קטגוריות
Uncategorized הגיגים על האמנות

המוזיאון המוסרי והמוזיאון המושחת

             המוזיאון המוסרי והמוזיאון המושחת

 

שני שיפוטים מוסריים סותרים על מוסד המוזיאון, האחד מזכה והשני מרשיע, מוצאים ביטוייַם בשני ספרים שנשאתי ארצה במזוודתי. הסנגור הוא מיודענו, התיאורטיקן, תייאֶרי דה דוּב, שהרצאתו על האתיקה של המוזיאון פורסמה ב- 2018 בכרך א' של אוסף כתביו, ""Aesthetics at Large.[1] הקטגור הוא פול וורנר, מי ששימש כאוצר במוזיאון "גוגנהיים" הניו-יורקי ובספרון בשם ""Museum, Inc. (2005([2] מחסל חשבון עם מנהלו-לשעבר וקובר את המוסד המוזיאוני העכשווי בכלל. וורנר אינו לוקח שבויים.

 

תייארי דה דוב זכור אולי לאי-אלה מהקוראים ממאמר מזהיר שלו שתורגם בחוברת "סטודיו" מס' 69 (פברואר 1996), "הרדי-מייד ושפופרת הצבע". עתה, פרק בשם "האידיאה של האמנות והאתיקה של המוזיאון"[3] הוא נוסח הרצאה שנשא ב- 1998 בכנס על נושא המוזיאון, שהתקיים ב"מוזיאון לאמנויות יפות" בבוסטון.

 

דה-דוב שומר אמונים לרעיון המודרניסטי של האוטונומיה. אלא, שלא כנוהג המקובל, לתלות את עקרון האוטונומיה האמנותית בהגותו של עמנואל קאנט (1790), דה-דוב קושר בין רעיון האוטונומיה לבין המוזיאון. שלתפיסתו, רעיון זה החל לפרוח באמנות המערבית עם עליית המוסד המוזיאוני, ששחרר את תלותם של מושאים מהקשריהם הדתיים, הפוליטיים והפונקציונאליים האחרים, שעה שבודד אותם בחללי התבוננות "ללא אינטרס". אך, יותר מזה: החלל המוזיאוני העניק אוטונומיה ליצירת אמנות בזכות יכולתה של זו האחרונה לקרוא לעצמה "אמנות" מהרגע שהוצגה במוזיאון. זהו כוחו של המוזיאון, אותו הליך סמכותי המאציל מעמד "אמנותי" על מושא גם כאשר המושא חורג מכל מה שנהוג לזהותו עם אמנות (אסלה, למשל). הליך זה גאל את המושא מכל זיקה חוץ-אמנותית, משמע – הבטיח את האוטונומיה של היצירה:

"מוזיאונים לאמנות הם מוסדות ציבוריים שתפקידם העיקרי הוא לאסוף ולשמר מושאים הקרואים 'אמנות' ולהציגם תחת השם 'אמנות'. בזאת שוכנת הטענה הלגיטימית לאוטונומיה של האמנות."[4]

 

עד כאן, טיעון צפוי ומוכר היטב באסתטיקה המודרנית. היינו אומרים, העמדה הפרפורמטיבית הזכורה[5], אלמלא התנגד דה-דוב לזיהוי עמדתו עם פרפורמטיביזם. שמבחינתו, הדגש אינו על כוחו הסמכותי של המוזיאון להפוך לא-אמנות לאמנות, כי אם כוחו בהצבעה הלשונית – "זה אמנות".

 

תיירי דה-דוב מבקש להדביק ערך מוסרי להבחנה הלשונית הנ"ל. כי, לדעתו, הציווי המוסרי של המוזיאון נובע מעצם משימת התצוגה המוטלת עליו, ולא להפך. רוצה לומר, יותר מאשר יש למוזיאון תוקף מוסרי א-פריורי המקרין מוסריות על תצוגותיו, עקרון התצוגה הוא-הוא שמקנה למוזיאון את תוקפו המוסרי. תחת המושג "עקרון התצוגה" נכלול מסגור, ויטרינות, תאורה, בסיסי-פסלים וכיו"ב; וכל אמצעי התצוגה הללו (המתקיימים גם בגלריות, ירידי אמנות ועוד) תכליתם להצביע ולהכריז "זה, כאן, עכשיו – יצירת אמנות". אקט אוסטנסיבי (הצבעתי) זה הוא אקט משחרר, אקט הגואל את המושא המוצג אל חירותו בבחינת מושא אוטונומי. המוזיאון פונה לכל אחד מאיתנו באופן אישי ומבקשנו לאשר שהדבר המוצג לפנינו ראוי להיות קרוי "אמנות". בזאת מעביר המוזיאון את האחריות מהמוסד אל הצופה ומעניק לו את חירות השיפוט האמנותי. וזהו כוחו המוסרי של המוזיאון – הבטחת חירותו השיפוטית של הצופה (על בסיס הבטחת חירותה של היצירה במו הצגתה במוזיאון).

