Archive for מאי 9th, 2019

מאי 9, 2019

ועוד הערה ממש קטנה על משה גרשוני

             ועוד הערה ממש קטנה על משה גרשוני

 

מאז קיץ 1980, מאז אותה סביבת דמים מטלטלת, שהציג גרשוני בקומה שנייה של הביתן הישראלי בביאנאלה בוונציה (בקומת הקרקע – מיכה אולמן), הטרידו אותי שתי המילים -"DOCH" ו"NOCH" – שכתב גרשוני באדום על הקיר. מעולם לא שמעתי או קראתי הסבר לבחירה במילים הללו (שלא כמילה ""ARBEIT, שנכתבה אף היא על קיר נוסף ואשר, מסיבות מובנות, זכתה לשפע התייחסות). גם בספרה של שרה ברייטברג-סמל על גרשוני, בפרק הנפלא שכתבה על עבודת-ונציה – "אטימה אדומה: תיאטרון", התעלמה המחברת מצמד המילים הללו, שנותרו עד היום בלתי פתורות. גרשוני עצמו התייחס פעם אחת ובאורח סתום לשתי המילים, עת אמר ב- 2011 לאוצר הגרמני הנודע, האנס אולריך אובריסט:

"אני לא יכול לבוא לאירופה ולהתעסק אך ורק בענייני אסתטיקה, אפילו אם זה חלק מהירושה. היה עליי לסגור חשבונות עם אירופה באשר למה שקרה בביוגרפיה שלי, ועשיתי זאת עם "Doch" ו- "Noch", אתה מבין[1]"?

 

סתם ולא פירש.

 

מילים לא פשוטות לתרגום "DOCH" ו"NOCH": "דאך" (בגלגול האידישי של המילה) פירושה – אבָל, או בכל-זאת; "נאך" פירושה – עוד, או עדיין. כשלעצמן, אין שתי המילים אומרות משהו ברור.

 

אם כן, מדוע בחר גרשוני במילים הללו, כאשר מסביבן, בין השאר, תצלום מוגדל של תקליט מוזיקה גרמנית (יאשה בורנשטיין מנצח על מאהלר), צלב קרס, צדודית של מוזלמן, המילה "ARBEIT", שתי בריכות "דם" ועוד?

 

תשובותיי ספקולטיביות, לדאבוני, אך אין לי טובות מהן. תשובה אפשרית אחת, דחוקה, נוטלת אותי לעיירות היהודיות במזרח-אירופה ולשיר יידיש חסידי-עממי מאזורי ליטא (כאן, בקובנו, היה אחד מהגטאות הקשים יותר במהלך מלחמת העולם השנייה), בו הושר שיר, שבשוּרה אחת מתוכו נשמעו שתי המילים "דאך" ו"נאך":

 

"א גאנצע וואך הארעוועט מען דאך (נאך) אויף שבת דארף (מוז) מען לייען."

 

ובתרגום לעברית (ותודתי לד"ר משה שירב): "במשך השבוע עובדים בפרך ובשבת צריך לקרוא".

 

האם שמע משה גרשוני הילד את אמו שרה לעצמה את השיר הזה? ובהתאם, האם ציטט בעבודתו הוונציאנית מהשיר היהודי כמין תזכורת לעולם יהודי שגווע?

 

ידידתי, י.ו., מציעה, שאולי התכוון גרשוני ל"שיר הפרטיזנים" בגרסתו באידיש, שורה שלישית:

"קומען וועט נאך אונדזער אויגעבענקטע שעה "

ובעברית:  "זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא".

 

אך, פתרון משכנע הרבה יותר הוא, ששתי המילים DOCH"" ו- NOCH"" באו לגרשוני מתוך קנטטה של יוהן סבסטיאן באך, אותו קומפוזיטור הנערץ על האמן (שמתוך הקנטטה מס' 75 שלו, "האומללים יאכלו", ציטט גרשוני בפתח תצוגתו במוזיאון תל אביב , 1979, תוך שהתייחס לקורבנו של ישו: "האדום שלי הוא הדם היקר שלך"). שתי המילים הנדונות ברשימה זו נזכרות בקנטטה מס' 163 של באך, שכותרתה "Nur jedem das Seine" – "כל אחד (רק) מה שמגיע לו" – המילים שקידמו את פני האסירים במחנה-הריכוז "טרבלינקה" (!). בטקסט הקנטטה אנו קוראים:

"Doch ist noch eins, das dir, Gott, wohlgefällt:
Das Herze soll allein"

שפירושו:

"בכל זאת, עדיין יש דבר אחד שמענג אותך, אלוהים:/ הלב לבדו".

