שובו של יוריק

                           

בחדר-העבודה שלי, שהוא ספרייתי, אני שומר שני פסלים יצוקים גבס: האחד הוא פסלון גולגולת המונחת על ספר; השני הוא פסל של שימפנזה יושבת על ערימת ספרים ("דרווין", חרוט על אחד מהם) ומהרהרת, תוך שמתבוננת בגולגולת שבידה. ספרים וגולגולות: תבוסת החוכמה, מפלת התרבות. כי מה דינה של הרוח המגביהה עוף, אם לא לכלות ולהירקב באדמה. או שלא?

 

אנחנו נמצאים במערכה חמישית, תמונה א', של "המלט": צמד קברנים, מעדרים בידיהם, חופרים קבר. לכאן מגיעים המלט וידידו, הורציו, כאשר קברן א' מזמר ודולה גולגולת מהאדמה. זוהי גולגולת ראשונה מתוך שלוש שיידָלו בסצנה המפורסמת. האחת, כפי שמנחש המלט, אולי היא של נוכל כלשהו, או אולי מישהו מאנשי חצר המלכות; הגולגולת השנייה, ממשיך המלט לנחש, אולי היא של עורך-דין, או אולי של סוחר קרקעות; אך, הגולגולת השלישית היא המפורסמת מכולן והיא – כעדותו של קברן א' – של ליצן-החצר, יוריק, שנפח את נשמתו לפני 23 שנים. יוריק מתואר כ"ממזר משוגע", "נבל משוגע" ואדם בלתי צפוי בתוקפנותו (פעם, הוא שפך בקבוק יין על ראש הקברן). המלט מכיר היטב את יוריק; הוא זוכר כיצד נשא אותו הליצן אלפי פעמים על גבו בעודו תינוק, חיבקו ונישקו: "איפה עכשיו הבדיחות שלך? הדילוגים שלך, הפזמונים, ההברקות שהרימו את השולחן בשאגה? "[1]?, תוהה המלט ומהרהר גם בגולגולתו של אלכסנדר מוקדון, מלך כל-יכול שסופו כסופם של כל בני אנוש – ריקבון, רימה ותולעה.

 

בעבור שייקספיר, כבעבור אמנים בכלל, גולגולתו של יוריק היא המראָה בה משתקפת דמות גורלם הקיומי. כי לא מעט אמנים כמוהם כיוריק – אנשי מופע, "שוטים" חכמים, שטירוף וטמפרמנט ספונטאני אינם זרים להם. לכן, מעניינת שאלת נוכחותו של יוריק, או ביתר דיוק – גולגולתו של יוריק – באמנות הישראלית.

 

שלא כשכיחות הגבוהה של דימוי הגולגולת האנושית בתולדות האמנות (מסורת ה"וָאניטס" וה,מֶמֶנטו מוֹרי" של ציורי הטבע הדומם ההולנדיים, למשל), כולל הגולגולת האנאמורפית המפורסמת של הנס הולביין ("השגרירים", 1533, ציור שקוּשר, בין השאר, גם ל"המלט" של שייקספיר[2]) וכלה בגולגולת היהלומים של דמיאן הרסט מ- 2007, דימוי הגולגולת האנושית אינו פופולארי במיוחד באמנות הישראלית. רשימה נדיבה שרשמתי לעצמי בנושא זה העלתה בקושי כחמישה-עשר מקרים, בהם כמה שוליים ביותר, כמעט כולם אינם חורגים מהסמליות המתבקשת של מוות או אבל או אסון או אימה. וראו, למשל, את ציור-האסמבלאז' של הגולגולת שצייר יגאל תומרקין ב- 1963; או הגולגולות של ה"יצחקים" שצוירו בסדרת "עמק הבכא" של קדישמן (שנות ה- 90); או ציור השמן ועלי-זהב של יהושע בורקובסקי מ- 1989, בו מיוצגת הגולגולת במרכז רבוע שחור, שמשני עבריו משטחי זהב ומתחתיו משטח אניגמטי בסגול כהה; או ציור השמן "איזון מושלם" של יצחק ליבנה (2007) ובו עלמה מבצעת בדירתה תרגיל התעמלות תוך הישענות על גולגולת; או הגולגולת בראש המיצב "קשת-חום", שהציג אורי ניר ב- 2012 במוזיאון רוקפלר" בירושלים (ושעליו הרחבנו ב"מחסן" הנוכחי[2א]); "או פסל (בטון?) של ראש-הגבר המנושק על ידי גולגולת" – עבודתו של ארז ישראלי מ- 2012; או רישומי עיפרון רבים ורגישים מאד של גולגולות שרשם מני סָלָמָה לאורך עשרות השנים האחרונות; או אקוורל ורדרד נהדר של רחל רבינוביץ' מ- 2017 (אישה, ראשה גולגולת, מניפה מכחול מעל חמש גולגולות שלאורך זרועה האחרת); או ציור השמן המרתק שצייר רונן סימן-טוב ב- 2014 – "מדענית" המודדת גולגולת בסרגל; או פסל גולגולת (צילום מוגדל שהודפס על אלומיניום ונחתך) עם שני וורדים שיצרה להלי פרילינג ב- 2018 ("שאריות של קטסטרופה", הבהירה האמנית הצעירה את דימוייה המורבידיים). לא הרבה יותר.

