Archive for מרץ 7th, 2019

מרץ 7, 2019

ב ד ד

 

                             ב ד ד

 

הגיעה אלי מ. ולגמה תה צמחים מגינתי. שנים הרבה לא ראיתי את מ., שפעם הייתה תלמידתי, ומאד שמחתי לשוב ולפגוש בה. סיפרה לי, שעזבה את העיסוק באמנות, וזאת לאחר שבגרה את האקדמיה בהצטיינות ואף זכתה בשני פרסים ציבוריים יוקרתיים. שנים ארוכות חלפו מאז החליטה לפרוש, וכיום מאוחסנות יצירותיה בחדר בדירתה והיא עובדת למחייתה בעיר רחוקה ובתחום אחר לחלוטין. שאלתיה: "מדוע פָּרַשתְ?", וענתה שמאד חפצה להאמין בכוחה התקשורתי של האמנות, אך התאכזבה עמוקות. וכך, אחר שנים של מאבקי הישרדות, וחרף הפרסים, נאלצה להכיר בעובדה המרה, שנידונה באמנותה לבדידות וכי לשווא תצפה להיזון-חוזר. הנה כי כן, יצרה והציגה עבודות בגלריה נחשבת, ושום הד של ממש לא חזר; ומה שהותקן על הקירות הוסר מהקירות ושב אל הסטודיו. וזרח השמש ובא השמש והבדידות לעולם עומדת.

 

אמן עברי, מי יידע בדידותך?! ולא פתאום, קם אמן בבקר ולא מרגיש שהוא עָם ולא מתחיל ללכת. להפך, עומד הוא לו לבדו, הרחק מהעם, בחדר סגור מואר בחשמל ועושה – אם עושה – מעשים: אולי מורח צבעים על בד, אולי מגבב חומרים בחלל, אולי מסב לשולחנו ומקיש במקלדת, אולי מדפיס צילום, ואולי סתם עושה סדר, קורא, משרבט משהו במחברתו. משועמם. והוא לבד. יש, ששכנו לסטודיו ייכנס לרגע קט והשניים יחליפו אי-אלו מילים; קפה. יש שהטלפון החכם ישמש לו מפלט והוא תר בו נואשות אחר איתותי פייסבוק, מעביר שעות בגלישות, אולי עושה "לייק", אולי כותב "טוקבק". קשה.

 

את השבוע מעביר האמן בציפייה ליום ה': אז, בערב, ייצא ויבוא בקהל פתיחות תערוכות. האם כאן, בין המתגודדים הבודדים בגלריה או במוזיאון יטעם קורטוב של יחדיו? לא, בדידותו צורבת אף יותר בין עמיתיו, וכל "דיבור-זוטא" ((small talk של לא-כלום והעמדת-פנים אינו כי אם מדקרה נוספת במועקת גלמודיותו. אך, לא איש כאמננו יישבר: הוא חוזר אל חדרו ואל רוטינת בדידותו בחלד, מטיל את כל יהבו על תערוכה שיציג בעוד כך וכך חודשים בגלריה זו או אחרת. כן, שם ואז, תינשא בשורתו; שם ואז, יוקרן כישרונו הכריזמטי; שם ואז, יריעו לו צופים ואנשי ביקורת, אולי גם אוצרים; שם ואז, יוצף בהכרה ואהדת הרבים; שם ואז, יבקיעו עבודותיו את חומת השתיקה הסוגרת עליו. עליו, עליה, על כולנו: בדידותו, בדידותה, בדידותי, בדידותנו –אנו בני האדם, אנו אנשי עולם האמנות.

 

והנה, בא יום לו ציפה ולו כה ייחל: עבודותיו על הקירות, ההזמנות הדיגיטאליות שוגרו, כמה בקבוקי יין וביסקוויטים על השולחן. חגיגה. ולעת ערב, זה אחר זה אחר זו, נקבצים ונקהלים המוזמנים. חיבוקים, מחמאות, נשיקות, מילים ערֵבות, יין, הרבה יין. אפשר גם, שלעת-ליל, לצלילים מחרישי-אוזניים, יפזז פיזוזי קצב בין זרים עד אובדן-חושים. רק בבקר שלמחרת, הלום-חמרמורת, יקלוט האמן את תהומות הלבָד שחווה בערב-ובליל-חגו. ורק בימים הבאים, מוקף בגלריה הריקה ונוכח אילמות הביקורת (וגם אם תיכתב, ואפילו ישתבח שמו בביקורת, מילותיה ינשרו ממנו כעלים בשלכת) – רק אז יפנים האמן את חומת-ההפרדה הבלתי חדירה החוצצת בין יצירתו לבין העולם, בינו לבין האחרים. ויכיר בכך, שנידון לדבר אל עצמו.

