קטגוריות
Uncategorized

ציור בימי כולרה

 

ביום ו', 5 באפריל, נשאתי דברים בגלריה "זוזו" שבעמק-חפר, לרגל פתיחת תערוכתו של אביטל גבע, "סמולנים". מולי ישבו מי שנראו לי כאחרוני ה"שמאל", רובם קשישים אשכנזים, וככל שנשמעו מפי  דוברים דברי חיזוק ועידוד, התחושה הייתה זו של טקס אשכבה. בדבריי, המובאים להלן, שילבתי חלקי טקסטים שכבר פורסמו ב"מחסן" בשנים האחרונות, אך גם ערכתי והוספתי. ערב יום-הבחירות, כשהאופק קודר מתמיד, אני מביא את נאומי כלשונו.

 

*

 

                                                     ב- 6 במאי 2017 עמדתי בחממה בעין-שמר ודיברתי נגד אביטל גבע מול כמאתיים חסידי אביטל גבע. דיברתי על קומץ אמנים ישראליים שמאז 1970, ולאורך כעשור, החלו יוצאים החוצה מסטודיות ומגלריות, טעונים באידיאולוגיה (שמאל, אתם זוכרים?) ועם כוונה לעשות מעשה המאחד פעולה קונקרטית עם מטאפורה פוליטית-מחאתית. בנאומי מה- 6 במאי ראיתי בפגישה המצולמת בקיבוץ גבעת-חיים משלהי מאי 1972 – זו של אביטל גבע, מיכה אולמן ומשה גרשוני עם יצחק בן-אהרון, אז עדיין מזכ"ל ההסתדרות – תמרור אמנותי-פוליטי המסמן נתיב התגייסות אמנותית קונקרטית וחד-משמעית לאידיאה הומניסטית מחייבת; מעין "אני מאמין", Credo. בהתאם, באותו אירוע של ה- 6 במאי 2017, ביטאתי אכזבתי למראה ציורים שתלה אביטל גבע על יריעות החממה, ואשר אותם אבחנתי כהתכנסות רגרסיבית למלאכת הצייר והתכחשות ל"אני מאמין" של 1972.

 

קרוב לחמישים שנים חלפו מאז ראשית היציאה האמנותית-פוליטית מהסטודיו, והנה – מזה כשלושים שנה שרוב מוחץ של אמני ישראל חזרו לצייר ציורים ולהצטנף בסטודיו, ולמעט חריגים, קולה של המחאה האמנותית-פוליטית השמאלנית כמעט נדם בעולם האמנות הישראלי ומחוצה לו. ככל שהחשיך סביב, ככל שהבטן הלכה והתמלאה בחרון וקלון, והאף נסתם מהצחנה – כמעט כל המראות המתגלים בסדנאות האמנים שברחבי ישראל חפים מהכנָסַת האצבע לתוך הפצע, ואפילו מהתייחסות לפצע.

 

כיצד תוסבר העובדה, שאותה אמנות ישראלית, שפעלה כחוד-חנית הומניסטי-מחאתי אמיץ בשנות ה- 70, ואף הקדימה את הפוליטיקה של הסכמי-אוסלו, הכיצד זה שאמנות זו ממלאה פיה מים ודווקא בשנים ובימים שבהם "מָלאה הכוס"?! מה כאן קרה?!

 

תשובה ראשונה תצביע על הלם הכישלון: דווקא האינטנסיביות ההיא משנות ה- 70, דווקא הלהט ההתגייסותי הרדיקאלי (עד לפרובוקציות על גבול האלימות ועד לפרישה מעולם האמנות לטובת ההתגייסות הפוליטית – בין אם מצד תלמידי "בצלאל" ובין אם מצד אביטל גבע ואחרים) – דווקא "תור הזהב" דאז עשוי להסביר את "תור החושך" הנוכחי. כלומר, תחושת תבוסה, הודאה באזלת יד, ובמיוחד לרקע התעצמות ואגרסיה גובורת והולכות של הימין הלאומני בחברה ובממשלה בישראל. הלם הכישלון הותיר את אמני השמאל הישראליים "על הקרשים".

