Archive for מרץ 12th, 2019

מרץ 12, 2019

Paragone ב- 2019

 

כאשר ערך ליאונרדו דה וינצ'י בשנת 1500 את "תחרות" ה- Paragone בין הציור לבין הפיסול (והעניק לצייר את הניצחון המוחץ: "הצייר הוא אדונם של כל מיני האדם ושל הדברים כולם"), לא עמדו בפניו אלא שני מדיומים אמנותיים חזותיים: ציור (רישום, בכלל זה) ופיסול (כולל תבליט). עוד נזכיר, שליאונרדו אף הציב את הציור מעל למוזיקה. כאשר אני ניגש כיום ל- Paragone, אני נאלץ להתייצב מול אינספור מדיומים חזותיים. שלא רק צילום, וידיאו, מיצג, מיצב וגראפיטי נוספו לרשימה, אלא גם כל הקומבינציות הבינ-מדיומיות, שלא לומר שלל הזיווגים האפשריים (והמוכרים) בין מחול ופיסול (ומיצג), או מוזיקה וציור, או שירה וציור, או צילום ופיסול וכו'. אכן, התפוצצות המדיומים מונעת ממני כל אפשרות סיווג.

 

ממתי ההתפוצצות הזו? כמובן, אי-שם בין הפוטוריזם (1909) לבין הדאדאיזם (1916) (ובין לבין, פיקאסו, איך לא: פיסול-המשטחים השואף אל הציור, הציור הקוביסטי-אנאליטי השואף אל התלת-מימד, הקולאז' הקוביסטי-סינתטי הממזג אמנות וחומרי יומיום, וכיו"ב). יצוין: כשרוסולו הפוטוריסט יצר בהשראת מארינטי את "מכונת הרעש", וכאשר טריסטן צארה וחבריו ביימו סקנדלים קקופוניים המשלבים על בימת "קברט וולטר" ציור-פיסול-מחול-הצגה-מוזיקה – הם לא הגיבו בשלילה לפוביזם או לאקספרסיוניזם של 1906-1905, אלא דווקא העצימו את עקרון החירות היצירתית והאנטי-בורגנית ששכנה בשורש האקספרסיוניזמים לסוגיהם (על שורשיהם הניטשיאניים). כך, במידה שהפוטוריסטים ביקשו במניפסטים לנתץ ולשרוף מוזיאונים, כוונם הייתה לתערוכות ה"סאלון" ולמגמות הקדם-אוונגרדיות של הניאו-קלאסיקה והרומנטיקה (כולל הסימבוליזם) של סוף המאה ה- 19. במילים אחרות: התפוצצות המדיומים האמנותיים, התפרקותם ופתיחתם לצירופים מדיומיים חדשים ובלתי מוכרים שרתו את הפרובוקציה של המרד האוונגרדי. ובפשטות: האוונגרד של שחר המאה ה- 20 ניפץ את מוסכמת שני עמודי המקדש האמנותיים – הציור והפיסול – והמירם בפסיפס מדיומים. עד כאן היסטוריה ידועה של המודרנה.

 

אלא, שהשאלה היסודית יותר היא, מניין בכלל הצורך ב- Paragone? מה הטעם במדרוג התוך-אמנותי? לפי אמות-המידה ב- Paragone של דה וינצ'י, הקולנוע והווידיאו אמורים להותיר את שאר האמנויות החזותיות מאחור. כי אם כוחו של הציור, לעומת הפיסול, בייצוג דימויים שקופים (דרגות אטמוספרה, ערפל, עננים וכו'); ואם יתרון הציור ביכולתו לייצג אינספור תופעות שהפיסול אינו יכול להן (נוף,למשל); ואם – לעומת הפיסול (שמואר במקור-אור חיצוני) – הציור מואר מתוכו; ואם לציור יתרון הצבעים – כי אז כל היתרונות הללו יאותרו כיום אף ביתר שאת בצילום, בווידיאו ובקולנוע. ולמותר לציין את יתרון מצלמות הווידיאו והקולנוע בייצוג הדינאמי ובאשליה הייצוגית המושלמת.