אך, חשוב יותר ההמשך:

"Ach! aber ach! Ist das nicht schlechtes Geld?
Der Satan hat dein Bild daran verletzet"

שפירושו:

"הה, אללי! האם אין זיוף הדבר?/ השטן טשטש את דמותך"

 

כשכתב את שתי המילים על הקיר, גרשוני עימת את המוזיקה האלוהית של באך עם השטניות הנאצית הגרמנית.

 

אני מניח, שזהו הפתרון לחידתנו.

 

 

[1] "הגוף תמיד היה שם", ראיון של האנס אולריך אובריסט עם משה גרשוני, "ערב-רב", 2.11.2011.

מאי 9, 2019

בשער-הגיא

בשער-הגיא

הערה קטנה על הרקפות של גרשוני, לרגל יום העצמאות

 

מוסכם על הכול, שהרקפות מורכנות-הראש בציורי משה גרשוני מקורן בשירו של חיים גורי מתש"ח, "באב-אל-וואד". גם אני קיבלתי (כמדומני, עוד מפי האמן הוא עצמו), שאומנם, מכאן – מתחת לסלע הקרבות בשער-הגיא, צמחה לפלא הרקפת הלא-נחמדת-מאד של גרשוני (שבניגוד למילותיו של לוין קיפניס, היא לא עטרה לה כתר ורוד). וכזאת גם כתבתי, לא פעם, והדברים נכונים.

 

אך, הנה יום-הזיכרון בא ועמו תפארת השירים הנוגים המושמעים והצובטים – למרות הכול – את הלב, ובהם, כתמיד – "באב-אל-וואד" של יפה ירקוני. ולשם שינוי, אתה מקשיב-רוב-קשב למילים, ואז אתה מבין, שאפשר שהחמצנו משהו משמעותי במפגש הזה בין משה גרשוני של 1984-1983 לבין חיים גורי של 1948.

 

נתחיל בכך, שנזכיר את אחד מרישומי הרקפות של גרשוני מ- 1984, עבודה בעיפרון וגירי שמן, בה נרשמו בעילגות עלי הכותרת ועלי הבסיס של הרקפת, ובתפזורת בתווך – מילות שירו של לוין קיפניס מ- 1921: "מתחת לסלע צומחת לפלא/ רקפת נחמדת מאד,/ ושמש מזהרת נושקת, עוטרת,/ עוטרת לה כתר ורוד." כדאי אולי גם להזכיר לנו, ששירו של קיפניס הוא גרסה עברית לשיר אידיש עממי – "מארגאריטקעלעך" וכי באחד מרישומי הרקפות מ- 84 נרשמה הכותרת "צימוקים ושקדים", שאף היא –כידוע – תרגום של שיר אידיש עממי. משירי אבא-אמא של משה גרשוני.

 

כתבה שרה ברייטברג:

"ציורי הרקפות מְזָמנים שני שירים. האחד, שירו של חיים גורי 'באב אל וואד' […]. השורה הראשונה בשיר [הכוונה, כמובן, לשורה ראשונה בבית המסיים את השיר/ג.ע], 'יום אביב יבוא ורקפות תפרחנה', שבהופיעה במנותק מהשורות הבאות נשמעת תמימה ואופטימית, מצפה לפריחת האביב, מופיעה בסדרה של גרשוני 'ח"י רקפות' ובציורי רקפות אחרים. אבל קריאה ברצף השיר ובפזמונו הידוע […] מולידה את הרקפות מדמם של החיילים, מן המוות."[1]

 

