Archive for מרץ 13th, 2019

מרץ 13, 2019

הערה על העץ שמאחורי אברהם העוקד את יצחק

    בקטלוג המכירה הפומבית של "קדם", מכירה מס' 65 (שנערכה אתמול, 12.3.2019), צוין פריט מס' 18, ליתוגרפיה של עקידת-יצחק מעשה ידי משה בן יצחק מזרחי שאה, 1902. כאן הוא חתום בתור "משה בן יצחק טהראני", משמע יליד טהרן, הגם שבשנה האמורה הוא כבר בירושלים, לאחר שעקר אליה מצפת. אנחנו זוכרים את הליתוגרפיה הזו מאוסף היודאיקה המפואר של יצחק איינהורן, כשם שמוכּרים לנו היטב עיצובים אחרים של משה בן יצחק מזרחי שאה בנושא העקידה. כמעט בכולם, חוזר המבנה החזותי-נרטיבי ה"נאיבי"/עממי הדו-קומתי של יצחק (עצים על גבו, אש בידו) הפוסע בעקבות אביו (חרב למותניו), ובהמשך – אברהם המניף את המאכלת, יצחק המזוקן העקוד על המזבח, המלאך המרחף, האיל בסבך, שני ה"נערים" (אליעזר וישמעאל), היושבים ומעשנים נרגילה ומקטרת, והחמור. תמיד הדמויות נראות בצדודית ובדו-ממד. במקרים רבים, צירף משה שאה מילות "הסבר" לצד הדימויים המצוירים: "איל בסבך בקרניו", "אברהם אבינו עליו השלום", "זה ישמעאל", "מלאך" וכיו"ב. מאחר שהרבה כבר נכתב על ציורים אלה של משה בן יצחק מזרחי שאה, על שפתם הציורית, על זיקתם התרבותית העממית לפרס, ועל השפעתם על אמנים – צפתיים בעיקר, לא אוסיף על כל זה. שכן, ברצוני להידרש לליתוגרפיה הנדונה רק בזכות דימוי העץ הגדול המצויר מימין לאברהם, המניף את המאכלת על בנו, ובזכות המילים המלוות את דימוי העץ: "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר." הפסוק מקורו ב"משלי" (ג', 18) והשאלה שמעסיקה אותי היא: מה עושה הפסוק הזה במחיצת סיפור העקידה?

 

בציורי עקידה שונים של משה שאה (ואף במסורת ציורית שקדמה לו) – אף כי לא תמיד – מופיע עץ בסמוך לאברהם העוקד, כלומר מימינו וכראש וראשון לדימויי העקידה: ברוש, או ברושים, או עץ אחר, אך כמעט תמיד ללא מילת הסבר. לכל היותר, ביכולתנו לחבר בין ה"ברוש"/"ברושים" לבין ה"ברושים"/"ארזים" שצייר משה שאה בראש הכותל המערבי בציוריו את "מקום המקדש". שכן מדובר באותה צורת עץ. לאמור: הברוש הסמוך לאברהם מרמז על בית המקדש שעתיד להיבנות בהר המוריה, מקום העקידה. בליתוגרפיה מאוחרת יותר של שאה, משנות ה- 20 של המאה ה- 20 מצויר עץ בלתי מזוהה מימין לאברהם, בגד תלוי על ענפיו והטקסט המלווה מסביר: "מלבוש של יצחק תלוי על האילן". ללמדנו, שיצחק הופשט מבגדיו בטרם נעקד על המזבח. אך, בשום ציור מציורי העקידה של שאה לא פגשנו בסוג העץ המופיע בליתוגרפיה הנוכחית, ובשם ציור מציורי העקידה לא זוהה העץ עם הפסוק מספר "משלי". והשאלה שבה ונשאלת: מה הקשר ומה תפקיד ציור העץ בראש ציורי העקידה?

 

במאמר שכתב פרופ' שלום צבר, "עקידת יצחק בעבודותיו של משה מזרחי"[1], הוא התייחס לליתוגרפיה הנדונה, וכשהגיע לדימוי העץ ולציטוט הפסוק הנלווה, ציין:

"בציור העץ ובציטוט הפסוק המסוים הזה השיג מזרחי שתי מטרות, ואותן אפשר להבין רק על סמך מדרשים שהקשר שלהם לסיפור העקידה עקיף. 'עץ החיים' מזכיר מיד את גן העדן, ואכן על פי המסורת הרבנית היה האיל אחד מ'עשרה דברים שלמעלה מן הטבע שנבראו בערב שבת בין השמשות'. האיל רעה בגן העדן עד שהגיעה שעת הרצון. הפסוק המצוטט מרמז גם לתורה, אף היא 'עץ חיים' – ומושג זה מתגלם במהותו בסיפור העקידה, סמל להקרבת הקורבנות בבית המקדש ולמקום המקדש עצמו. […] נוסף על כך, הרעיון כי העקידה היא תמצית התפילה והתחינה אל האל מודגש גם בציטוט הישיר מתפילת 'זיכרונות' של המוסף לראש השנה ('ועקידת יצחק היום לזרעו של יעקב אבינו תזכור'); הציטוט מופיע לאורך השוליים מימין ולמטה."[2]

 

אני מבקש להציע פירוש נוסף לעניין הסמכת העץ מ"משלי" לציור העקידה של משה שאה:

 

לכאורה, הפסוק מ"משלי" ג', 18 עניינו שבחי החוכמה. שהרי, דימוי עץ-החיים מבטיח גן-עדן ל – "אשרי אדם מצא חוכמה ואדם יפיק תבונה" (שם, פסוק 13). אלא, שהפסוק הממשיך את הבטחת עץ-החיים מתחיל במילים "ה' בחוכמה ייסד ארץ", מה שאומר שהחוכמה המומלצת לאדם היא לימוד החוכמה האלוהית, התקרבות אל האל בנתיב האמונה והתורה. בשומרנו זאת בזיכרוננו, אנו פותחים את מחזור התפילות לראש-השנה (שנרמז, כאמור בדברי שלום צבר, במו ציטוט-המסגרת של הליתוגרפיה הנדונה, שהיא – כך מסתבר – ציור לראש-השנה, מאותם ציורי חגים שמשה שאה התמחה בהם). כאן (בנוסח ספרד), ביום השני של החג, עם הוצאת ספר התורה מארון הקודש, נקראת במלואה כל פרשת עקידת יצחק, כפי שמופיעה ב"בראשית" כ"ב, ובהמשכה תוקעים בשופר, אך לא לפני שחוזרים אל יצחק העקוד: "…ותעלה תקיעתנו לפני כיסא כבודך והסתכל באפרו של יצחק הצבור על גבי המזבח וזכור לנו היום עקדתו של יצחק…". ואז, לאחר תקיעות השופר (המסמל, כידוע, את קרן האיל שהמיר את קורבנו של יצחק), מוכנס ספר התורה בחזרה לארון, ועם סיום התפילה נאמר: "לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזובו. עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר."

 

אם כן, עץ-החיים מ"משלי", זה המצויר מימין לאברהם המניף מאכלת, קשור לפרשת העקידה בקשר תפילות ראש-השנה. המסורת חיברה בין שני הקטבים הללו כמי שעונה להקרבת הבן באמונה באלוהים ובלימוד תורתו. שאם עץ-החיים מגן-עדן מבטיח אלמוות, הרי שחיי נצח שמורים ללומדי התורה. בהתאם, במדרשים שונים לפסוק הנדון מ"משלי" הוא מפורש במונחי רפואה (כגון הכתוב בספר "שפת אמת", ספר הדרשות החסידיות של האדמו"ר מגור, 1908: "…עץ חיים למחזיקים בה […] וכן רפאות תהי מצד עצמותה בהיסח דעת הלומד."[3] ).

 

משה בן יצחק מזרחי שאה היה שומר מצוות ובקי בספרי קודש. כאשר צייר את העץ כפתיחה לציורי העקידה, כאשר שידך בציורו בין הפסוק מ"משלי" לבין פרשת העקידה, הוא אשרר את הזיקה הנוכחת בין השניים בתפילת יום ב' של ראש השנה, בה במידה שהציב את כוח החיים ואת כוח האמונה כמענה היהודי למעשה הקרבת הבן ומותו. העץ הפותח את ציורי העקידה עונה לעץ המסיים את הציורים – הוא העץ שבסבך-ענפיו התגלה האיל. ניתן אף לומר, שהעץ הפותח מפרש את העץ המסיים.

 

 

[1] שלום צבר, "עקדת יצחק בעבודותיו של משה שאה מזרחי: מחלוצי האמנות העממית בארץ ישראל", בתוך: "מנחה למנחם", עורכים: חנה עמית, אביעד הכהן וחיים באר, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2007, עמ' 487-465.

[2] שם, עמ' 471.

[3] רבי יהודה אריה ליב אלתר, "שפת אמת", מסכת תענית, דף ז', ע"א.