Archive for מרץ 3rd, 2019

מרץ 3, 2019

אמנות מושתנת

                            

 

ב- 1635, 282 שנים קודם לשערוריית המשתנה המפורסמת של מרסל דושאן (1917), צייר רמברנדט את התינוק גאנימד נחטף השמימה בטלפיו של זאוס המחופש לנשר גדול. גאנימד המסכן מבועת ומשתין מרוב פחד (ברישום-הכנה לציור התינוק שלשל צואה). ככל הידוע לי , זהו מקרה-השתן הראשון בתולדות האמנות. פסל הילד המשתין מבריסל נוצר אף הוא במאה ה- 17, אך אין בידי תאריך מדויק.

 

אלא, שכידוע, תור-הזהב של הנוזל הצהבהב הקרוי "פיפי" התחולל בעיקרו באמנות המאה ה- 20. לא זו בלבד שהאסלה של דושאן זכתה לאינספור "גרסאות כיסוי" אמנותיות, אלא שב- 1964, גונתר ברוס, איש קבוצת אמני הגוף הווינאיים – "אקציונן" – כיסה את גופו בצואתו ולגם את השתן שלו. עניין של טעם וריח. ב- 1977 היה זה הצלם, רוברט מייפלתורפ, שהציג בצילום את ג'ים וטום כשהאחד משתין לתוך פיו של חברו. מעט אחר כך, ב- 1978, יצר אנדי וורהול את ציורו המופשט – "Oxidation Painting" – העשוי פיגמנט נחושת ושתן על בד. זמן קצר קודם לכן, זכיתי לראות ב"דוקומנטה" (מס' 6?) "ספר" שיצר האמן השוויצרי, דיטר רות, ואשר הורכב כולו משקיות שתן שקופות. ב- 1987 כבר היה זה הצלם, אנדרה סראנו, שחולל שערורייה-רבתי עם "ישו בשתן" – מיכל שתן שקוף שבתוכו איקונין הצלוב. בקיצור, לשתן הייתה עדנה.

 

כך, לא הרבה מדי שתן זרם בתעלת-איילון עד שהחל מחלחל גם לאמנות הישראלית. ב- 1975 היה זה יהושע נוישטיין שיצר את הפעולה ברמת-הגולן, עת שחרר כלב-זאב שאץ-רץ סביב והטיל מימיו, בעוד האמן מסמן כל אתר-השתנה בהדבקת כרזה – "שטח חיוני". לא מכבר, ראה אור ספרו של רוברט ארדרי, "ציווי טריטוריאלי", בו נוסח הצורך הטריטוריאלי כצורך ביולוגי. באותה שנה הציג גדעון גכטמן (במסגרת תערוכת "חשיפה", גלריה "יודפת", תל אביב) מיכל שתן גבוה, אחד מאותן נתונים רפואיים קונקרטיים-אישיים שחשף בתערוכה בעקבות ניתוח-לב-פתוח שעבר. במחצית שנות ה- 80, אסלות פוסט-"דושאניות" החלו מככבות בפסלים סביבתיים של יגאל תומרקין ובאובייקטים פיסוליים של אורי ליפשיץ, וזאת כאשר מוטי מזרחי הציג ב"אירועי תל-חי" מיצג בו השתין על ממטרה והפריח יונים. ב- 1993 ציירה מיכל נאמן את ציורה הדיפטיכוני, "עצי אור ומטח זהב", ראשון בסדרה של ציורים בהם שחזרה בצבע את רישום החרדה מילדותו של פנקייב, הפאציינט של פרויד: חמישה זאבים יושבים על ענפי עץ. בגרסתה של נאמן, הזאבים משתינים "מטר זהב" (בגרסה אחרת, מ- 2002, הם כבר משתינים דם). שנתיים מאוחר יותר, ב- 1994, הציגה ענת צחור בתערוכת "מטאסקס" בעין-חרוד עבודת-וידיאו ובה תקריב אחוריה המעורטלים במהלך השתנה. באותה שנה החל עדי נס בפרויקט "החיילים": בין תצלומיו המבוימים בקפידה, כלל נס קבוצת ארבעה חיילים הנראים מגבם שעה שמטילים מימיהם בלב הישימון. גם הם מסמנים טריטוריה, בדומה לכלב של נוישטיין.

