מבחינתה, אלה הם מקרי אכזריות. בנקל, נרחיבם אל אכזריות אמנותית ותיקה יותר: כיסאות חשמליים בציורי אנדי וורהול; עיוותים אגרסיביים של גוף ופנים בציורי פרנסיס בייקון; דם מאיטליז נשפך על גופו המעורטל של הרמן ניטש; וכו'.

 

די במקרים הנ"ל בכדי לחדד את שאלת מעמדה של האכזריות באמנות, שעה שהיא נוקטת בדם-פרה ולא בדם-אדם, או בכדור-פוליאסטר במקום בראש-אדם (דהיינו, ב"הצגה" של התעללות בראש-אדם), או בדיווח מילולי על אירוע נורא שהתרחש בזמן ומקום אחרים; ואפילו בירייה של ממש, הפוצעת את זרוע האמן – פציעה התנדבותית בגלריה, לעומת הוצאה-להורג ביריות של קבוצת יהודים חסרי-אונים על שפת בור שהוכרחו לחפור.

 

לכאורה, עליבותה של האכזריות האמנותית לעומת האכזריות הממשית שם בחוץ. ה"כאילו" לעומת הממש. לאמנות, כידוע, אין מוצא מהמטאפורי, גם כשהיא "רדי-מייד". כי, ברגע ש- X הוצג כיצירת אמנות, הוא משמש הזמנה למבט מטאפורי. וההזמנה האסתטית הנלווית – האם לאמנות יש מוצא ממנה? ומה דין האכזריות כשרוככה באסתטי?!

 

ברם, כאן נכנס גורם נוסף ומכריע, שהוא – מהלך דמיונו של הצופה: הנה כי כן, מנגנון-קסם הוא המנגנון האמנותי: בכוחו להפוך את המסמל למסומל, את המטאפורי לממשי, כלומר לממשי-לכאורה. כושר האמפטיה? אחדות הכוח המדמה והרגש? כך או אחרת, הן זהו סוד "הפחד והרחמים" של הקתרזיס האריסטוטלי (שהלא, בהצגות הטרגדיה, ברי לנו שאנו צופים בשחקנים המציגים עלילה בדיונית; ואף על פי כן, אנו נתקפים בחמלה ובאימה), כשם שזהו סוד החרדה התוקפת אותנו בסרטי מתח, או הבכי במלודרמות.

 

המטאפורי מתבטל כמטאפורה במהלך חוויית הצפייה או ההאזנה ליצירות אמנות. אף להפך: לצד ביטול הרחק המטאפורי, מתעצם המסומן ומקבל את "חזות הכול". שכאן היסוד האוניברסאלי שביצירת האמנות הטובה. כך, ה"כמו-אכזריות", או האכזריות הבדיונית המדודה, מתהפכות לאכזריות איומה ונוראה, אף בלתי נסבלת, כזו שבכוחה להתחרות בתגובתנו לאכזריות הממשית שם-בחוץ.

 

וכמובן, שאין להמעיט בתפקידו של אותו יצר-רע המקנן בתוכנו ומאיץ בנו להציץ בזוועה ולטעום ממנה ממָקום של ביטחון אישי. וכי כיצד נסביר אחרת את התשוקה ההמונית לחזות בהוצאות-להורג? בהתאם, האכזריות באמנות היא דרכנו להתמודד עם אסונות הקיום והמוות של חיינו עלי אדמות, משמע – היכולת לנגוס מהעוגה המרה מבלי להשמין. וגם זה פן מפני תפקוד האמנות בחיינו.

 

 

 

[1] Maggie Nelson, The Art of Cruelty, W.W.Norton & Compant, New-York, London, 2011.

[2] גדעון עפרת, "התיאטרון הרדיקאלי", מפעל השכפול, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 1976.

[3] שם, עמ' 110-86.

[4] René Girard, Violence and the Sacred, John Hopkins University Press, Baltimore, Maryland, 1976.

[5] Sally Oreilly, The Body in Contemporary Art, Thames and Hudson, London, 2009.

[6] Thomas Munro, "Art and Violence", The Journal of Aesthetics and Art Criticism, Vol. 27, no. 3 (Spring 1965), pp. 317-322.

יצוין אף צרור תערוכות שהוצג ב- 2009 במוזיאון חיפה לאמנות תחת הכותרת "אלימות באמנות" (אוצרת ראשית: תמי כץ-פריימן).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s