יצוין, שבציור מסדרת "ח"י רקפות", השורה – "יום אביב יבוא ורקפות תפרחנה אודם כלנית בהר ובמורד" הוקפה בפסוק – "הסולח לכל עוונכי […] הגואל משחת חייכי", ולא רחוק ממנה נרשמה המילה "יצחקלה". ונשאלת, קודם כל, השאלה: מה בין האופטימיות של יום האביב לבין הפסוק מ"תהילים" קג4-3? התשובה אינה קשה: כי הפסוק, בדומה לשורת השיר, אף הוא מייחל לטוב – "כרחם אב על בנים" (שם, פסוק 13): "הַסֹּלֵחַ לְכָל-עֲוֺנֵכִי;    הָרֹפֵא, לְכָל-תַּחֲלוּאָיְכִי. הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי; הַמְעַטְּרֵכִי, חֶסֶד וְרַחֲמִים." אלא, שמתחת לייחולי הטוב הללו שוכן אסון העוונות, התחלואים והחיים הגיהינומיים ("שחת חייכי")! ורק בדין האסון הזה פונה הבן לאביו שבשמיים ומתפלל לרחמיו ולחסדו. נזכיר: ב- 1948 – שנת התקווה לרקפות האביב – גרשוני הוא בן 12. ב- 1984 הוא כבר מבוסס עמוקות בדיכאונו, חמש שנים לאחר פרוץ משבר נפשי חמור.

 

נבהיר: לגרשוני אין שום עניין מיוחד במלחמת השחרור (מבלי להמעיט בעובדה, שבמלחמה זו נפל בעלה הראשון של ביאנקה, הרעיה שאותה נטש גרשוני בתחילת שנות ה- 80). לבטח, אין לו שום עניין מיוחד בבאב-אל-וואד ובגבורת פורצי הדרך לירושלים. עניינו הוא, כמובן, בעצם האידיאה של המלחמה והחיילים הצעירים, נושא קבוע, ששילב מוות וארוס בדימוייו המדממים של גרשוני מאז 1980. בנקודה זו, אנו תמהים נוכח התעלמותו של האמן מ"אודם כלנית" בשירו של גורי והעדפתו את "רקפות תפרחנה". הן, מתאים היה לו, לגרשוני, לאמץ את אודם הכלנית, ש"דמה" הפך סמל מוכר בזיכרון הקולקטיבי של תש"ח (ראו, למשל, את הכלנית בבולים שהנפיקה המדינה בימי העצמאות של 1952 ו- 1954). התשובה, כמדומה נמצאת בשיר הרקפת של קיפניס: שיר הילדים הפוסט-אידישאי (חרף התייחסותו ה"סטרייטית" לילדה, בת-שבע: "יצאה עם הרוח בת-שבע לשוח"): הבן, הילד, גרשוני בן ה- 12, משה'לה הקטן הרואה עצמו בגיל 48 כ"יצחק'לה – כקורבן – הבן הזה הוא-הוא הדובר בציורי הרקפות (ובציורים אחרים) של האמן. וכלום היה זה גיל 48 החזירו ל1948? שמא ההיפוך 1984/1948?

 

אך, אני מבקש לטעון יותר מזה: שלא שער-הגיא ההיסטורי של תש"ח הפריח את תפילת אביב-הרקפות של גרשוני, אלא… " גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא-אִירָא רָע–    כִּי-אַתָּה עִמָּדִי; שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ, הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי." ("תהילים" כג, 4): שער-הגיא של הציורים הנדונים הוא שער צלמוות, שער גיהינום קיומי, שלתוכו פוסע האמן, מתפלל למשענת אביו, אך גם משלים עם "שבטו" – מכותיו.

 

רק כך, לדעתי, יש לראות את שירו של גורי שבעדשת נפשו של משה גרשוני. שעתה, משמעות מעט שונה, מטאפיזית, תיוחס לתיאור שער-הגיא בשיר: "סלעים ורכסים", "צוקים וטרש", "ערב אט יורד", "כוכב ראשון", "זפת ועופרת" רותחים, לילות אש וסכינים… זוהי תפאורה גיהינומית, אשר רק אמן דגול כגרשוני יכול היה להעלותה לדואליות של "עצב ותפארת". ודומה, ש"פה אני עובר" של גורי הפך אצל הצייר ל"דרכי עובר נתיב אל משכנות הסבל,/ דרכי עובר נתיב אל ענויי הנצח,/ דרכי עובר נתיב אל ארורי החלד."[2]

 

 

[1] שרה ברייטברג-סמל, "גרשוני", מוזיאון תל אביב, 2010, עמ' 213.

[2] פתיחת קאנטו שלישי ב"התופת" מאת דאנטה, תרגום: אריה סתו, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2007, עמ' 171.