Archive for מרץ 10th, 2019

מרץ 10, 2019

עבודת-האמנות

images.jpg                            

 

ב- 1980, כאשר רשם משה גרשוני באדום על קיר הביתן הישראלי בביאנאלה בוונציה את המילה "Arbeit" – "עבודה", הוא כיוון, כמובן, ל"עבודה משחררת" משער מחנה אושוויץ. אך, לא פחות מכן, הוא כיוון לשניות של "עבודה" ו"עבודת אמנות", בבחינת Kunstwerk (Werk = עבודה). ההנחה הלשונית הדואלית הזו, החוזרת בשפות מערביות שונות, רואה בעשייה האמנותית עבודה, בה במידה שרואה באמן אדם עובד, אף פועל. אם נשתחרר לרגע מהאטימולוגיה של עובד-עבד, נקבל את מעשה היצירה כעבודה-מלאכה, דהיינו נחזור אל השורש ההיסטורי של האמנות כאומנות, והאמן כבעל-מלאכה, איש מלאכת-מחשבת. וגם אם הפרידה המודרנה הפרד-היטב בין אמנות לבין אומנות (הלא-תכליתי והלא-מעשי כמופרדים מהתכליתי ומהמעשי) – הפרדה שנויה במחלוקת, נמהר ונוסיף – הלשון שמרה אמונים לזיקה עתיקת-היומין, הזכורה לנו עוד מאז בצלאל בן-אורי, מקים ויוצר המשכן ואביזריו.[1]

 

או, שמא ההבחנה בשפה האנגלית בין work לבין labour תותיר את ה- art-work מחוץ לתחום ה- labour? וההבחנה בעברית בין עבודה לבין עמל – האם גם היא תוציא את האמנות אל מחוץ לעמל?

 

דווקא באחד מרגעי השיא של המודרנה (זו, שכאמור, הפקיעה את האמנות מתחומי התועלתי והתכליתי) – דווקא אז הועלתה על נס תעודתו של האמן כפועל. אני מתכוון לקונסטרוקטיביזם הרוסי. שכן, אם הקונסטרוקטיביזם עניינו קונסטרוקציות (גשרים, בניינים וכו'), כי אז קונסטרוקטיביסט הריהו פועל, משהו בין מהנדס לבין פועל-בניין. וברור, שהמהפכה הבולשביקית רק העצימה תעודה אמנותית זו במו גיוסו של האמן לבניה החברתית המטריאליסטית. יצירה וייצור הפכו סינונימיים.

 

מכאן גם מובן מקרה "סרבל העבודה לאמן", שעיצב אלכסנדר רודשנקו ב- 1924 (ואף הצטלם לבוש בו לרקע מבנים קונסטרוקטיביסטיים מעשה-ידיו; ראו הצילום לעיל). בעבור רודשנקו, גוף האמן הוא כלי עבודה, לבושו של האמן עניינו הבטחת יעילות העבודה, ולפיכך יעוצב בסימן צורות גיאומטריות פשוטות, אנונימיות ונמנעות מקישוטיות. זהו "בגד ייצור" המיועד לאמנים באשר הם אמנים במפעלי הייצור שלהם, הלא הם הסטודיות. התמסרותו של רודשנקו, במקביל לחברותיו וחבריו, לעיצוב גראפי, עיצוב תעשייתי, עיצוב אופנה וכיו"ב – הלכה יד ביד עם הכרזתו ב- 1921 על מות הציור. באותה שנה, נמנה רודשנקו על מייסדי "קבוצת העבודה הקונסטרוקטיביסטית", שביקשה לאחד את האמנות עם החיים, תוך שימת דגש על התמחות ועבודה (ככל עבודה אחרת), על עשייה החפה מהילה רוחנית. עתה, בדומה למהנדסים, שימוש בסרגל, מצפן ולבידים הוליד מבנים פסוודו-פונקציונאליים גיאומטריים-מופשטים שנתלו מהתקרה.

 

הפונקציונאליות של ה"באוהאוס", מאז היווסדו בוויימר ב- 1919, הוכיחה אף היא מגמה דומה ביותר, כולל הצבת הארכיטקט בראש מדרג האמנויות. אפשר, שגם המודרניזם הארצישראלי המוקדם התיימר לראות באמן מין "חלוץ", אחד החורש על הבד במחרשת מכחולו. אלא, שהמטפוריות הזו אינה מחזיקה מים.

 

האם יצירת אמנות היא עבודה? האם האמן הוא פועל? נדלג על הסוגיה המתבקשת של ליבון מושג העבודה, ונסכים, שכל פעולה אנושית היא עבודה, שהגבול בין עבודה לבין עמל הוא יחסי מאד, וכי הגבול בין יצירתיות לייצור הוא נזיל ביותר. לכאורה, שאלת עבודת-האמנות היא, לפיכך, שאלה סמנטית, לא יותר. כמובן, ישנם ציירים הטורחים חודשים ארוכים על ציור אחד (על אלה ניאות לומר שהם "עובדים"), לעומת אלה הפולטים שלושה ציורים במשך יום או לילה. פַסל החוצב בסלע הוא אדם עובד, איש עמל, אך מה בדבר פַסל המוציא סקיצה לביצוע חרושתי? ון-גוך צייר מהר, כלומר גמר מהר; האם מעשה היצירה שלו היה בחזקת "עבודה"? האם יש הצדקה לשם ציורו מ- 1888, "הצייר בדרכו לעבודה"? אני נזכר באמן שנערץ על ון-גוך, ז'אן פרנסואה מילה, שנודע בסרבל הפועלים הכחול שלבש והוכר כ"הצייר הסוציאליסט": הריאליסטן ביקש לאשר את האמן כפועל, כפרולטר. האם מילה היה "פועל" כאותם פועלים ואיכרים שצייר? אני מעלה הרבה שאלות. איני בטוח בתשובה.

