קטגוריות
ציור ציוני

מ"שָם בָּכִינוּ" אל "שְחוֹק פִּינוּ

              

יש לי עניין עמוק ומתמשך במה שאני מכנה "הציור הציוני" – אותו פרק-ביניים של ציירים יהודיים, שגישרו בין תחיית האמנות היהודית במחצית השנייה של המאה ה- 19 לבין "בצלאל" הירושלמי (שהוקם כמוסד ציוני רשמי והיה מגויס לרעיון הציוני) ולבין כל שאירע לאחר מכן באמנות הישראלית. לא אחת, שבתי וכתבתי על החבורה הזו של ציירים וגרפיקאים[1], חלקם ידועים מאד, חלקם עלומים ונשכחים, ועל האופן בו שרתו בדימוייהם החזותיים את הדוקטרינה הציונית לרקע הקונגרסים הציוניים הראשונים.

 

במאמר הנוכחי ברצוני לעמוד על מהפך-דימויים אחד של הציירים הציוניים, וכוונתי לתשובתם הציונית הגאה למסורת הציורים הטראגיים של "על נהרות בבל".

 

בהלכות סעודה בדיני "שולחן ערוך" נכתב, שבימי חול, נהוג לשיר עם גמר הסעודה את "על נהרות בבל", ואילו בשבת וביום טוב נהוג לזמר "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון". "תהילים" קכ"ו עונה בתקוות גאולה לקינת הגולים מ"תהילים" ק"נ. רוצה לומר, מאז ומעולם (ביתר דיוק, מאז גלות בבל) קושרה הסעודה היהודית הטקסית לזיכרון הלאומי של גלות ושל שיבה. האמנות היהודית והאמנות הציונית אישרו דואליות דומה.

 

התקדימים לציורים הציוניים בנושא "על נהרות בבל" ו/או לציורי האבל על החורבן (דוגמת ירמיהו המקונן על ירושלים החרבה) נוצרו בידי ציירים יהודיים ולא-יהודיים גם יחד. להלן, אני חוזר על תיאורי מספר ציורים אלה, כפי שנוסחו על ידי במאמר קודם:[2]

בבל.jpg

אדוארד בנדמן, צייר אקדמי גרמני-יהודי, צייר ב- 1832 את "על נהרות בבל" (מוזיאון ואלרף-ריכרץ, קלן) במתכונת ניאו-קלאסית וכתמונה הנתונה בתוך קשת ממסגרת. כאן, מתחת לשיח גפן בא בימים (אירוניה על "איש תחת גפנו…"?) ולרקע עיר רחוקה שמעבר לגדת נהר (ציון? בבל?), יושב קשיש בבגדים אדומים  (הדמות מעלה על הדעת נביא מנביאיו של מיכלאנג'לו בקאפלה הסיסטינית), אזוק בזרועו האחת, ומשני צדדיו שלוש נשים (חזותן קלאסית לכל דבר) ותינוק (אולי אב, רעיה, 2 בנות ופעוט). בידו הכפותה אוחז הקשיש בנבל השמוט על הארץ למרגלותיו (כלי פריטה נוסף למרגלות ה"בת" מימין), בעוד מבטו מופנה הרחק אל מעבר לנהר. רוח אֵבל שורה על הדמויות – בעיקר על הנשים הבוכות ו/או השקועות בתוגה עמוקה. על ההשפעה העזה של של בנדמן על הציור היהודי בגרמניה של תחילת המאה ה- 20 עמדה אינגה ברץ, אוצרת וחוקרת מהמוזיאון היהודי בברלין.[3]

 

ב- 1883 צייר האנגלי, ארתור האקר את "על נהרות בבל", כאשר ייצג חמש נשים יושבות כמתאבלות על מדרגות בין קני גומא, אחת מהן עם כלי פריטה בידה. גם הארולד קופינג האנגלי ב- 1910 וגם אוולין פיקרינג דה-מורגן הפרֵה-רפאליטית (האנגלית) מ- 1883 – כולם אמנים לא-יהודים שנדרשו בציוריהם בעיקר לנשים מוכות-יגון, לכלי פריטה, לנהר ולקני-גומא או לעץ.

by-the-waters-of-babylon_u-l-p3c5gt0.jpg

בשלהי המאה ה- 19 צייר ג'יימס טיסו (אף הוא לא-יהודי), האימפרסיוניסט וצייר התנ"ך הצרפתי הנודע, את "על נהרות בבל" (המוזיאון היהודי, ניו-יורק). הציור, בצבעי מים, מייצג את הגולים היהודיים כחבורה של ערבים (גברים, ברובם) השרועים על שמיכות על גדות נהר ובינות לעצים (עצי ערבה) שעל גזעיהם נתלו כלי נגינה, והם צופים אל עבר הגדה האחרת, שעליה בנויה עיר מזרחית קדומה (ירושלים?). הציור נראה, יותר מכל, כאמתלה אוריינטליסטית אופנתית.