 

לתשובה האחרת אקרא – האוונגרד ועונשו: אותה שליחות אוטופיסטית שנטל על עצמו האוונגרד האמנותי מאז ראשית המאה ה- 19 – קידום ההיסטוריה והמצב החברתי – היא זו שגם כרתה לעצמה את הבור. שכן, בשם מה שאמני האוונגרד ראו כ"קידמה" אמנותית, הם שעטו קדימה, כשהם מנפצים מוסכמות אמנותיות, עולים על מתרסים אנטי-בורגניים, מותירים הרחק מאחוריהם את ההמון ההלום, שנותר פעור פה ואף זועם לנוכח שפה אמנותית בלתי מובנת (אלא רק ליודעי ח"ן). התהום בין הציבור הרחב לבין אמני ה"קידמה" הלכה והתרחבה, הלכה ונעלה את אמני האוונגרד בבועתם הזעירה. בנתונים אלה, מוצא את עצמו האמן (כולל זה הישראלי) בעמדת מיעוט זניח בחברה שאינה כורה לו אוזן או עין, ופשוט מתעלמת ממנו. מה לו אפוא מתיימר לעשייה אמנותית משפיעה, מנענעת אמות-ספים?! "מוטב, אמשיך לדבר אל עצמי ואל קומץ רעיי", אומר לעצמו האמן המובס.

 

הסבר אפשרי אחר לאילמותם הפוליטית של אמנים ישראליים עניינו –אובדן תחושת המקום. הרבה נכתב ודובר בנושא: גל הגלובליות, על פניו הקפיטליסטיים והטכנולוגיים החדשים, ערער את זיקתם של רבים ל"מקום" לטובת סוג של אסקפיות קוסמופוליטית (אינטרנטית, מוזיקלית, אורבאנית, גסטרונומית וכו'). ובהתאם, המחויבות האישית להיסטוריה ולתרבות של המקום הפכה לערך פחות ופחות מבוקש בתרבות ואמנות שאינן מכירות עוד בהבדלים מכריעים בין זירה תל אביבית לזירה ברלינאית, לונדונית, ניו-יורקית וכו'. ומעניין, ככל שגברה בארצות שונות, בהן ישראל, מגמת-הנגד הימינית-לאומנית, זו המושתתת על קדושת עם וארץ, – עולם האמנות, ברובו המכריע, זנח את המקומי. וכך, על רקע הפרישה מהמקום, האמנים גם הפנו גבם לסוגיות פוליטיות של המקום.

 

 

האם, בעצם, אנחנו שחים באגוצנטריות הידועה של אמנים, וחלילה, בהתפנקות שבמיאון להתגייס לביטוי אמנותי מחאתי, לוחם, משמע מתיש ומתסכל? ואולי אנחנו שחים בתחושת אובדן הביטחון (שלא לומר, הפחד מפני הרמת קול אופוזיציוני בחברה שהפכה בלתי סובלנית לקולות אחרים) – אובדן ביטחון של מיעוט שמאלני (אמנים כאנשי רוח בכלל), החש נרדף ומאוים במציאות התרבותית הלאומנית והאלימה של ישראל דהיום? תהא התשובה אשר תהא, כזו היא מציאותנו האמנותית המדכאת, בה מתרסי-חוץ אמנותיים נועזים ומסעירים משנות ה- 70 נשחקו לאבק של זיכרון דהוי ותו לא ופינו מקומם לקומץ ידוענות – לדוגמנית, לזמרת ולמגישת טלביזיה – .כולן נשים אמיצות.

 

ואמנינו מציירים ושותקים.

 

לאור האמור עד כה, נשאל: האם בכוחו של ציור למחות, להתריס ולנָעֵר בימי כולרה?