 

אלא, שתודה לאל, השתחררנו מעריצות הקריטריונים של האור-צל, פרספקטיבה, שקיפויות וייצוגיות בכלל. בכוחנו להעריך גם אמנות לא-ייצוגית, בה במידה שאנו יודעים לכבד אמנות רדי-מייד. מושג היצירתיות החזותית שלנו לא עוד תלוי כל-כולו או בהכרח ברטינאלי, בעין: אנו מסוגלים להתרשם גם מיצירה סביבתית הפועלת על חוש הריח, או מיצירה חזותית המתמקדת במילים, ואפילו להתרשם מיצירה שהורסת את עצמה (ז'אן טינגלי, למשל). שלא לומר, יכולתנו להתפעל מיצירה שמשלבת יחד מדיומים רבים ושונים (כגון, ציור-צילום-טקסט-גוף-אובייקט).

 

מכאן, שה- Paragone המעמת ציור ופיסול הוא אנקדוטה היסטורית, לא הרבה יותר. דה וינצ'י ראה את עצמו כצייר וכפסל כאחד, אך העמיד את הפיסול במקום שני. לעומתו, אמנים בני זמננו נעים בחופשיות ובמקביל בין המדיומים הרבים: הם מציירים, מצלמים, מדפיסים, מפסלים, כותבים, יוצרים פרפורמנס וכו', מבלי להעלות על דעתם הצהרת יתרונו של מדיום זה או אחר.

 

נדגיש, עם זאת: עניין מדרוג האמנויות קסם להוגים במשך מאות בשנים, ובעיקר בין המאות 19-17. בעבור היגל, למשל (ב"הרצאות באסתטיקה"), השירה ניצבה בראש מערכת האמנויות, בבחינת ביטוי עליון של הרוח החופשית והמופשטת. כל שאר האמנויות – מוזיקה, ציור, פיסול, ארכיטקטורה – דורגו בסדר הזה מתחת לשירה בהתאם למידת תלותן הגוברת בדימוי חושי, בקונקרטיות. גם בעבור ארתור שופנאוור ("העולם כרצון וכדימוי"), הארכיטקטורה דורגה בתחתית הסולם בדין היותה נשלטת על ידי האבן, חוק הכבידה והקשיחות. בשלב היותר גבוה מוקמה אדריכלות הנוף הוגנים בזכות עיסוקה בצמחים וביפי-הטבע. פיסול וציור סווגו בדרגות גבוהות יותר בזכות ייצוג האדם. שירה היא השלב הבא בסולם, באשר היא עוסקת ברוח המופשטת באמצעות מילים (השירה הגבוהה מכל, כך שופנאוור, היא הטראגדיה, המבטאת את סבל הקיום האנושי ואת התעלות הרוח עליו). אך, בראש מדרג האמנויות, לפי שופנאוור, ניצבת המוזיקה, הקלאסית והרומנטית גם יחד, אשר בה משתחרר האדם מן "הרצון הפרטי" ונוסק אל האידיאה המופשטת בדרגתה המטאפיזית העליונה, אל "הדבר כשלעצמו".

 

מדוע נראה לנו כל עניין המדרוג הזה כה טפל, כה טרחני, כה מיושן, כה בלתי הולם את זמננו? שמא בתוקף דעיכתם של כל המדרוגים באשר הם (הקאנונים וכו') בתרבות הפוסט-מודרנית ה"ריזומית"? האם משום הספק הפוסט-מודרני שהטלנו במעמד המטאפיזי העליון של האידיאה, ולפיכך לא עוד נשתמש בה כקריטריון מְדָרג? האם עצם הריבוי העצום של המדיומים האמנותיים לא עוד מאפשר ארגונם השיטתי במערכת רציונאלית אחת? ואולי, פשוט, איננו מאמינים יותר ברציונאליזציה של המורכבות האמנותית?

 

ועם זאת, בתוך-תוכנו, האם איננו חשים – לא אחת – ביתרון המוזיקה או הספרות על פני האמנות החזותית? ומכיוון אחר, כלום אין האקדמיות לאמנות מעניקות כיום למחלקות לארכיטקטורה ולעיצוב תעשייתי מעמד גבוה לעומת המחלקות האחרות?

 

read more »