An_den_Wassern_Babels.jpg

"על נהרות בבל", תחריטו של ליליין, גדול ציירי האמנות הציונית המוקדמת, נוצר ב- 1909 כאחד מאיוריו לתנ"ך, כלומר ל"תהילים". בסגנונו היוגנדשטילי המובהק, המאחד קלאסיציזם ודקורטיביות, הושיב ליליין שבע נשים בוכיות על מדרגות היורדות לנהר (ממנו מבצבצים פרחי נופר), שמעברו הרחוק שוקעת שמש (האם הכיר ליליין את התקדימים הנ"ל של הנשים האבלות על המדרגות?). הנערות יושבות מתחת לעץ ערבת-בכות, שעליו תלויים שני כלי פריטה, אך ארבעה כלים נוספים בידי ארבע מהעלמות הממררות בבכי. ראשיהן, המורכנים בבכי וביגון, מקבילים ל"הרכנת ראשם" של קני הסוף בקדמת התחריט, וכמובן, במקביל לצניחת הענפים של הערבה הבוכייה. השמש השוקעת במערב, אשר כל היושבות פונות לעברה (גם צמחי הנהר נובלים מערבה, מאשרים את המערב השוקע), היא ניגוד חריף לשמש המפציעה במזרח – סמלו הציוני המפורסם של ליליין ברישומים אחרים וקודמים. ללמדנו, שעסקינן בתחריט המייצג "גלות", שהתשובה לו כבר מתגשמת בפועל באותם ימים ממש בקונגרסים הציוניים ובעלייה השנייה.

 

אך, האם ענה ליליין במישרין ביצירתו לתמונת התוגה של "על נהרות בבל"? את התשובה החיובית אני מאתר באותה שנה, 1909, ובאותו מפעל האיורים לתנ"ך, כאשר בכרך 6, שב ליליין ונדרש ל"תהילים" ומייצג שלושה "לויים" הולכים בסך, הראשון תוקע בחצוצרה דו-קנית, השני פורט על נבל והשלישי פורט על מין כינור קדום. קטלוג ליליין (מיכאל האסנקלוור, מינכן, 1981) מייחס את האיור לפרק ל"ד ב"תהילים" ("לדָוִד […] אֲבָרְכָה אֶת-יְהוָה בְּכָל-עֵת; תָּמִיד, תְּהִלָּתוֹ בְּפִי."), אך אני נוטה לחברו דווקא לפרק ק"נ:

"הַלְלוּ-יָהּ: הַלְלוּ-אֵל בְּקָדְשׁוֹ; […] הַלְלוּהוּ, בְּתֵקַע שׁוֹפָר; הַלְלוּהוּ, בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר. הַלְלוּהוּ, בְּתֹף וּמָחוֹל; הַלְלוּהוּ, בְּמִנִּים וְעֻגָב. הַלְלוּהוּ בְצִלְצְלֵי-שָׁמַע; הַלְלוּהוּ, בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה.  כֹּל הַנְּשָׁמָה, תְּהַלֵּל יָהּ: הַלְלוּ-יָהּ."

IMG_4069.JPG

אפרים משה ליליין, כך נראה לי, ענה לכלי הנגינה התלויים על עצי הערבה, שם על גדות נהרות בבל, ונתנם בידיהם של לויי המקדש, ובזאת עיצב תמונת עבר ועתיד, תפארת קֶדֶם עברית ואוטופיה ציונית.

IMG_4070.JPG

ב- 1920 בקירוב, בעודו בברלין, יצר יוסף בודקו (אף הוא מחשובי הציור הציוני) חיתוך עץ עגול בנושא "על נהרות בבל": בהדפס זה של הצייר האקספרסיוניסטי/ריאליסטי מקיף הפסוק מ"תהילים" קל"ז, 1 ("על נהרות בבל…") את ה"טונדו", המאוכלס על ידי חמישה יהודים זקנים, היושבים מאחורי "חומת" פרחים ולרקע נבל גדול, ומבלי שנהר כלשהו ייראה לעין.

