Archive for מאי 6th, 2019

מאי 6, 2019

על הפירגון

                             

כשאתם מגיעים לוויימר ונעמדים בכיכר מול בניין התיאטרון ((Hoftheater, אינכם מסוגלים להתעלם מפסל הארד הגדול, 3.7 מ' גובהו, שהושלם ב- 1857 בידי ארנסט ריטשֶל (לאחר ארבע שנות עבודה) והמנציח את שני בניה הגדולים של העיר ושל גרמניה, יוהן וולפגנג גיתה (1832-1749) ופרידריך שילר (1805-1759). השניים, המעוצבים באותו גובה (חרף כמעט 20 ס"מ שהפרידו במקור בין שילר הגבוה לגיתה הנמוך), ניצבים לבושים בהידור בלבוש זמנם. ידו השמאלית של גיתה מונחת רכות על כתף חברו, האוחז בשמאלו בגליל דפים. גיתה אוחז בימינו בזר-דפנה, שאליו מושטת זרועו הימנית של שילר. אגב, עותקים של הפסל מוצבים ברחבי העולם, מארה"ב ועד סין.

 

פועלם של גיתה ושילר בוויימר בשלהי המאה ה- 18 ותחילת ה- 19 הוליד, כידוע, את אחת מפסגות התרבות המערבית, והשאלה המתבקשת היא כיצד מקום קטן כמו ויימר (שכּלל גם אנשי רוח קולוסאליים נוספים, דוגמת הרדר) יכול היה להכיל בנעימות שני ענקי רוח מאותו תחום יצירה – שירה, מחזאות והגות (שילר היה גם רופא)? ומה היו היחסים האמיתיים בין השניים?

 

על קנאת סופרים אין צורך להכביר מילים. מקרים דוגמת אהבת יוסף חיים ברנר ואורי ניסן גנסין, ולהבדיל – הידידות בין דני קרוון למנשה קדישמן, או בין יאיר גרבוז ויעקב דורצ'ין – מקרים כאלה הם חריגים (גם המחמאות שחילקו ביאליק וטשרניחובסקי זה לזה הסתירו מתח תחרותי, שנחשף, לימים, בארכיונו של האחרון): שייקספיר, למשל, לא כתב ולו מילה טובה אחת על משוררים בני תקופתו. ואם מבטיח לנו הפתגם, שקנאת סופרים תרבה חוכמה, מניסיוננו אנו יודעים שהיא מרבה רק משטמה ורכילות.

 

אך, נחזור לוויימר. בירתה-לשעבר של חבל תורינגיה לא מנתה יותר מכמה עשרות אלפי תושבים, עיירה יותר מעיר, אך זו הוכרה כבירת עידן "הנאורות" בזכות פעילותם הבו-זמנית של גיתה ושילר, כאשר הראשון מתגורר כאן (מאז 1775) לאורך מרבית חייו הבוגרים, ואילו שילר אמנם התיישב בוויימר כבר ב- 1787, אך באותה עת שהה גיתה באיטליה, כך שרק ב- 1794 נפגשו השניים ממש, ומאז לא עוד נפרדו לאורך 11 שנים. גיתה היה בן 45, איש-רוח נערץ בגרמניה, בעוד שילר היה בן 35 וטרם עשה לו שם של ממש. וכבר עכשיו נעשה "ספוילר" ונגלה, שכאשר גיתה ניהל כאן את ה- Hoftheater, הוא העלה, בין השאר, את ארבעה המחזות האחרונים של שילר, "וילהלם טל", "מארי סטיוארט", "העלמה מאורליאן" ו"הכלה ממסינה". ועוד: היה זה בהמלצת גיתה, ששילר קיבל משרת פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת יינה. גיתה "פירגן".

 

לא נחזיק אתכם במתח: הקירבה שנוצרה בוויימר בין גיתה ושילר היא ללא תקדים וספק אם ניתן למצוא לה אח ורע בתולדות התרבות. השניים עבדו יום-יום ביחד, כתבו שירים יחדיו ותמכו זה בזה: לא מעט בעידודו של שילר, זנח גיתה את התעניינותו במדעים, שב לכתיבת שירה וחיבר את "וילהלם מאייסטר", יצירה שהזניח עד אז לאורך עשרים שנה; וכמובן, השלים את "פאוסט". עם זאת, יש להודות: עיקר פעילותו של גיתה המאוחר הוקדשה ליצירות של אחרים (תרגום, עריכה וכו'), ותוכניתו לכתיבת טרילוגיה על המהפכה הצרפתית הולידה רק חלק ראשון, "הבת הטבעית". באשר לשילר, הלה ידע כאן את תקופתו הפורייה ביותר, ומלבד המחזות המוזכרים כתב את טרילוגיית המחזות "ולנשטיין". לגיתה היה חלק חשוב בפוריות זו.

