קטגוריות
הגיגים על האמנות וידיאו ישראלי

שובו של הממשי

                           שובו של הממשי

 

לפני שבועות מספר באתי לתערוכת דוד ריב בגלריה "המדרשה" ברחוב הירקון 19, תל אביב. בחלל האוויר נשמעו זעקותיה המרות של עהד תמימי, נערה פלסטינית מתולתלת שיער בלונדיני, שנראתה במוניטור כשהיא מחבקת, נאחזת בכל כוחה ונתלית בכל מאודה על אמה, במאמץ למנוע את מעצר האם בידי חיילי צה"ל. הסצנה בנבי סלאח, שתיעד דוד ריב במצלמת הווידיאו, הייתה בלתי נסבלת: קריאות השבר של הילדה, הנצמדת נואשות לשמלת אמה ונגררת עמה, היו לי קשות מנשוא ושברו את לבי, בעודי מוחה דמעות-זעם ופולט מפי מילים קשות על מארת הכיבוש. כרבים, ידעתי על אודות פרשת עהד תמימי הרבה קודם לביקורי בגלריה, אך תיעודו של דוד ריב גרם לי לטראומה ול"שובו של הממשי".

 

"שובו של הממשי" הוא שם ספרו של האל פוסטר ((Hal Foster, איש מערכת "אוקטובר", כתב-העת האחראי על הוצאתו לאור של הספר ב- 1996. כמעט 25 שנים חלפו מאז הופעתו, והקריאה בו כיום גוררת אותי (מעט לעייפה) אחורנית אל סוגיות הזיקה בין המודרניזם של המינימליזם וה"פופ-ארט" לבין הפוסט-מודרניזם. כך, במרכז הפרק המרכזי, ששמו כמוהו כשם הספר כולו, דן האל פוסטר בגילויים הריאליסטיים או האילוזיוניסטיים או הסימולאטיביים של האמנות העכשווית (דאז, שנות ה- 90), שעה שגיבור הפרק הוא מיודענו, אנדי וורהול, אליו יצטרפו בהמשך ריצ'רד פרינס, סינדי שרמן, רוברט גובר ונוספים.

 

פוסטר מסתמך על דברים שאמר ז'אק לאקאן בסמינר בתחילת שנות ה- 60 בנושא הממשי כטראומה. בעבור לאקאן, שורש הטראומטיות באי-יכולתנו לפגוש את הממשי, בהחמצתנו את הממשי, את זה שאינו ניתן לייצוג. הממשי, אומר לנו לאקאן, הוא מֵעֵבר לסמלי, באשר הוא חף מכל היעדרות (הממשי לעולם אינו נעדר; הוא תמיד במקומו). וכידוע, הסמלי מניח את הנעדר, את היעדרות המסומן. ושוב: אי-האפשרות לסמל את הממשי, אף לדמיינו, היא מקור הטראומטיות שבו. ומאחר שהממשי אינו בר-הנכחה ואינו בר-שחזור, כל שבכוחנו לעשות אתו הוא לחזור עליו (בעצם, לחזור על "עקבותיו"), ממשיך פוסטר בעקבות לאקאן (שבעקבות מושג החזרה הפרוידיאני, מושג הצופן מוות בחובו ההומאוסטאזי).

 

בהתאם, ציורי האסונות של וורהול (תאונות דרכים נוראיות), שצוירו בטכניקה של דפוס-משי וצבע ובהכפלה של הדימוי המצולם והמשועתק מעיתון, אינם כי אם חזרה דפוסית על דימוי האסון, קרי – על דימוי של הממשי. ויותר משהתמונות הללו משחזרות ומנכיחות את ממשות האסון, ה"פונקטום" שלו (ה- tuché, בלשונו של לאקאן) שוכן במסמני החזרה האמנותיים, בהכפלה הוורהולית של הדימוי ההדפסי המטושטש. כך האל פוסטר.

 

הרהרתי בתזה הזאת (הפופולארית בחוגי השיח האמנותי) בהקשר לעמידתי מול וידיאו-תמימי של דוד ריב, שגם הוא – ההדפס הדיגיטאלי המוקרן – שב וחזר ב- loop, תוך שקודח באוזניי ובנפשי ומוציאני מדעתי. ותהיתי: האם, בעבורי, הטראומה של הממשי שוכנת ברמת החזרה הדהויה של דימויי-משנה, או שמא, בכל זאת, מצליח תיעוד-הווידיאו הזה להנכיח את הבלתי-נסבל?

 

שמתי לב לכך, שאני חייב להבחין בין שתי טראומות שונות הקשורות ב"ממשי":

א. הממשות כטראומה היא עצמה: אסון קוסמי או אקולוגי, שואה, פיגוע טרור, מוות (כי כל גילויי הממשי אינם אלא גלגולים של אימת המוות) וכו'.

ב. הטראומה שבאי-אפשרות סימולו של הממשי (משהו בדומה להסתר-הפנים המטאפיזי של "הדבר כשלעצמו", על פי קאנט). ומיד התקוממתי: האומנם "טראומה"?! כלום לא נדייק הרבה יותר אם נאמר – "השלמה מצערת עם מוגבלות הכרתנו". וחשתי שהמילה "טראומה" סובלת מזילות-יתר בשיח האינטלקטואלי.