IMG_4071.JPG

במבט ראשון, הרי לנו עוד ציור-תוגה במסורת הקינה היהודית על הגלות. אך, מבט נוסף מאושש את ציוניותו המגויסת של בודקו (שיעלה ארצה ב- 1934): שלא זו בלבד ששורת הפרחים מסמלת לבלוב, התחדשות (כניגוד לזקנים), אלא שהנבל הגדול שברקע רחוק מאותם כינורות שאותם תלו גולי בבל על עצי הערבה. כי הנבל הגדול של בודקו הוא נבלו של דוד, אותו נבל בדיוק שעיצב האמן בחיתוך עץ נוסף שלו מ- 1921 (כקודמו, איור ל"תהילים") ובו נראה המלך דוד פורט על הנבל כשמסביבו מתעגל פסוק מפרק קי"ח ("טוב לחסות בה' מבטוח באדם…"). דהיינו, בחיתוך העץ של "על נהרות בבל" ענה בודקו תשובה ציונית של חזון ותקוות גאולה לאומית במו הרמז על דוד.

103-4_bigPic.jpg

סול-שאול ראסקין, הצייר והמאייר היהודי-ציוני (יליד רוסיה, שהיגר לאמריקה ב- 1904), ביקר בארץ מספר פעמים מאז שנות העשרים, ורשם וצייר כאן חלוצים, ערבים, נופים וכו', אף פרסם מספר אלבומי רישום ציוניים למהדרין. ראסקין שב ותיעד את המפעל הציוני תיעוד מגויס. לכן, קצת מפתיע למצוא אותו מצייר את "על נהרות בבל" בסימן תוגת הגלות הפאסיבית והשבויה (ראו את האזיקים על פרקי ידיו של היהודי החזיתי, כמו גם את החיל הבבלי השומר על הגולים), וזאת בימים בהם ידעה ארץ-ישראל תנופת עליה חלוצית. בדומה לליליין, צייר ראסקין ערבות בוכיות, אך ייבשן עד תום, כמו הזדהו העצים הכמושים עם סבל הגולים. ראסקין מצייר לכאורה את גולי יהודה ליד הנהר הבבלי. מסתבר, שאת "על נהרות בבל" הבין, פשוטו כמשמעו, כ"גבוה מעל נהרות בבל". אך, האמת היא, שיותר מפרת או חידקל, הנהר נראה דומה לירדן והנוף כולו נראה כנוף ארצישראלי מובהק מנופי ראסקין. קבוצת היהודים מצוירת במתכונת קבוצות הפליטים היהודיים המגורשים, כפי שצוירו בציור היהודי המזרח-אירופי, ומראם מזכיר לא במעט את ה"אוסט-יודן" הפולנים. אך, דומה, שעיקר מפעלו של ראסקין בציורו הנדון היא אקטואליזציה היסטורית ריאלית של המצב היהודי, תוך אזכור חזותי של הנוף הארצישראלי. בבחינת די לחכימא ברמיזא.

a_ignore_q_80_w_1000_c_limit_001.jpg

לצערנו, איננו מכירים את הציור "על נהרות בבל", שהציג יעקב שטיינהרדט – אף הוא צייר ששירת לא אחת בציוריו את התנועה הציונית – בתערוכת "הפאתטיקאים" בברלין, 1912.[4] לעומת זאת, אנו מכירים את ציורו של ראובן רובין מ- 1914, "על נהרות בבל", ציור חידתי מאד שבאחד ממאמריי הקודמים הצעתי לו פרשנות.[5] כאן, אשוב ואזכיר רק את פרשנותו של אמיתי מנדלסון, בה – בין השאר – התייחס לדמות הילד העירום, העומד עם קֶלע בידו , לדמות התינוק היונק משדי-אמו ולגמל החולף ברקע:

"הילד עם הקלע בידו – אולי בן דמותו של דוד, אבי שושלת המשיח גם לפי הנצרות הוא הפעיל ביותר מבין הדמויות והוא מסמל יציאה מן הייאוש ואפשרות להיגאל. כמוהו, גם התינוק נוסך תקווה, והגמל מסמל את אפשרות השיבה למזרח."[6]

 

לאמור, גם ראובן רובין הצעיר (אז, בן 21) שרבב לתמונת אבלי ציון את דימוי המשיח הלאומי.

