קטגוריות
הגיגים על האמנות

אמן בחורף

                              

Vita brevis, ars longa    החיים קצרים (בני-חלוף), האמנות ארוכה (נצחית) – מכריז הפתגם הלטיני הנודע. אלא, שגם בטווח חיינו הקצרים מגיע, על פי רוב, תורו של הפרק המאוחר, פרק הגיל המתקדם, ומשהו ב"אורכה" (כוחה, משך-דופקה) של האמנות עלול להינזק קשות. כי לאביב-האמנות אורבת, לא אחת, הגדת-החורף של החיים.

 

במאמר הקודם שחתי בזיקת אמנות ונעורים, תור-החסד. וכתבתי, שהנושא מביך ואף מעורר חרדות, ומכאן מיעוט העיסוק בו. כיון שכך, מה נאמר על הנושא ה"מושתק", זה שאפילו בחדרי-חדרים אין משיחין ואין מודים בו: גורל כושר היצירה לעת-בלות.

 

התופעה שכיחה ביותר, וחרף הנורמה הנהוגה בימים קשים אלה, לא נצהיב ולא נציין שמות. אבל, רובנו מכירים היטב: אמן או אמנית, כאלה שהוכיחו שכמם מעל-ומעבר, אך בחלוף-הזמן, משהו נחלש ביצירתם, משהו "מתעייף", משהו מדשדש במקומו ומעלה גרה, ואף חמור מזה – משהו גורם לפליטתן של יצירות אמנות פאתטיות, שזיקנתן מביישת את נעוריהן. כן, אנחנו מכירים לא מעט אמנים כאלה, ובהם טובי בנינו ובנותינו.

 

כאילו, נקצבו לאמנים כך וכך קבין של פריון יצירתי, שלאחריהם נידונה יצירתם לקלישוּת, להתרוקנות, לנבילה. חוששני, שאין התופעה מוגבלת לאמנות חזותית: כמה מטובי סופרינו לקו בה אף הם. על אלה וגם על אלה ייאמר בפרפראזה על מילותיו של דוד אבידן: "קמים בבקר, אך בקר בהם לא קם."

 

לא רבים הם היוצרים שניצלו מגזר-הדין הזה. למולם, בקוטב האחר, נמצא אמן כמו קלוד מונא, שצייר בז'יברני את ציורי הענק של הנימפאות, ציורים נועזים על גבול ההפשטה, שנוצרו בהגיע האמן לגיל 80 ומעלה וכשהוא סובל מראומטיזם ומקָטָרקט מתקדם, על סף עיוורון. ניצחון אמנותי שכזה על תור הזיקנה – נדיר, אך לא בלתי אפשרי.

 

אם להיוותר בתחום האמנות הישראלית, דומה שלא רבים מדי האמנים שלא נָס ולא יבש ליחם ככל שבאו בימים ובלילות. מאחר שעסקינן בשבח, לא אהסס לציין שמות, כאלה שהוזכרו במאמרי האחרון ונוספים: אריה ארוך, משה קופפרמן, אברהם אופק, דני קרוון, מרדכי ארדון, יחיאל שמי, אביבה אורי, לאה ניקל ועוד. אלא, שלעומת אלה, שידעו עדנה גם לעת בלותם, מה ארוכה רשימת תשושי האמנות! ככלל, אין האמנים מודעים לדמנציה האמנותית שתקפה אותם, ופער גדול ומביך הולך ונפער בין הכרתם העצמית לבין השיפוט המקצועי את עבודתם. פעמים, אף משוכנעים האמנים בפסגה-לכאורה שהגיעו אליה ביצירתם המאוחרת, זו התשושה.

 

קשה.

 