 

זכורות לי מילותיו של הפילוסוף הצרפתי, מוריס מרלו-פונטי:

"מן הסופר או מן הפילוסוף אנו מבקשים עצה או חוות דעת, […] וברצוננו שינקטו עמדה. […] רק לצַיָיר לבדו הזכות להביט בכל דבר ודבר ללא חובת הערכה כלשהי (כלומר, ללא נקיטת עמדה – פוליטית, חברתית, מוסרית ואחרת/ג.ע). […] אין כועסים על סזאן על כך שחי במסתור באֶסטָאק במהלך מלחמת 1870 (פרוסיה-צרפת/ג.ע). […] כאילו הייתה בעיסוקו של הצייר בהילוּת העולה על כל בהילות אחרת."[1]

 

מרלו-פונטי כתב את הדברים הללו ב- 1960. הטקסט האחרון שלו. עשרים שנים לפניו, ב- 1940, בעיצומם של ימי הכולרה של מלחה"ע השנייה, הסיק ז'אן-פול סארטר מסקנה דומה בספרו, "ספרות מהי?": הצייר, טען סארטר (באופן הנראה כיום שערורייתי למדי), "… יוצר בית דמיוני על הבד. […] הסופר יכול להנחותכם […], יוכל להצביע בכך על סמל אי-הצדק החברתי ולעורר את דמיונכם. אך, הצייר אילם הוא: הריהו מציג לפניכם בקתת-עוני אחת ולא יותר: רשותכם היא לראות בה ככל אשר תאבו. […] ו'גרניקה', יצירת מופת זו, האם סבור מי מביניכם שיש בה כדי לרכוש בה ולוּ אף לב אחד לטובת ספרד? […] מי יעז בתנאים אלה לתבוע מן הצייר או המוזיקאי שישתייכו (דהיינו, שיתגייסו ביצירתם/ג.ע)? ואילו הסופר, דווקא הוא עניינו אצל המשמעויות."[3]

 

הרי לנו, אם כן, כתב-הגנה דרבנן הפוטר את האמן החזותי מכל חובת ביטוי עמדה מוסרית-פוליטית-חברתית וכו' ביצירתו. והרי, דומה, ש ל"פְטור" הזה ממתינים אמנינו, הלא כן? כיון שכך, הבה נוסיף ונחזקם-לכאורה בנתונים מביכים נוספים:

 

סזאן, קראנו, הסתתר בל'אֶסטָאק בימי מלחמת פרוסיה-צרפת. רק הוא?! וכי מה עשו כמעט כל כוכבי האימפרסיוניזם הפריסאיים (אלה שיפרצו בתערוכות המהפכניות מ- 1874) ואפילו הריאליסטים של ברביזון – האם הם השמיעו קול כלשהו ביצירתם בנושא מלחמת פרוסיה-צרפת 1872-1870 (שבמהלכה אף נכבשה פאריס)? קלוד מונא צייר ב- 1870 את "מלון הסלעים השחורים" שבטרוּביל, עיר הנופש בנורמנדי, וכמו כן, נופים הולנדיים ב- 1871; אדוארד מאנה צייר ב- 1871 שתי דמויות שלוות יושבות בתוך חדר המשקיף על חוף אָרָשון, עיירת נופש בדרום-מערב צרפת; אדגר דגא צייר ב- 1871 את "השיעור למחול". האם יש צורך להמשיך?

