Archive for מאי 1st, 2019

מאי 1, 2019

ישראליות כתרבות

                           ישראליות כתרבות

 

בספרה המעולה של רחל ליבנה-פרוידנטל, "האיגוד: חלוצי מדע היהדות בגרמניה" (שראה אור זה עתה מטעם מרכז זלמן שז"ר ומכון ליאו בק, ירושלים, 2019) נחשפתי לתועפות אוצרות. אך, יותר מכל, נשאבתי לתעודה שהנחתה את ה- Verein ("האיגוד לתרבות ומדע של היהודים") מברלין 1824-1819, אותה שביעיית צעירים אינטלקטואלים יהודים, והיא – ניסוחה של פרוגראמה נועזת, שתהווה בסיס לכינונה של יהדות חדשה: היהדות כתרבות. יהדות כתרבות, לא כלאומיות, לא כדת. שביעיית ה- Verein שמה לה למטרה לנסח את האידיאה של היהדות במונחי מרחב התרבות הגרמנית, אותה תרבות שתקיא את היהדות עד כמעט להשמדתה. אך, בעודי קורא את הגיגיהם של אדוארד גנץ, אברהם ליסט, יום-טוב צונץ וחבריהם, הרהרתי בחשיבות ובדחיפות שבניסוח פרוגראמה לישראליות כתרבות, ישראל של תרבות, כתשובה עכשווית לישראל של לאומיות ודת.

 

יודגש: לא ישראליות במונחי תרבות מזרח-תיכונית (קדומה או עכשווית), או במונחי תרבות מערבית (כזו או אחרת), כי אם ישראליות פתוחה ומורכבת, מערבית ומזרחית גם יחד, זו היונקת מהשפה העברית לתולדותיה, מהיצירה היהודית-עברית-ישראלית לדורותיה ומעצם ההיסטוריה היהודית-ציונית-פוסט-ציונית וקורותיה (על סך יחסיה הדיאלקטיים עם המערב ועם המזרח, כולל זה הפלסטינאי).

 

אודה ואתוודה: נלאיתי משיח הזהות שבשלילה העצמית, משמע – זהותך המושתתת על אחרותך, דהיינו ידיעת ישראליותך מתוך הלא-ישראליות. עייפתי לא פחות משיח הגלובאליות (הקוסמופוליטיות בגלגולה החדש) שבפסילת סוגיית הישראליות לטובת מרחבי כל מקום אחר וכל תרבות אחרת שבהם תבחר. כי זאת ידעתי מעומק חוויית חיי: המרחב הרב-תרבותי העשיר שהתהווה כאן, תוך זיקותיו, שבנתיבי החיוב והשלילה, לתרבות יהודית ואחרת קדם-ישראלית – המרחב הזה צופן בעבורי משמעות קיומית שהיא גם טעם חיים.

 

אין לי שום אשליות: "ישראליות" מעניינת את הישראלי(ת) דהיום כקליפת השום. המושג "ישראליות" ארכאי וגם נמהלו בו תבלינים פרוטו-פאשיסטיים. וכך, גם אם מבעבע בי מיאוס מהפוליטיקה של הזהות, אני יודע: אם לא הישראלים בהווה, כי אז הישראלים של מחר, ואם אף לא הם – יהיו אלה הישראלים של מחרתיים שייאלצו להידרש לסוגיית הזהות. כי סוגיית זהותנו (כיהודים "ישנים" או "חדשים", כ"עברים", כ"צברים", כבני הים-התיכון (הלבנט) וכו' – הסוגיה הזו רובצת לפתח קיומנו כאן והיא נושא שאליו אנו שבים וחוזרים (ביצירה, בפובליציסטיקה ועוד) לאורך 120 השנים האחרונות, ואל הנושא הזה נחזור ונשוב.

 

אם כן, ישראליות כתרבות: ישראלי המגדיר עצמו במונחי זהות זו אינו רואה בהלכה או בחזון המקדש השלישי את ליבת זהותו. גם אין הוא רואה במושגים "מולדת" ו"עם", או בחזון ההתנחלות ושלמות הארץ ואף לא בחוק הלאום את גרעין זהותו כישראלי. הוא ציוני, או פוסט-ציוני, או – כמקובל על מחבר שורות אלו – הוא מי שקיבל על עצמו את עול הסתירה הפנימית בין (הכורח ההיסטורי) ב"מדינת יהודים" לבין דמוקרטיה של שוויון-זכויות מלא לכל תושבי הארץ (והוא חי עם הסתירה הזו כמי שחי עם כאב כרוני). אך, אין הכרה מדינית כזו או אחרת בבחינת מרכז ולשד של ישראליותו. כי את זהותו כישראלי מכונן איש ה"ישראליות כתרבות" על תודעה רוחנית אחרת לגמרי. מכתם מס' 95 של יוהן וולפגנג גיתה ופרידריך שילר אומר כך:

"אך גרמניה היכן היא? אינני מוצא את הארץ; באשר התרבות מתחילה, הפוליטיות שם חדלה."[1]

 

אם אדמונד ז'אבס ראה בספר את הטריטוריה של היהודי, שורות אלו מציעות את עושר התרבות, שנתהוותה כאן במהלך הדורות, בתור הטריטוריה של הישראלי.