 

תסמונת שלפוחית-השתן לא חדלה באמנות הישראלית גם כשזו דילגה אל שנות האלפיים. ב- 2009 צייר מיכאל חאלק בריאליזם דקדקני שני פלסטינאים צעירים משתינים בסמוך לשיח צבר. האינטימיות הפלסטינית חלה, הן על אקט הפרשת הנוזל והן על הקקטוס המקומי (וכזכור, קרב נערך בין ישראלים לבין פלסטינאים על שאלת ניכוסו התרבותי). ב- 2012 הציג בוגר התואר השני ב"בצלאל", יונתן טואיטו, עבודה בשם "בקבוקים – 7.5 ד'" בתערוכה קבוצתית, "מקלחות של זהב", בגלריה "האגף" בחיפה: שישה בקבוקי "מי-עדן" ארוזים בניילון מולאו בשתן (7.5 הדקות נדרשו כדי למלאם בנוזל). מחאה נגד תעמולת טוהר המים של חברות המים המינרליים? העבודה הייתה אחת מתוך קבוצת עבודות, שהוצגו בתערוכה וכולן עניינן שתן והשתנה. לא ראיתי את התערוכה, אבל מביקורת שפרסמה גליה יהב ב"הארץ" (20.7.2012) אני לומד על עבודות-פיפי נוספות, דוגמת וידיאו מ- 2009 של אלעד לרום בו צולם גבר עירום משתין על מראה תל אביב ממעוף ציפור. גליה יהב (מי שגם אצרה ב- 2010 את התערוכה הקבוצתית, "גאולה דרך הביבים" בחלל של מפעל טיהור השפכים, "שפדן"):

"…טקטיקת הפיפי-קקי, המלכלכת תרבות, הפועלת כזיהום, כגמגום בלב הארטיקולציה, כך שהשתן, ההפרשות בכלל, מתפקדות כקדם-שפה וחותרות תחת הסמכות ומשחקי השליטה."

 

1_6844291_462761144.jpg

 

מה פשר השלפוחית המוגדלת הזו של האמנות הישראלית?

 

הלגיטימציה ההיסטורית לשימוש חומרי בשתן שורשיה, כמובן, באמנות התהליכים האורגאניים, שנוצרה מאז שנות ה- 60 וה- 70 על ידי אמני קבוצת "ארטה פוברה" האיטלקית ועל ידי אמנים דוגמת יוזף בויס. "אמנות הגוף" של שנות ה- 70 כבר ניווטה את החומרים האורגאניים אל חומרי ומיצי הגוף. כזכור, יש שנקטו בשתן, בזרע (מרסל דושאן) ובדם (הרמן ניטש, ג'ינה פיין, אורי קצנשטיין) כחומר לציור, אף לפיסול (מארק קווין, הבריטי: דיוקן עצמי מדם-האמן) ובעבודות "פרפורמנס", ויש שהסתפקו בתחליפי דם ובתחליפי שתן ומוגלה – בציורי משה גרשוני, למשל.

 

אלא, שלא שאלת הלגיטימיות החומרית היא המשמעותית (שהרי, זו הפכה מובנת מאליה בעידן בו הוסרו כל גבולות חומריים מהיצירה האמנותית). משמעותית יותר הפרובוקציה האנטי-בורגנית (ואנחנו זוכרים את קופסאות "צואת-האמן" של האמן האיטלקי, פיירו מנצוני, 1961) ששיאה באמנות ה"בְּזוּת" (abject-art), או המטפורה הפוליטית הביקורתית (ההשתנה כסימון טריטוריאלי, כאמור, או האסלות של תומרקין במיצבי "עקידת-יצחק"), או ההשתנה כביטוי גופני של חרדה, או ההשתנה כמחאה וכביזוי במו הטלת פסולת-הגוף ה"נמוכה" על מושאים "גבוהים" (ספר, חפץ דתי), ואפילו ההשתנה/שתן בבחינת הנכחת אני אותנטי.

 

אך, יותר מכל, דומה, ש"האמנות המושתנת" היא פרפוריו של אוונגרד, שברגעיו האחרונים עושה מאמצי רדיקליזציה, שנייה בטרם ינפח נשמתו ויפנה את הבימה לדשדוש הפלורליסטי הפוסט-מודרני. יש בעיה, כמובן, עם סוג זה של "בזות": האפקט שלו קצר-טווח, אם לא חד-פעמי: נקיטה אחת בהשתנה או בכל הפרשה אחרת מבטיחה אפקט מעומעם מאד בנקיטה הבאה. שכן, כמה פעמים נגיב בהלם למשמע המילים "פיפי" ו"קקה"?! כמה פעמים נגיב בזעזוע למראה שתן וצואה?! מישהו נוסף יטרח לתקוע דגל בישבן?! מישהו עוד מתרגש מהאסלה של דושאן?! התבגרנו, לעזאזל.