 

מאחר שקצרה היריעה, נדלג הישר למלחמת העולם השנייה, לאותם ימים בהם נכבשה פאריז על ידי הנאצים (מאז יוני 1940) ונשאל: היכן, למשל, היה פיקאסו באותם ימים הרי-אסון והאם השמיע קול? במאמר ב"אובזרבר" הבריטי מיום 22.2.1999 פרסם הילטון קריימר, המבקר הניו-יורקי, מאמר על תערוכת "פיקאסו ושנות המלחמה 1945-1937", שהוצגה במוזיאון "גוגנהיים" שבמנהטן. קריימר סיפר כיצד הקצונה הנאצית בפאריס הכבושה התייחסה לפיקאסו באופן מפנק-סוגד: "הנאצים פטרו את פיקאסו מהטיפול האכזרי שהשיתו על נפשות כה רבות שמזלם הרע גרם להם להיות פחות מפורסמים מאיש השערוריות המפתה." הנאצים סלחו לו על אמנותו ה"מנוונת", וכדברי קריימר, פיקאסו זכה לחסותו של היטלר בה במידה שזכה לחסות סטאלין (עם הצטרפותו של הצייר למפלגה הקומוניסטית). "איך זה שפיקאסו קיבל את הבחורים הרעים הללו בסטודיו שלו בזמן הכיבוש – זהו נושא עדין", כתב מבקר האמנות הנודע.

 

אז, היכן בדיוק היה פבלו פיקאסו במהלך הכיבוש הנאצי את צרפת ומה עשה? הוא שהה בסטודיו שלו ברחוב גרנד-אוגוסטין והירבה לשבת בבתי קפה. נכון, כשהציעו לו הנאצים עזרה בחימום דירתו, ענה להם ש"לספרדי אף פעם לא קר". אלא, שבה באותה עת, העניק צילומים של "גרניקה" שלו כמזכרות לקצינים נאציים שבאו לבקר ולהתענג על ציוריו. פיקאסו לא חדל לצייר ולפסל במהלך המלחמה, וליצירותיו לא הייתה כל נגיעה לכיבוש. אמנם, יש שיצביעו – לזכותו של פיקאסו – על מאמר-ההתקפה שפרסם נגדו הצייר מוריס דה-ולאמנק (הפוביסט-לשעבר) – מי שנודע בביקורים שנהג לערוך בבית קצינים נאציים בפאריס; יש גם שיצביעו על פסלו של פיקאסו, "איש עם טלה" מ- 1943 כעל יצירה שבסימן הזדהות עם הקורבן; אלא, שאסמבלאז'ים ושאר עבודות משחקיות שיצר פיקאסו באותה שנה עצמה מלמדים על אי מחויבות לאימי הזמן והמקום דאז. בתקופה זו, בה התמסר פיקאסו לחיזורים אחר פרנסואז ז'ילו, פורסם צו ענידת הטלאי הצהוב, שנכפה גם על ידידו של הצייר, המשורר מקס ז'אקוב, שאף יישלח למחנה בדראנסי ואל מותו. ויוזכר גם ידידו האחר של פיקאסו, הצלם רובר דסנוס, שנשלח למחנה בגרמניה.

 

אם כן, האם נשא פיקאסו קולו במהלך ימי המלחמה והכיבוש ? לא בדיוק. באוקטובר 1944 הוא השתתף ב"סאלון הסתיו" הפאריזאי עם 74 ציורים ו- 5 פסלים, שיצר במהלך אותה תקופה. כמעט אף לא אחד מאלה נגע בנושא הכאוב. "תא-הכבשן", ציור מ- 45-44 לזכר מקס ז'אקוב שנספה, היה היוצא מן הכלל. אך, מה כבר יכול עולל ציור, גם אם הוא מצויר בשחור-לבן ובסגנון המזכיר את "גרניקה"?!