 

הנה כי כן, ה- Kulturnation, אומת-התרבות, מממשת את זהותה בספרות ובשירה שנכתבו בה, באמנותה, בזמר, במוזיקה, בתיאטרון, במחול וכיו"ב שנוצרו בה, לרבות השיח העיוני-פרשני-ביקורתי הנלווה לכל אלה לדורותיהם. ב"אומת-התרבות" – מפעל הכינוס (מהסוג הביאליקי) אינו מצטמצם אפוא לתחומי הספרות והשירה, כי אם מתרחב אל כל אפיק יצירתי שנוצר אי-פעם בארץ הזו, אך גם אל התת-מודע התרבותי הקדם-ציוני – היהודי והלא-יהודי – שהִפְרה ו/או שעשוי להפרות את היצירה המקומית. מעל ומעבר לפוליטיקה ולדת.

 

וכי אין הדת תרבות? ודאי, שכן. שהרי, ספרות מדרשית, לשון-המשנָה, שירת-ההיכלות וכיו"ב – לא ייעדרו מאותו תת-מודע תרבותי המצוין לעיל. בה בעת, יובהר: מבחינת ה"ישראליות כתרבות", הדת היהודית היא אוצר אסתטי: התנ"ך כספרות, התפילה כפיוט, התלמוד כאגדה… הממד הדתי, בעבור איש ה"ישראליות כתרבות", הוא חומר-גלם אפשרי והשראה אפשרית לחילונים ולמאמינים גם יחד.

 

וכי ניתן לבדל את ה"ישראלי" מה"חוץ-ישראלי"? לא ניתן לבדל ואין צורך לבדל. כי זהות ה"ישראליות כתרבות" מקיימת יחסי תן-קח עם זהויות תרבותיות אחרות, קרובות ורחוקות, תוך שמירה על מתח בין דיכוטומיה לבין סינתזה. בהתאם, זהות לאומית-תרבותית תשאף אל ערכים אוניברסאליים מבלי לסתור את חתירתה לצלילה במכמני תרבות המקום, דלייה ממנה ופיתוחה. ואם תתעקשו ותאמרו: הן, ממהותה של תרבות להיות קוסמופוליטית! נאמר: כן, אך לא רק: תרבות היא מתח מתמיד בין האוניברסאלי למקומי. ולא נכביר מילים על טענה חבוטה זו; רק נתהה עד כמה אוניברסאליים ומקומיים הם תיאטרון ה"קבוקי" היפני, ציורי ה"לובוק" הרוסי, הטוטמים האפריקאיים וכו'.

 

תרבות, בעבור איש ה"ישראליות כתרבות", היא זו ה"גבוהה" וה"עממית" גם יחד: חגיגות המימונה, טקסי הפסח הקיבוצי, מסכתות יום-העצמאות, פסטיבלי-הזמר וכיו"ב – כולם כלולים בסל-התרבות שלו. וה"ריאליטי" והשעשועונים ומופעי ה"סלבריטאות" ו"סרטי הבורקאס" ומקביליהם? אין להתכחש לתופעות אלו, באשר אף הן פן של תרבות; ברם, "ישראליות כתרבות" תדע להבחין בין רדידות המונית מטמטמת, שהיא "חרושת-תרבות" בשירות בעלי הכוח (השלטון, הממון), לבין תרבות מהימנה הנובעת מחירות היוצר כפרט.

 

כלום לא שבנו בדברינו אלה אל אחד-העם ואל רעיון "הציונות התרבותית"? לא בדיוק: כי חזון ה"ישראליות כתרבות" אינו מועיד כל יעוד רוחני-תרבותי ליהדות הבינלאומית; אין הוא רואה בישראל "מרכז רוחני" וגם אין בצקלונו כל תוכנית להכשרת נפשות העם לריבונות לאומית. מה שיָאֶה היה במהלך הקונגרסים הציוניים הראשונים אינו עוד רלוונטי לחברה ישראלית בת 71 שנות עצמאות מדינית, ויהיה מצבה ה"בריאותי" הרוחני רע ככל שיהיה.

 

לפיכך, "ישראליות כתרבות" היא תודעה החשה ב"ביתה" בלשונה העברית (שנלווית לה תת-תודעה של אלפי שנות רבדים לשוניים שמאז העברית הקדומה); ובספרות העשירה שנכתבה כאן מאז ברנר, עגנון והזז ועד אחרוני סופרי שנות האלפיים; ובשירה המפוארת שנכתבה כאן מאז ביאליק, טשרניחובסקי, שלונסקי, אלתרמן, ל.גולדברג, דרך עמיחי, זך, וולך ועד אחרוני "ערס פואטיקה"; ובאמנות החזותית המופלאה שנוצרה כאן במדיומים שונים מאז "בצלאל" וראשוני המודרניזם הא"י, דרך המודרניזמים של ההפשטה וה"פופ-ארט" ועד לאחרוני בוגרי "שנקר", "המדרשה", "בצלאל" וכו'; ובזמר הישראלי המרטיט והמלהיב שמאז סשה ארגוב ודוד זהבי, בואך מתי כספי ועבור לזמר הים-תיכוני (בגילוייו האיכותיים); ובתיאטרון הישראלי שמאז התא"י, "אוהל" ו"הבימה", המשך ב"זירה" ו"הקאמרי" ועבור ל"גשר", "בית לסין", תיאטרוני חיפה ובאר-שבע ועוד; ובמוזיקה שנוצרת ומבוצעת כאן באינספור קונצרטים, פסטיבלים, תזמורות, מקהלות וכו'; ובמחול שפותח כאן מאז גרטרוד קראוס וירדנה כהן, דרך שרה לוי-תנאי ועד אוהד נהרין, רמי באר וכל השאר; ובארכיטקטורה השופעת שנוצרה כאן מאז הסגנון האקלקטי, דרך ה"באוהאוס", השיכונים ועד המגדלים העכשוויים… האם יש צורך להמשיך?