 

 

מה שמביאנו אל מיקרוגרפיה בשם "אהבת ציון", שנוצרה בסוף המאה ה- 19 בידי שמואל שולמאן הצפתי. להלן, אני מעתיק את תיאור הציור המיקרוגרפי כפי שהובא בקטלוג בית-המכירות "קדם":[7]

שולמאן.jpg

"'אהבת ציון', מיקרוגרפיה מעשה ידי שמואל שולמאן, לכבוד הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד ותנועת 'חובבי ציון'. מודפסת בדפוס ליטוגרפי וצבועה ביד. ארץ ישראל (סוף המאה ה- 19). במרכז המיקרוגרפיה ניצב ייצוג סמלי של מקום המקדש ומעליו נישא דגל הנושא את הפסוק 'נרננה בישועתך ובשם אלוהינו נדגול', ותחתיו הפסוק 'שאו נס ציונה'. משני צדי מקום המקדש צומחים שני עצי ערבה ועל ענפיהם תלויים כלי נגינה. […בתחתית הדף] כתובת (עברית וצרפתית) המתארת את הנראה במיקרוגרפיה ואת מקור הפסוקים המרכיבים אותה: 'החלק הראשון כתוב בכל פסוקי כתבי הקודש המדברים בציון ובדוד, החלק השני כתוב בספרי עזרא ונחמיה…"

 

מה עשה שולמאן? הוא הפך את פסוק-האבל מ"תהילים" קל"ז לפסוק השמחה מ"תהילים" ק"נ שהובא לעיל. שולמאן המיר את היגון של "תלינו כינורותינו" בכלי הנגינה הצוהלים והמהללים, שעה שמיקם במרכז ציורו את מילות שירו של שאול טשרניחובסקי (1897) – "שאו נס ציונה", וכך ניווט את תהילת הקב"ה לתהילת המפעל הציוני. וכמפורט לעיל, את שלל הדימויים בציורו הרכיב שולמאן מפסוקים מכתבי הקודש שעניינם דוד ושיבת ציון. המהפך הציוני הושלם.

Blake_Book_of_Job_Linell_set_1.jpgA00032_10.jpg

אלא, שמהפך הדימויים הנדון אינו המצאה ציונית ואפילו לא יהודית. כי את המהפך נאתר כבר בתחריטים שיצר וויליאם בלייק ב- 1825 לספר "איוב". כאן אנו מגלים את תמונת איוב ומשפחתו שבטרם המכות שניחתו עליה: בני המשפחה ניצבים למרגלות עץ אלון, שעליו תלויים כלי נגינה. לאורך התחריטים, עיצב בלייק תמורה רוחנית עצומה בדמויותיהם של אלוהים ואיוב (אלוהים ייעלם מהאיורים ויומר בדמות איוב שבצלמו), עד לאיור מס' 21, אשר בו אנו שבים ופוגשים בבני משפחת איוב המחודשת, אלא שעתה – כלי הנגינה הורדו מן העץ וניתנו בידי שלוש הבנות (הללו מייצגות את שלוש האמנויות – שירה, ציור ומוזיקה. זו האחרונה מיוצגת על ידי הבת האוחזת בנבל). השמש הזורחת במזרח, ברקע משפחת איוב, אינה, כמובן, שמש ליליינית-ציונית, כי אם סמל לגאולת האדם במו העלאתו למעמד אלוהי. ביחד עם חרמש הירח שמשמאל לשמש, הזמן המיוצג באיורו של בלייק הוא על-זמן מיסטי, מעין "קרב יום שהוא  לא יום ולא לילה".

 

והרי לנו השורש ההיסטורי למהפך הציוני האמנותי של "על נהרות בבל" (אף שאין בדברים אלה משום הצבעה על שורש איקונוגרפי: ספק רב אם הציירים הציוניים היו מודעים לתחריטי "איוב" של בלייק). בה בעת, לא שכחנו את "ירושלים" של וויליאם בלייק, כמיהתו לירושלים לונדונית, כמובן; ככתוב בשתי השורות האחרונות:

"Till we have built Jerusalem
In England's green & pleasant Land. "

 

 

 

 

[1] ראו ב"מחסן" הנוכחי את עשרות מאמרי הקטגוריה "ציור ציוני".

[2] גדעון עפרת, "הנהר", בתוך אתר המרשתת הנוכחי, 6 בפברואר 2012.

[3] אינגה ברץ, "פאתוס הנביאים וקהילת העיירה היהודית – יצירתו של יעקב שטיינהרט לפני מלחמת-העולם-הראשונה ואחריה", בתוך: "בין יעקב וישראל – יעקב שטיינהרט", המוזיאון הפתוח, תפן, 1998, עמ' 69-49, ובעיקר עמ' 53-51.

[4] שם, עמ' 51.

[5] גדעון עפרת, "הערה קצרה על ציור נדיר של ראובן", באתר המרשתת הנוכחי, 27 בדצמבר 2014.

[6] אמיתי מנדלסון, "זה האיש, ישו באמנות הישראלית", מוזיאון ישראל, ירושלים, 2016, עמ' 88.

[7] מכירה 65, 12.3.2019, עמ' 15.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s