 

"את אשר לקיסר תנו לקיסר ואת אשר לאלוהים – לאלוהים." ("מתי", כ"ב). אז, אם זה המקרה באשר לאלוהים, כלומר פיקאסו, מה באשר לקיסר – אנרי מאטיס? היכן היה הצייר האגדי הזה במהלך מלחמת העולם השנייה? הוא צייר לו בנחת את ציורי "הכורסה" הנינוחים-ענוגים, וכן, גם ניגן בכינור. נכון, מאטיס מבוגר, קשיש, אף חולה. בפרוץ מלחמת העולם הוא בן 70. בה בעת, דווקא גילו ומעמדו יכולים היו להוות סיבה טובה להרמת קול מוסרי, הלא כן? אך, באוקטובר 1939, לאחר פגישה חטופה עם אמלי, אשתו, בתחנת הרכבת סן-לזר שבפאריז, בה נחתמו סופית נישואיהם, שב מאטיס לניס, לסטודיו שלו ב"מלון רגינה". כאן צייר תפנימי חדר ובחורות יפות, טבע דומם ונושאים מוזיקליים. לאחר מכן, שיבה לפאריז, לדירה במונפרנס, ממנה יצא רק בנדיר, לקולנוע בעיקר. ושוב לניס. בנובמבר 1941 הציג תערוכת רישומים בגלריה פאריזאית. בינואר-פברואר 1942 העניק שני ראיונות לרדיו וישי המשת"פי. בסוף, יוני 1943 עבר לוואנס מפחד ההפצצות של בנות-הברית על ניס. עתה, הקדיש זמנו לתגזירים דקורטיביים.

 

לא, גם מאטיס לא השמיע קול.

 

ומה תגידו על אותה קבוצה של ציירים ופסלים צרפתיים מהשורה הראשונה, שנענו בששון בשלהי 1944 (!) להזמנת ממשלת גרמניה הנאצית (ובפיקוח מחלקת הפרופגנדה בפאריז הכבושה) לערוך "מסע לימודי" בין ערי גרמניה – מינכן, דיסלדורף, נירנברג, דרזדן, ברלין ועוד?! בין הציירים הללו תמצאו את ון-דונגן, את אנדרה דרן, את מוריס דה ולאמנק, את אוטון-פריז, את סגוניאק ואחרים. אלה התקבלו בגרמניה בחום, ביקרו בתערוכת "האמנות הגרמנית" (תערוכה פאשיסטית למהדרין), במוסדות אמנות, אף הציגו מיצירותיהם, שלא לומר מומנו בנדיבות מטעם ממשלת הרייך. כן, כן.

 

למותר לציין, שאנחנו מכוונים בדבריו אך ורק לאמנים זרים, הרחוקים מהכאן ועכשיו שלנו. אין שום מקום להשוואה.

 

ואף על פי כן, הבה נזכיר לעצמנו:

"האמנות […] מבטאת בדרגתה הגבוהה ביותר את המגמות החברתיות המתקדמות ביותר. האמנות היא שמפלסת והיא שחושפת. […] לצד ההמנונות לאושר ולצד קינות היגון והייאוש – חובה על האמן לערטל במכחולו האָלים את כל הברוטאליות וכל הטינופת השוכנות בתחתית החברה."[1]

 

את המילים הנחושות הללו כתב ב- 1845 הפוּרייֶריסט הצרפתי, גבריאל-דֶזירֶה לָאבֶרדָן. היו אלה ימי הבראשית של האוטופיזם הסוציאליסטי, הזרם הרעיוני הרומנטי שהוליד מתוכו את מושג האוונגרד, רגע טרם פריצתו האמנותית הנועזת בציורו הריאליסטי של גוסטב קוּרבֵּא.

 

אכן, הברית ההיסטורית בין האוונגרד הפוליטי והאוונגרד החברתי אחראית לזיקה ההיסטורית ההדוקה בין אמנות לבין שמאל. הדברים ידועים והם-הם, כמובן, התשובה האמנותית האמיתית לכל דוברי ההבלים אודות "המאפיה השמאלנית". אך, הנה, אנו מתבוננים סביבנו בישראל ואנו תוהים: "לעזאזל, להיכן נגוז השמאל האמנותי, קרי – האוונגרד האמנותי הפוליטי?!". כן, על דעיכת השמאל הישראלי ועליבותו העכשווית איננו חדלים לקרוא, לשמוע ולקונן. אבל, מה אירע לאותו מיעוט קטן, חוד-החנית האמנותי, האוונגרד האמנותי הפוליטי, התקווה האחרונה להובלת קול המצפון, הצדק וההומניזם?