 

לכאורה, עלינו לסרב לזיהוי האמנות והעבודה: שהלא, באמרנו "עבודה", אנו חושבים על זעה, לכלוך, מאמץ, מונוטוניות, שעמום… משהו בנו מכיר בעובדה, ש"עבודת-אדמה" היא עבודה, בעוד "עבודת-אמנות" היא יותר אובייקט ופחות עבודה. אנו רואים נגד עינינו פועלי בניין סיניים, מתפרות-זיעה הודיות, עובדי שדות וייטנאמיים, אחיות ורופאים בבתי-חולים ישראליים. לעומת כל אלה, הצייר מצייר לו בניחותא בסטודיו ממוזג, מתעורר בשעה 9.00 בבקר או בכל עת שיחפוץ, אינו כפוף לשעון-עבודה, עובד ככל שמתאווה נפשו, מושח במכחול או שרושם במחברת לצלילי מוזיקה, כורסה ומזרון לצדו, זמנו בידו… לזה נקרא עבודה?! שהלא עבודה היא עונש, עבודה היא גזרה, עוד מאז קללת הגירוש מגן-עדן. רוצה לומר, עבודה אינה אופציונאלית, בניגוד לאופציונאליות האמנותית (לכאורה, בחרת לעסוק באמנות מרצונך החופשי, ולכאורה, בכוחך לנטוש אותה אם תרצה). יתר על כן, ממעשה יצירת האמנות אתה – האמן – עשוי ליהנות, שלא כסבלם של מרבית פועלי העבודה. מה גם, שלאמנים בעבר היו פטרונים שדאגו לצרכיהם, וגם כיום ישנם מוסדות תמיכה באמנות. גן-עדן…

 

הנה, חזרנו אל ה"פאראגונה" ((Paragone של ליאונרדו דה וינצ'י (1500): יתרון הציור על הפיסול – בין השאר, במונחי היגיעה שבפיסול וכל הכרוך בה: שבין השאר, הפַסל נידון לאבק השיש, ליזע החציבה בשמש הקופחת, לבגד המזוהם, וזאת שעה שהצייר יושב לו במחלצותיו, מצייר בנועם בצל-קורתו ולצלילי להקת מיתרים (כפי שהעיד ואסארי על דה וינצ'י המצייר את דיוקן מונה-ליזה)… מה יש לדבר: הצייר מתענג; הפַסל עובד.

 

מה שברור הוא, שמוסדותינו המודרניים הפרידו בין המחלקה לאמנות, המחלקות לעיצוב (גראפי, תעשייתי, אופנה) והמחלקה לארכיטקטורה. חזונו של רודשנקו, בדומה לחזונם של הקונסטרוקטיביסטים ואנשי ה"באוהאוס" – חלף כלעומת שבא. לתפור בגדי עבודה לאמנים. אין עוד צורך: ג'ינס וטי-שרט טובים ככל בגד אחר (הגם שתמצאו ברשת פרסומת ל"חולצת אמנים", שצבעים אינם נספגים בה). בנדיבותנו כי רבה, אנו נכונים לייחס למעצבים ה"פרקטיים" את התואר "אמן", ברם, בתוך-תוכנו, אנו שומרים על הגבול הנזיל. בעצם, במו הביטוי "עבודת אמנות" אנו מטילים ספק-מה ב"עבודתיות" של האמן: שכן, לא נאמר "עבודת הסנדלרות", "עבודת הטפסנות", "עבודת הנגרות" וכו'. שברור לנו שסנדלרות, טפסנות ונגרות הן עבודות.

 

שמא נאמר "עבודת אמנות" על משקל "עבודת אלוהים"? אכן, לא מעט מעבודת האמנות נושא בקרבו את המסירות עד תום, את המחויבות ללא פשרה ("עבודת קודש"), את הטוטאליות; ברם, הבה נודה: בין הביטוי "עבודה זרה" (עבודת-אלילים) לבין הביטוי "עובדים זרים" (הללו שממש עובדים, עובדים קשה) המרחק רב, וספק אם העבודה ב"עבודת אלוהים" היא עבודה של ממש, להבדיל מעשייה טקסית מסוימת.

 

עודני שואל אפוא: האם כשקילל אלוהים את אדם הראשון – "בזיעת אפיך תאכל לחם", רגע בטרם גירושו מגן-עדן, האם כלל בקללתו זו את עבודת האמנות? או, שמא, אמנות (עבודת אמנות) היא פיסת גן-עדן בלב קיום של יגע ויזע?

 

אני שואל. איני עונה.

*

פוסט-סקריפטום:

עם פרסום הרשימה, שלחה לי ר.ב מספר צילומי ציורים של ליליאן קלאפיש – 2005, סדרה הקרויה בצרפתית "Il peint", שבעברית פירושה – גם "הוא מצייר" וגם "הוא צובע" (במשמעות של צבעי-קירות). והרי לנו הגבול המטוטש בין "עבודת-אמנות" לבין עבודה כעמל.

 

 

[1] עוד על בצלאל בן-אורי כאמן-אומן, ראו: גדעון עפרת, "האמן והצל", "כבתוך שלו", ידיעות אחרונות, תל אביב, 2006, עמ' 25-16.