 

כפי שסיפר גיתה ליוהן פטר אקרמן במכתב מ- 16 בדצמבר 1828: "יצרנו הרבה שירים יחד; לפעמים לי היה הרעיון ושילר חיבר את השיר, ולעתים היה זה להפך, ויש ששילר חיבר שורה אחת ואני את השנייה." יצירתם המשותפת העיקרית הייתה "Xenienen" "אירוחים" (1797), סוגה מיוחדת שאותה אימצו השניים מהמשורר הרומי, מרטיאל: מקבץ של מכתמים דו-שורתיים המתלווים למתנה שמעניק אורח למארח. גיתה ושילר השתמשו בסוגה זו בעיקר באורח סרקסטי, שעה שחיברו צמדי שורות שלעגו ברובן לקריית הספר הגרמנית של זמנם, סופרים ומבקרים. כך, 39 צמדים שכאלה כוונו נגד הסופר הברלינאי הפופולארי דאז, כריסטוף פרידריך ניקולאי, שהעז לכתוב פרודיה על "ורתר" של גיתה תחת הכותרת "שמחותיו של ורתר הצעיר ב- 1775". לא פחות מכן, קובץ ה"אירוחים" ביקש להגיב לביקורות בלתי אוהדות שזכה להן עיתונו של שילר, "די הורן" (הקרן). האמת, קריאה במכתמים אלה כיום אינה מותירה משקע של גאוניות. כפי שיוכיח אולי קומץ טעימות (הפחות סרקסטיות) בתרגומי הלא-מדעי:

 

"גורלנו המשותף

הוי, עד מה נלחמים אנו ושונאים! יצרי-לב ודעות יפלגונו.

אך, בינתיים, תלתליך יכסיפו כתלתליי."

 

"שלנו

המחשבות – קניין משותף הן, ואילו הרגש פרטי.

והיה אם האל קניינך, חוש אותו – את אלוהים שבמחשבתך."

 

"טבע ותבונה

התבונה בכוחה לבנות מעל הטבע, ברם תמצא בו אך ריק,

הגאון בכוחו להעצים את הטבע, ברם הוא מוסיף טבע."

 

" Folly וטירוף

שנינות, אם תחטיא בטיפשותה, תבורך בצחוק,

אך אם גאון ימעד, כמשוגע ישתולל בזעם."

 

"חיי אדם

בשחר חיינו – נצח נפתח בפנינו.

אך, בערבם גם לחכמים צרה הדרך."

 

"המשורר פונה למוזה שלו:

כיצד אחיה בלעדייך, זאת לא אדע. בהלה תאחזני

למראה האלפים ויותר שהווים בלעדייך."

 

 

הברית היצירתית האינטימית בין גיתה ושילר מפליאה בעיקר לאור הניגודים הגמורים ביניהם. על אלה עמד בהרחבה צ'רלס דאדלי וורנר באחד מ- 45 כרכיו הקולוסאליים שערך ב- 1896, "ספריית הספרות העולמית המובחרת" (כרך 23):[1] השניים נבדלו מאד לא רק במראם (קלסתרו של גיתה עז, זה של שילר מיוסר וחולני יותר; הראשון מקרין סמכות ושלווה, השני קונפליקט פנימי): גיתה הוא איש בוקר, שילר הוא איש לילה (התקשה לישון מחמת התכווצויות ברגליו); הטמפרמנטים שלהם היו שונים; גיתה היה יציב, שילר היה חרדתי. והסיפור על מגרת התפוחים: גיתה הגיע יום אחד לבית שילר ולא מצאו. אף על פי כן, הסב לשולחן העבודה של ידידו וכמעט שהתעלף מהצחנה העולה מהמגרה. עם פתיחתה, מצא גתה אוסף תפוחים רקובים. אשתו של שילר סיפרה לגיתה המתאושש, שבעלה אינו מסוגל לעבוד ללא ניחוח תפוחים רקובים.