 

לא ב"רזידנסי" בלייפציג או בניו-יורק, לא בסיבובי גלריות סופ-שבועיים בעיר זו או אחרת, לא באלה ימצא האמן מזור. בדידותו התל אביבית, שחמורה ממנה בדידותו בפריפריה, רק תחריף בארצות נכר. גם מאתַר-הרשת שלו התייאש: פה ושם, נכנס אדם וסימן "לייק"; אך, הדממה העוטפת את האתר חובטת באמן. גם רדיפה משפילה אחר אוצרים ובעלי גלריות אינה תורמת בריאות. אין מנוס: האמן נידון לבדידות, נידון לבועת עולמו, בועת אישיותו, גחמותיו, חלומותיו, תשוקתו לאהבה. יום אחר יום, שעה אחר שעה, לומד האמן, על בשרו ועל נפשו, שחזון טולסטוי – "האמנות היא העברת רגשות מאמן למתבונן [לקראת כינונה של חברת אחווה אנושית…)" ("אמנות מהי?", 1896) – הבטחת שווא היא, חלום שווא. ואף אם פעפע האמן ביצירתו רגש אישי ללב צופה, אין כל סיכוי למשוב-חוזר של ממש ברמת תקשורת זו או אחרת. ובמילותיו של זוהר ארגוב: "בדד, במשעול אל האין/ בדד, בנתיב ללא כלום/ בדד, עם הזמן הבורח/…".

 

כי, להיות אמן פירושו להכיר בבדידותך ולבחור בה. להיות אמן פירושו לתרגום ולצקת את כאב בדידותך ליצירת אמנות.

 

 

בכל רגע בדידות יש קורטוב של מוות. שהרי, מהי פסגת הבדידות אם לא עמידתו (שכיבתו) של אדם מול מותו. שום דבר לא יגאל את האדם מבדידות אולטימטיבית ואינסופית זו: לא המשפחה הניצבת סביבו, לא יד מלטפת של אהוב או אהובה. אמרו חכמים: מבדידותו של אדם נוכח תודעת מותו יזרחו חיים, מבדידותו תאיר אמירת ה"הן" לחיים של חירות. איני יודע. טרם מצאתי בי את כוחות הנפש להתגבר על קללת הקץ ועל גזרת הבדידות הנלווית. אפשר, שבסטודיו של האמן – רק שם צומחים חיי יצירה מתוך תהום הבדידות. אתפשר אפוא ואומר: חיים ומוות ביד הבדידות. את אלה השניים חוויתי השבוע לעומקי למראה הדיוקן המופתי שצייר ארם גרשוני את אביו, האמן הדגול משה גרשוני, על ערש דווי (ינואר 2017?). מאחר, שבעוונותיי, החמצתי את תערוכת ארם גרשוני ב"עינגא", עשתה עמדי חסד בעלת הגלריה, רויטל גל, ושלחה לי את צילומי עשר העבודות שהוצגו, ובהן תמונת רגעי הסוף. איני זוכר מתי ראיתי יצירת אמנות אשר כה הכתה בי בייסורי האדם ובדידותו אל מול מותו, יצירה שרודפת אותי יומם ולילה. כן, ראיתי בחיי את מיטב ציורי הצליבה, כולל "מזבח איזנהיים" של גרונוולד; אך, ככאב הבוקע מפניו של משה גרשוני בציור שצייר אותו בנו-בכורו, ככאב הנורא הזה טרם פגשתי בתולדות האמנות. בעבורי, הציור הזה מאשר דואליות נדירה של רגע חיי יצירה עילאית ושל שואת המוות, ההשפלה, הבדידות.

 

מול דמות הייסורים הזו, מול דמות היגון הזו, אין לך אלא לשתוק, להתחלחל ולשתוק.

 

ולכן אשתוק. בדד.