 

עד כאן תייארי דה-דוב. ועתה, לאחר שזיכינו את מוסד המוזיאון במעמד מוסרי אידיאליסטי (במובן הפילוסופי-גרמני של המונח), אנחנו פותחים את ספרונו של פול וורנר, ועינינו חושכות. אף שהלה מתמקד ב"גוגנהיים" ובמנהלו, טום קריין ((Krane, כתב-האשמה שלו חל על כלל המוסד המוזיאוני בעידן הגלובאליזם (וזאת, מבלי לשכוח לציין את הולדת המוזיאונים מתוך ביזה כוחנית של כובשים אימפריאליסטיים). להלן, אסתפק במבחר ציטוטים:

"…טום קריין ניחן בגאוניות של ראיית יצירות אמנות כתזרים של כספים. […] מוזיאון (כל מוזיאון) אסף אוסף שאותו הוא ממנף כפי שבנק ממנף הון. המוזיאון מזרים את הונו ('האוסף') או את הון האחרים ('המשאילים') בתנועת הזרמה ('תערוכות'), וככל שההון זורם הוא צובר יותר הון."[6]

 

"תפקיד המוזיאון לאמנות האמריקאי הוא להלבין את כספי חברי הנאמנים ונותני החסות שלו – לא, כפי שאתם סבורים, באמצעות הפיכת נכס אחד ('קוקאין', למשל) לנכס אחר ('רמברנדטים'), אלא באמצעות הפיכת יצירות אמנות למושאי אוטוריטה ואמון – מושאים שמתָווכים ומתוּוָכים על ידי ערך כספי."[7]

 

"מייסדי הסדר החדש של האמנות [מאז המאה ה- 19/ג.ע] היו צריכים לשכנע את עצמם ואת האחרים שהערך האמיתי של יצירות אמנות מתעלה מעל ומעבר לצבע-הכסף המזוהם של הכאן והעכשיו […]. הערך-השימושי של האמנות הוא בכך שאין לה כל ערך שימושי. כל זה הגיוני לחלוטין ולגמרי מביא תועלת לכנופיית הגנבים (הצבאיים, האזרחיים, האוצרותיים, האספניים) שפשטו על אירופה ומצרים בשנים שלאחר נפילת הבסטיליה. [… ולכאורה/ג.ע] התכלית הממשית של איסוף האמנות הייתה לשרת את החברה באמצעות שמירת האוצרות. […] כפי שהציע הסוציולוג פייר בורדייה, בעידן המודרני הערך הסמלי של האמנות מתחיל להיראות דימוי הפוך של ערכה השימושי האמיתי, והוא מכנה זאת – 'עניין בללא-חפץ-עניין' (("interest un disinterestedness."[8]

 

"אם תשעים וחמישה אחוזים מהרמברנדטים שבעולם היו שמורים מחוץ לשוק (כפי שהינם) כי אז הביקוש לאחוז האחד הנותר היה עצום – והוא כזה. […] הביקוש לרמברנדטים מטופח על ידי אותם אנשים השומרים את החומר מחוץ לשוק. […] מוזיאונים הם מכשירים להצפנה של סוג ערך אחד (מזומנים) בסוג ערך אחר (הון סמלי). […] ומניפולציה זו, תנועה זו קדימה ואחורה בין הון סמלי לבין הון פשוטו-כמשמעו, היא עיסוקו הבלתי נדלה של המוזיאון. תפקיד מנהל-המוזיאון הוא לייצג את האינטרסים של הנאמנים ונותני החסות באמצעות […] התמקדות באידיאליזציה של ערך האוסף ולהרחיק מהערכים הגשמיים יותר. […] מנהלי מוזיאונים הם השועל והתרנגולת בעת ובעונה אחת: הם מגדירים את הערכים ואז מרחיקים עצמם מערכים אלה בתוקף יושרתם המקצועית."[9]

 

נסתפק בזה. את שאר הניתוחים הסרקסטיים בנושא תפקודם של קטלוגים, או תערוכות פופולאריות (תערוכת האופנועים ב"גוגנהיים" אינה יכולה שלא להזכיר את תערוכת 16 המכוניות במוזיאון תל אביב, 2010) – את כל זה אני משאיר לקוראי ספרונו של וורנר. אותי מעניין יותר קיטוב העמדות בין תייארי דה-דוב לבין פול וורנר – בין האידיאליזציה המוסרית של האוטונומיה המוזיאונית לבין הרשעתה כתדמית המכסה על אינטרסנטיות פיננסית צינית.

 

תחליטו אתם מי צודק יותר.

 

 

 

[1] Thierry de Duve, Aesthetics at Large, The University of Chicago Press, Chicago and London, 2018.

[2] שם, עמ' 64-52.

[3] Paul Werner, Museum, Inc., Prickly Paradigm Press, Chicago, 2005.

[4] לעיל, הערה 1, עמ' 57.

[5] הגישה הפרפורמטיבית מזוהה בעיקר עם ג'ורג' דיקי, אך גם המחבר הנוכחי ניסחה בעבודת דוקטור, שראשיתה ב- 1969, קודם לפרסום מאמרו של דיקי. וראו: גדעון עפרת, "הגדרת האמנות", הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1975.

[6] לעיל, הערה מס' 3, עמ' 4.

[7] שם, עמ' 7-5.

[8] שם, עמ' 13-12.

[9] שם, עמ' 21-16.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s