צליל הדממה

*

שלום, חושך, ידידי משכבר,

שָבְתי לומר לך דָבָר

כי התנחלה בי תמונה

שנזרעה תוך שינה

וזו שניטעה במוחי

עודנה שם בתוכי

בצליל הדממה.

 

בחלומות אין-קץ אצעד

ברחובות מרוצפים, בדד,

נורת-רחוב תטיל בי אור,

צווארוני מגן מטחב ומקור,

עת קרן אור-ניאון תדקור

תְפָלַח את השְחור

ותיגע בצליל הדממה.

 

וראיתי באור הזוהֵר

ריבוא אדם, אולי יותר,

בִּבְלי אומֵר – אנשים מדברים,

 מבלי הקשב – אנשים שומעים,

 כותבים שירים ואין מאזין,  

איש לא מהין

להפריע לצליל הדממה.

 

'טיפשים', אמרתי, 'מי לא יכיר,

 הדממה כסרטן ממאיר,

הסכיתו למילים שאלמדכם,

 אחזו בזרועותיי המופנות אליכם'.

 אך מילותיי כטיפות-גשם שקטות נפלו

 והדהדו בבארות הדממה.

 

ואנשים קדו וסגדו

לְאל-הניאון שבָּדוּ,

והשלט הבהב והזהיר

 מילים שחיבר והאיר,

והשלט אמר: 'מילות הנביאים

על קירות ה'תחתית' כתובות

ובחדרי דירות רשומות'.

ולחש בצלילי הדממה.

(מילים: פול סיימון, תרגום: ג.ע)