 

אך, המשותף עלה על המפריד: גיתה ושילר האמינו שניהם בכוחה של האמנות בתור כלי השפעה חשוב ביותר, שני רק לדת. שניהם ראו בתרבות כוח המעצב ומשכלל את אנושיותו של האדם, השירה יותר מכל. שניהם ידעו נעורים רומנטיים סוערים ומרדניים ברוח "הסער והפרץ", שרוסנו אצל גיתה בעקבות מפגשו עם יצירות המופת הקלאסיות באיטליה, שעה ששילר עבר את המהפך בגרמניה (בין שטוטגרט, לייפציג, מנהיים, דרזדן) ובמהלך התקפי חרדות. אגב, שלא כגיתה, שילר לא התרשם מדי מאמנות פלאסטית.

 

אם כן, רק חברות אינטימית, הרמוניה ו"פירגון"? מסתבר, שלא לגמרי כך וכי ביקורת, גם פטרוניות-כלשהי, שמשו בערבוביה, ביחד עם אהבה והערצה, מצדו של גיתה כלפי חברו. על כך מעידות לאורכן "שיחות גיתה עם אקרמן". כגון, דברים שהשמיע גיתה באוזני אקרמן ב- 10 בינואר 1825, עשרים שנים לאחר מות שילר:

"כן, […] כל השאר אצלו, אצל שילר, גא ונהדר, חוץ מעיניו שרכּות היו. וכגופו כך כישרונותיו. הוא היה תופס בעזות דבר גדול והיה מתבונן בו, מהפך וחוזר ומהפך בו, כובשו ומגלגלו, עוסה ומעסה בו; הוא היה רואה את הדבר כאילו מבחוץ בלבד, ההתפתחות החשאית מבפנים זרה הייתה לו. – – – כישרונו לא היה מן המתמידים. ולפיכך אף לא היה מעולם מוחלט בלבו, ולעולם לא יכול היה לסיים את מלאכתו. תכופות מחליף היה תפקידים זמן מועט לפני ההצגה. וכשם שמתחיל היה בעוז את עבודתו, כך לא היה מחבב ריבוי של מוטיבים. זכורני, כמה יגיעות יגעתי עמו, ב'ווילהלם טל': הוא אמר להטיל על גסלר [מגיבורי המחזה/ג.ע], שיהא מצווה לקטוף תפוח מעל העץ ולירות אותו מעל ראש הילד. הדבר היה לי לתועבה, ושידלתי אותו בדברים שימתיק לכל הפחות אכזריות זו וינמק את המעשה […]. מתחילה סירב שילר לכך, אבל נענה סוף-סוף לשידולי ולבקשתי ועשה כפי שיעצתיו. […] כישרונו של שילר יפה היה מתחילת בריאתו לצרכי התיאטרון. כל מחזה חדש – צעד חדש קדימה, וצעד מושלם יותר. אבל מופלא הדבר, שעדיין דבק היה בו חוש מסוים לאכזרי מימות [מחזהו] 'השודדים', ואפילו בימיו המפוארים ביותר לא רצה לפרוש ממנו בכולו. עדיין זכוּר אני יפה שרצה להכניס ב'אגמונט' […] פסק דין של מיתה על אגמונט. על ידי כך צריך היה אלבא [המושל הספרדי, דמות במחזה/ג.ע] להתגלות כמי שאינו יודע שבעה בנקמה ובשמחה לאיד. אולם אני ממחה הייתי בידו והדמות הזאת נעלמה.הוא היה אדם גדול, מוזר בגדלותו. אחת לשמונה ימים היה מתחדש ומשתנה כולו והיה מושלם יותר. כל שעה שהייתי חוזר ורואה אותו דומה היה עלי מושלם יותר בבקיאותו, בקניית תורה, בשיקול-דעת. […] מכתבו האחרון שמור בידי כזיכרון קדוש באוצרותיי. […] המכתב הזה הוא מיום 24 באפריל 1805, והוא נפטר מן העולם ב- 9 במאי."[2]

 

 

 

[1] ,A Library of the World's Best literature, Vol. 23, ed. Charles Dudley Warner, Cosimo classics, New-York, 1896, pp. 9039-9042.

[2] "שיחות גיתה עם אקרמן", מבוא והערות: ישראל מהלמן, תרגום: צבי וויסלבסקי, מוסד ביאליק, ירושלים, 1972, עמ' 59-57.