 

בשנות ה- 80-70 עוד היה בכוחנו למנות בעולם האמנות הישראלי את האמנים הלוחמים. ואילו כיום, כאשר מגיפת הכולרה פשתה, מעטים הקולות, ספורים ביותר, ואלמלא התעקשות קומץ – כולו אמנים מבוגרים, שורדי קרבות ה- 80-70, ספק אם יכולנו להצביע על אמנות ישראלית עכשווית של התנגדות, ביקורת ומאבק. וחותמי העצומות מה? בינינו לבין עצמנו, חתימה על עצומות הפכה לאות חברות במועדון אקסקלוסיבי, יותר מאשר פעולת התנגדות של ממש.

 

אמת, את ההודעה על מות האוונגרד כבר קיבלנו לפני כשלושים שנה. לא, איני עורג אפוא לאוונגרד אמנותי של חידוש ופרובוקציה. אני מדבר על אוונגרד אמנותי-פוליטי בזמן חירום, הסיכוי המוסרי האחרון של חברה להיטהר-משהו מנגעי הכולרה. מה אירע לו  לסיכוי האמנותי הזה, שמטבעו הוא מצומצם אך נועז, עיקש ובלתי מתפשר? הכיצד זה שנמוג לו ממחוזותינו? ואיזו מין חברה הוא מותיר לנו בהיעדרו?!

 

מובילי המאבק האוונגרדי-פוליטי באמנות שנות ה- 70 – קולם המותש והרפה נשמע לעתים רחוקות. וגם תלמידיהם – הזמן ריפד במוך את מחאתם האמנותית, ריכך אותה עד שזו הפכה קונצנזואלית. הדור החדש של עולם האמנות, הדורות החדשים, נמנעו מלתפוס את מקומם על הבריקאדות. גם שמץ הקולות מכיוון הספרות העברית רק מדגיש את שתיקתם של אינספור הסופרים והמשוררים הצעירים יותר, שמתענגים על מותרות הפרדת הרשויות בין הספרא והסייפא. את הבריקאדה האידיאית-מוסרית האחרונה נגד הכולרה תאתרו ב"הארץ" של גדעון לוי, עמירה הס, יצחק לאור, אורי משגב, זאב שטרנהל ואחרים. ורק תארו בנפשכם את החברה הישראלית דהיום ללא עיתון "הארץ"!

 

כלום צמחו אצלנו דורות של אמנים בעלי עור-פיל, ערלי לב ואטומי חוש מוסרי? חלילה. דַברו עם האמנים הצעירים ומיד תשמעו מפיהם על דוויי הכולרה. אך, מרגע שמסתגרים אלה בסטודיו, נעצר הדווי מחוץ לדלתם. וגם הגלריות והמוזיאונים חוצצים, כמובן, בינם לבין העולם. אז, איך זה שאמני ישראל נָדַמו, ובשתיקתם האמנותית, נותנים יד להתפשטות הכולרה?

 

נאמר כך: קסם הנון-קונפורמיזם פג. ההון הסימבולי שבהיות נון-קונפורמיסט אינו תקף עוד בבורסת ההון הסימבולי, שמבכרת את הון הידוען והמצליחן. בשנות ה- 70-60 נון-קונפורמיזם היה שם המשחק; כיום, זהו הכרטיס האדום להוצאתך מהמשחק. היאפ"י של שנות ה- 80 הצמית את הנון-קונפורמיסטים, עת החברה תגמלה את הקונפורמיסטים. זו החברה, כולל חברת האמנות, הלכה ונכבשה בידי כוחות הממון. אמנים חפצים להצליח, והם יודעים היטב שהצלחתם חייבת לעבור דרך הגלריות המוערכות. הגלריות הללו חייבות למכור, ולפיכך, לא יקבלו לשורותיהן אמנים היוצרים פרובוקציות פוליטיות-חברתיות שיעצבנו-חלילה את הקליינטים. וגם במוזיאונים חפצים צעירינו להציג, וברור להם לא פחות, שהמוסדות הציבוריים הללו, התלויים בכספי תרומות ובתקצוב ממשלתי ועירוני לא יסבלו יצירות פרועות מדי ו"שנויות במחלוקת". עיין ערך: "מירי רגב". והרי על חללים אלטרנטיביים כבר אין מה לדבר בזמננו ובמקומנו.