 

ויחד עם זאת, הסכמתי עם טענת החיץ שבין ההכרה לבין הממשי. כי, כמובן, שביני לבין הממש חוצץ ויחצוץ הדימוי לעד. אין מנוס מהדימוי ומהרָחָק: כניסתי לחלל התצוגה בהירקון 19 אינה כניסה לנבי סלאח. ברור, לא את הממשי אני חווה כאן, אלא העתק שלו, תחליף שלו, אירוע המתוּוָך מבעד לעינו המעורבת של אמן ומבעד לתנאי המנגנון המכשירי. כאן, בחלל התצוגה, ברי לי שאני צופה במוניטור. מימיני, מזכירת הגלריה; מבעד לוויטרינה חולפות מכוניות ברחוב הירקון; ציורים תלויים סביבי על קירות לבנים. לא, איני חווה את הממשי. אני במקום אחר, זמן אחר. ואף על פי כן, טראומה. לא טראומת ריחוקי מהממשי, אלא להפך, טראומת הזדהותי עמו.

 

אני מנסה להתעקש על מושג האמפטיה ככלי שמאפשר לי (ואפילו כופה עלי) שחזור אשלייתי של הממש הטראומטי בנבי סלאח: בזכות האמפטיה, אני חש כמי שניצב שם, קרוב לנערה הזועקת, הלוחמת כלביאה נגד מעצר אִימהּ. אלא, שלא: שהרי גם האמפטיה היא סוג של "חזרה": הזדהותי הרגשית מושתתת על דימוי הכרתי, בו השתלתי את עצמי בהתרחשות. זאת ועוד, יודעי לאקאן אומרים לי: לא את הממשי אתה חווה ברגשותיך הסוערים, כי אם את עצם חווייתך שלך. זהו מירב המגע שמתיר הממשי: חווייתו הרגשית הסובייקטיבית. ברגע בו תנסה לתרגם את רגשותיך למערכת סמלית-לשונית כזו או אחרת, יחמוק ממך הממשי.

 

אבל, עודני עומד על שלי. כי, שלא כמו מול סרט-הווידיאו, שעה שאני ניצב מול ציורים של דוד ריב את סצנות הדיכוי בשטחים הכבושים (גם אלה תלויים בגלריה "המדרשה") – קל לי יותר לקבל את התזה של לאקאן/פוסטר, ולתאר את הטראומה בעצם אקט החזרה של מכחול מחוספס המשעתק תצלום או דימוי טלוויזיוני. עילגותו של המכחול כמו מאשרת לי בציורים את אי-יכולתי (הלא-בהכרח טראומטית, כאמור) לשחזר ולהנכיח לאשורה את ממשות הדיכוי המתוארת על הקנבסים. לעומת זאת, בסרט-הווידיאו, דומה שמסך ה"עילגות" הוסר, ושם דבר – לכאורה – אינו חוצץ בין האני האמפטי לבין המתואר. וכאילו פרץ הממשי את מחסום הייצוג, השפה, הדמיון, ובדומה לאסונות טבע או אסון "התאומים" או מתקפת יום-כיפור (ולפי ס.ז'יז'ק, גם סרטי אימה) – הממשי נוכח לרגע.

 

האם זה מה שקרה לי ברחוב הירקון 19 לנוכח המסך הקטן ודמותה המכמירה של עהד תמימי? לא, יתעקשו הלאקאנים: ידעת גדעון, לא ידעת עהד. קשה עליי ההפרדה הדיכוטומית הזו שבין רגשותיי לבין המסמנים הדיגיטאליים על המסך ולבין ממשותם של אז ושם בנבי סלאח. אני מתעקש על כך, שמשהו בי, בטלטולי הנפשי, אכן הבקיע אל הממשי מבע לדימויים.

 

ועדיין איני יורד לעומק הטיעון הלאקאני-פרוידיאני: המשוואה בין חזרה לבין מוות, ככל שהיא מובנת לי ברובד הסטאטיות של החוזר-חלילה, אינה נראית לי כראויה לתואר "טראומה": גם אם יש משהו מן הטרום-חיים במה שחוזר על עצמו, קשה לי מאד לייחס לו טראומטיות (דוגמא: האם צעידת-הערב הקבועה שלי, יום יום בין השעות 21.00-20.00, הוא הומיאוסטאזיס המשקף טראומת מוות? נו, באמת: הזילות הזה של השפה בנקיטה במילה "מוות"). ובמקביל, האומנם המרכיב הדפוסי בעבודותיהם של וורהול או ריב אף הוא סוג של הומיאוסטאזיס המהדהד מוות וטראומה? לא קונה.

 

לא, אין לי ספק: הזעם והעלבון שגאו בתוכי למראה הנערה הפלסטינית, הזועקת בערבית "אמא! אמא!! אמא!!!", היו – למרות הכול – ביטוי לטראומה של תמימי ולטראומה של הכיבוש, גם אם הייתה זו רק עדות, כלי שני, שהמרחב האמנותי, בו הוצגה עדות זו, דן את העדות להרחקה מהממש. נכון, אני צופה רק בדימוי; נכון, אני צופה רק בעדות; נכון, דין ההיעדרות חל על התמונות המרצדות על המסך; ונכון, הדמעות הן שלי ולא של עהד; ואף על פי כן, דוד ריב היה שם והוא, למרות הכול, שִחְזר בי משהו מאותם שם ואז.

 

לא, זה לא יעזור לך, ז'אק: ברחוב הירקון 19 נגע בי הממש.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s