בספרו, "אריכות ימים: אמנות הזיקנה" (2009), בחן ניקולס דֶלבּנקו ((Delbanco את כוח היצירה של אמנים, סופרים, מוזיקאים וכו' בגילאי שֵיבה – מליאונרדו, ק.מונא, ג'וזפה ורדי ועד ג'ורג'יה או'קיף. כיום, היינו מוסיפים: אנייס ורדה, לואיז בורז'ואה. דלבנקו ביקש להוכיח דווקא את נוכחותה של יצירתיות מפכה בשיאה גם בעידן חורף-החיים. לעומתו, עוד ב- 1957, טען הפסיכולוג האמריקאי, הארווי להמן, בספרו – "גיל והישג", ש"הכוח היוצר (genius) אינו מתפקד במידה שווה לאורך שנות בגרותו של האדם: יצירתיות בשיאה מתפתחת מהר-יחסית עד לשיאה בגילאי ה- 30 ואז צונחת אט-אט." להמן לא הכחיש, שהזיקנה מוסיפה חוכמה ודעת, אלא שיתרונות אלה אינם מבטיחים יצירתיות, ואף להפך – להמן אבחן נוקשות וסטריאוטיפיות בקשישים. יתר על כן, הפסיכולוג הנדון עמד על כך, שהרחבת הידע אף עלולה להגביל את כוח ההתחדשות המושגית. איינשטיין הצעיר מסוגל היה לנסח את "תורת היחסות"; לא כן איינשטיין הקשיש. להמן לא היה לבדו בהבחנה זו: הפסיכולוג האמריקאי, קית סימונטון ((Simonton, אף הוא טען ב- 1988, שהיצירתיות מגיעה לשיאה בגילאי ה- 30 ואז נחלשת בהדרגה. מנגד, פסיכולוג אמריקאי אחר, מייקל קול ((Cole, מצא שלגיל יש רק השפעה מינורית על כושר ביצוע מחקרים, למשל.

 

הנושא מטריד, אכן, את מנוחתם של פסיכולוגים, לבטח בתקופה זו של התארכות תוחלת החיים. במאמר בשם "יצירתיות והאמן המזדקן יוצא-הדופן", שפרסמו ב- 2006 אוגוסט פרוינדליך ((Freundlich וג'והן שיבלי ((Shively, צמד פסיכולוגים מאוניברסיטת דרום-פלורידה, סקרו השניים מחקרים קודמים בנושא והצביעו על המעלות והמגרעות של הגיל המתקדם בכל הקשור ליצירתיות. בעקבות סימונטון, המוזכר לעיל, הסיקו:

"אמן בלתי-קונבנציונאלי עשוי לפרוח לעת זיקנה ולמהול את היצירתיות ברוגע המסייע למיזוגם של מושגים ופרשנויות. הוא עשוי לייצר גל של אופטימיות ורעננות, שמהן תתרחש תחייה בקריירה שלו. מהצד האחר, בעוד אמן עשוי להיות יצירתי בגיל 40 או 50, עלולה להתחולל לאחר מכן שקיעה בכושר התפוקה שלו, וזאת מסיבות מגוונות: דכדוך, גירושין, מות בת או בן הזוג, מצוקות כלכליות, סכסוכים משפחתיים, תחושת פליטות פוליטית וכו'. אך, תיתכן גם פסגה נוספת של יצירתיות ותפוקה בגיל 85-75."[1]

 

איני פסיכולוג ולא ערכתי מחקרים בנושא. אך, עשרות שנות התבוננות ברבבות יצירות אמנות של אלפי אמנים לימדוני, שחֶרב ההתרופפות ואף הקריסה אורבת ליצירתיות של אמניות ואמנים בגיל מתקדם. לעתים, ננעצת החרב אף הרבה לפני תור הקשישות, כלומר – זמן קצר לאחר אביב הנעורים. והשאלה הדחופה היא, האם ניתן לשכלל ולחסן את כושר היצירה המזדקן, כך שישגשג במתכונת קלוד מונא, פול סזאן וכיו"ב?

 

חוששני, שהתשובה שלילית; חוששני, שמדובר במתת-אל, במבנה אישיות טבוע, אשר – או שהוא קיים בך או שלא. ואין הדבר קשור בעוצמה האישיותית הכוללת של האמן; שכן, פגשתי אמניות ואמנים קשישים מוצקי-אישיות, צוקים מונומנטאליים, סלעים איתנים של ממש, אך כאלה שיצירתם כמשה-פלאים באיכותה; ולהפך.

 

הבעיה הגדולה לא פחות היא, שאין לאמן/אמנית דרך להעריך ולשפוט את רמת היצירה שלו/שלה, גם אם הוא או היא בטוחים שניחנו בכושר שיפוט עצמי. שכאמור, גם תשושי היצירתיות משוכנעים שהם בשיאם האמנותי. אכזרי.

 

ומה כל זה אומר עלי?

 

 

 

[1] August L. Freundlich & John A. Shively, "Creativity and the Exceptional Aging Artist", Dove Medical Press, June 2006, Internet.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s