 

כיון שכך, לא נצייר את "נערי הגבעות" החוליגאניים עוקרים גפנים או שורפים מסגד, כי אם נצייר פנטזיות פרטיות, נצלם נופים אורבאניים, ניצור עבודות וידיאו מגדריות. ככלל, את חתרנותנו נגביל להקשרים גלובליים "טרנדיים" של מושגי זמן, ניצול, מיניות ושאר נושאי "פוליטקלי-קורקט". כן – יש, שקוסמופוליטיות היא מפלטו של הפחדן.

 

יותר מכל, הבה נודה (ואני כותב בלשון "אנחנו", באשר איני מפקיע את עצמי ממחנה האשמה): אנחנו מפחדים. לא, לא אָלַת השוטר ואפילו לא כדור הגומי ורימון העשן הם שמפחידים אותנו (אם כי קלגסי המשטרה ומשמר-הגבול אינם חוויה מומלצת ללא-אמיצים מסוגו של מחבר המאמר). אנחנו פוחדים מהחברה האלימה שבתוכה אנו חיים. אנחנו מפחדים מתגובתו של נהג הטקסי למשמע עמדתנו הרדיקלית; אנחנו מפחדים מתגובת שכננו לתיעובנו את חרפת המתחולל בשטחים הכבושים בחסות ממשלת ישראל ובית המשפט; אנחנו מפחדים מתגובת האיש היושב בשולחן הסמוך בבית הקפה ומסכינאות הטוקבקיסטים. בחברה האלימה שלנו, בה המרחק בין תוקפנות מילולית לבין תוקפנות גופנית התקצר ביותר, חופש הדיבור הדמוקרטי הוא דה-יורה יותר מאשר דה-פקטו. מעטים מאד בינינו הם האמיצים, ועל פי רוב, אלה הם אותם האנשים שבמותיהם ו/או מעמדם המכובד ו/או הידועני הפכו, במשך הזמן, לשריונם וחיסיונם.

 

השיח האמנותי, הבה נודה, אף הוא אינו מעודד אוונגרדיזם פוליטי, דהיינו – אקטיביזם אנטגוניסטי הניזון מאידיאולוגיה בעלת שורשים אוטופיים. בעידן בו האוטופיזם נפח נשמתו, רובנו, אנשי השיח האמנותי, טובעים בים התיאוריות הפוסט-מודרניות או בעשייה אד-הוק של תערוכה X ומאמר Y. כן, אנחנו תומכים בביטול הכיבוש, בפירוק ההתנחלויות, בחלוקת ירושלים, בהקמת שתי מדינות לשני עמים – אך איננו עושים דבר וחצי דבר בנושא. אף מהפגנות עייפנו. ואנחנו מתוסכלים מול המניפולציות הערמומיות והמרושעות של מנהיגנו ונָבחניו.

 

לפיד האוונגרד האמנותי-פוליטי כבה. צחנת הכולרה סוגרת עלינו, ובעל כורחנו, אנו לומדים לחיות איתה. ואנו מציירים ותולים ציורינו בגלריות. מיום ליום, משעה לשעה, נדבקים יותר ויותר מאיתנו במחלה.

פעמוני הקתדרלה מצלצלים.