 

בזכות כל השפע הזה, בו טובל איש ה"ישראליות כתרבות", אין לו תביעות טריטוריאליות ואין הוא בסכסוך עם ילידי הארץ הפלסטינים. יחסו למקום אינו סותר את יחסם התרבותי של שכניו למקום, אלא הוא רואה באחרות זו אתגר תרבותי נוסף ובסיס לדיאלוג. כמי שארצו היא מרחב דימויים – בעבורו, הכינרת היא שירת רחל; מדבר-יהודה הוא ציורי לודוויג בלום; הרי ירושלים הם רומן של עמוס עוז ושיר של נעמי שמר;תל אביב היא שירת אלתרמן וויזלטיר; יפו היא ציורי נחום גוטמן ואריה לובין; עמק יזרעאל הוא מארק לברי, אברהם שלונסקי וש.שלום; וכך עוד ועוד. תרבות אינה בעלות. תרבות היא שיתוף והיא אירוח.

 

לאזרח ה"ישראליות כתרבות" אין תביעות, כי כל הווייתו הגיאו-פוליטית שואבת ערכיה מהנורמות של היצירתיות: חירות, פתיחות, שוויון, ספקנות לגבי כל מדרוג וחשדנות לגבי כל נוסחה קפואה. בעבורו, אסתטיקה היא גם אתיקה, ושתיים אלו הן נרות המאירים את זהותו הישראלית.

 

והוא גאה באידיאליזם הערטילאי הזה, גם אם בינו לבין המציאות יש אך מעט ביותר, וגם אם ברורות לו המותרות שבמעטפת תרבותית, המייתרת – רק לכאורה! – את ההידרשות לצבא, משטרה, משפט, כלכלה ושאר תביעות מעשיות של החיים בחברה. איש ה"ישראליות כתרבות" בחר להסתגר במעטפת זו כבחירתו של גולה בתוך ארצו.

 

אך, זוהי גלות ברוכה. כי תודעת ה"ישראליות כתרבות" היא "עגלה" מלאה מאד, כזו הכורעת תחת כובד הישגיה, והיא תודעה גאה. ה"ישראליות כתרבות" מסתגרת לה בבועתה מפני השפל הפוליטי והכפייה הדתית, מפני האלימות והבערות, פתוחה בפני כל מי שדעת התרבות (הישראלית והאחרת) פועמת בו. בה בעת, תביעת השכלה, שהיא למידת וצריכת התרבות הישראלית והכללית, היא משוּאה לרגלי ה"ישראליות כתרבות". והיא יודעת ששומה עליה להישמר מפני התנשאות, זלזול, פסילה וכדו'. בהתאם, היא גם מודעת לנסיבות חברתיות-כלכליות שמאפשרות ושאינן מאפשרות את הדלקת המשואה הזו.

 

"ישראליות כתרבות" אינה תנועה חברתית או התאגדות: היא מצב-נפש והיא דרך עתיקה ומודרנית שסללה את עצמה ואשר ממשיכה לסלול את עצמה. תבוסתה לפוליטיקה ידועה מראש, ואין ה"ישראליות כתרבות" מבקשת להתמודד נגדה. רוח החירות הנושבת בשורש היצירה באשר היא יצירה – הרוח הזו תבטיח את ערכיו המוסריים של איש ה"ישראליות כתרבות". ואותה רוח של חירות יצירתית היא גם שתדע לסייג את עצמה מכל אותם מוסדות אקדמיים, מסחריים ואחרים, שכותרים לעצמם את כתר התרבות, בשעה שהיו לתעשייה חלולה של דיפלומות ולמערכת שאינה תורמת לתרבות הישראלית החיה ואינה משתלבת בה.

 

*

 

לא מעט פרצות, סתירות וסימני-שאלה יאותרו, ובצדק, בפרוגראמה הנ"ל. אך, "ישראליות כתרבות" אינה נוסחה מדויקת, אלא כיוון-דרך, ולפחות, בלון-חמצן.

 

 

[1] רחל ליבנה-פרוידנטל, "האיגוד: חלוצי מדע היהדות בגרמניה", מרכז זלמן שז"ר ומכון ליאו בק, ירושלים, 2019, עמ' 41.