 

שני אמנים ישראליים בלבד, ככל הידוע לי, נדרשו לגולגולתו של יוריק, ליצן-החצר. האחד הוא לארי אברמסון ב- 1989; השנייה היא מאיה אטון בין 2012-2007. ככלל, דומני שרק מיכל נאמן נדרשה באמנות הישראלית ל"המלט" (לצד הידרשויותיה ל"מקבת" ו"הסערה"), בין ברישום עט ועיפרון מ- 1974 ("המלט:/ המלך:") ובין בשני ציורי שמן ומסקינגטייפ מ- 2014, "אני הוא רוח אביך" ו"עצור, אשליה!"), אף כי לא טיפלה ביוריק ובגולגולתו. ויצוין גם הציטוט שהביאה תמר גטר מ"כטוב בעיניכם" בציורה מ- 1991, "Mandatory Painting".

 

בשנת 1989 עלה נושא ה"ואניטס" בציוריו של לארי אברמסון. ברוח המסר הפרוטסטנטי-אמנותי של "זכור את המוות", הנוקט (בין השאר) בדימוי הגולגולת, צייר אברמסון את סדרת ציורי "הבל" (שלא שכחו גם את רצח הבל בידי אחיו, קין) כסדרת ריבועים שחורים שבמרכזם אחוריה של גולגולת בגוון צהבהב. לא צד העיניים, צד המבט (ולוּ גם רק חורי עיניים ריקות), כי אם הצד האחורי, האטום והעיוור. יוזכר גם רישום מ- 1989, בו נראית גולגולת (הפעם, "עיניה" אלינו) מונחת על ריבוע ומקודקודה מתנשא מבנה רעוע-רופף של קרשים וחרמש-ירח, מאותם מבנים אברמסוניים המתעקשים על אנכיות בכל מחיר. אך, הדגש בסדרת "הבל" הוא על המפגש בין הגולגולת לבין הריבוע השחור, אותו מסמן מודרניסטי (קזימיר מאלביץ', 2015) אולטימטיבי ומאתגר של סוגיית סוף הציור ותחייתו. במכתב שכתב אברמסון לארתורו שוורץ ב- 1994 (בהקשר לאוסף שרכש שוורץ למוזיאון ישראל ובו סדרת "הבל") סיפר:

"במאי 1989 […] הפך המוות בבת אחת ממטפורה פילוסופית לממשות מצמררת: אמי חלתה קשות ולקתה בשיתוק בכל גופה […]. כעבור זמן-מה, כשחזרתי לסטודיו, לקחתי קבוצה של כעשרים בדי ציור קטנים, ריבועיים ושחורים, וציירתי שוב ושוב גולגולת אדם על כל אחד ואחד מהם. […] הגולגולת שעל פיה ציירתי הייתה ברשות משפחתי מזה שנים אחדות, עזר אנטומי שכונה בשם 'יוריק' בפי דורות של סטודנטים לרפואה. בסטודיו נדמה היה לי שגם הגולגולת הפכה ל'ריבוע שחור'. נוכחותה החזותית קראה תגר על העין באותה אטימות דחוסה והיעדרות אילמת, כשרק הזיכרון של המלאות שהייתה מרחפת ברקע כרוח-רפאים […]. השימוש בריבוע השחור כמצע לגולגולת היה ניסיון להתמודד עם שני האיקונות ה'מתות' האלה ברגע הריקנות הגדולה ביותר שלהן…"[3]

 

אם כן, הגולגולת בציורי "הבל" היא, בעקיפין, גולגולתו של יוריק, ליצן-החצר מ"המלט". ב- 2001, בספרו של שוורץ, "אהבה ממבט ראשון", משמש המכתב הנ"ל של אברמסון, כולל הייחוס ליוריק, כבסיס לפרשנותו של האספן, שתרם את תובנתו האחרת:

"בספרות ובאיקונוגרפיה המערביות מייצגת הגולגולת את סופיות האדם, אך למחשבה האזוטרית גישה שונה למדי. הגולגולת היא האבר הנשמר יותר מכל לאחר שהגופה נהרסה בידי הזמן והאלמנטים, ולפיכך הפכה לסמל ההמשכיות של החיים והמחשבה. בספרות האלכימית מסמלת הגולגולת את השלב הראשון של התהליך האלכימי (ה"ניגרֶדוֹ"), ובאלכימיה הסַבּיאנית [ענף מוסלמי מוקדם של האלכימיה/ג.ע] היא כלי-הקיבול בתהליך הההשתנוּת והיא מוקבלת למוח (האבן שאינה אבן), ובהתאם, מוקבלת ל'אבן-הפילוסוף' המבטיחה חיי נצח למי שיגלה אותה. בהקשרים אלה, הגולגולת המופיעה בשלושה-עשר (עוד סמל אמביוולנטי של מוות ותחייה) מתוך עשרים בדי הציור מאבדת את ההילה המורבידית שלה והופכת לאות משמח."[4]

 

הנה כי כן, פרשנותו האלכימית של ארתורו שוורץ, המזהה את הגולגולת עם החוכמה, מאוששת את הקשר בין דימוי הגולגולת בציורי לארי אברמסון לבין דמותו של יוריק, ליצן-החצר מ"המלט". כי, לא פחות ממרכזיותו של נושא המוות בסצנה א' של מערכה חמישית, העלאת זיכרו של יוריק מחברת אותנו לדמות המייצגת חוכמה עילאית במסווה השוטה. הייתי מרחיק לכת וטוען, שיוריק הוא אברמסון, האמן שקיבל על עצמו במודע את תפקיד ה"טיפש כמו צייר" על מנת להאיר ברוב-תבונה את התבוננותנו.[5]

 

הופעתו הבאה של יוריק על בימת האמנות הישראלית התקיימה ב- 2007, כאשר מאיה אטון הציגה במוזיאון "ינקו דאדא" שבעין-הוד תערוכה בשם "קשר-דם", ובה הוצגה, בין השאר, דמות אדם נטולת-פנים, שמתוכה בקעה כף-יד האוחזת בגולגולת, הד להמלט המחזיק בידו את גולגולתו של יוריק. מכאן קצרה הייתה דרכה של אטון למיצב גולגולות עשויות לינוליאום ("מחסנית") מ- 2008, ומשם למיצב "חשבונייה" – 240 גולגולות לינוליאום בגוון-עץ, שסודרו לאורך שישה מדפים ארוכים בתערוכת "חדרי-הפלאות" במוזיאון הרצלייה.

מאיה אטון: "הפסלים האלה הם למעשה הפרוטו-טייפ של השימוש החוזר שלי בגולגולות גם בעבודות אחרות. בתחילה עניין אותי ליצור פסלים שעשויים מחומרים המשמרים בתוכם דו מימד. החיבור בין רצפת לינוליאום לדימוי אנושי-שלדי התחבר לי במידת האבסורד והמוטציה שביחסים בין הגוף לחלל. צורת הגולגולת החסרה והמעט מעוותת הזאת, מאוד מצאה חן בעיניי. השימוש החוזר בה בכמה וכמה עבודות – יופי פנימי (רישום), סולסיק [Soulseek/ג.ע] (מיצב), רוקנרול (תחריט) וסמוך לפני האדמה (רישום בשמן) – מרפרר את העבודות אחת לשנייה, ולמדף הגולגולות."[6]

 

מחד גיסא, האסוציאציה הבלתי נמנעת לחדרי קריפטות, בהם נערמות המוני גולגולות. מאידך גיסא, התֶקן ההמוני של מושאי הלינוליאום המקופל (הוראות הקיפול הופיעו ברישום של מאיה אטון) המסודרות כמו מוצרים למכירה. ובמילים אחרות, המתח בין ייחודיות חייו ואישיותו של בעל הגולגולת לבין אובדן האינדיבידואליות בייצור ההמוני של המושאים בחומר זר לאורגאניות של המקור. מה שמחזירנו אל סצנת בית-הקברות במחזהו של שייקספיר. כי, בעודו אוחז בידו את גולגולתו של יוריק, מהרהר המלט בהתגלגלות גופו של אלכסנדר מוקדון מבשר-ודם לעפר ואפר, משמע – בטרנספורמציה החומרית של גופת אלכסנדר (ושל כל אדם); ומכאן אפילו עד לאפשרות השימוש המעשי-מסחרי בחומר החדש של הגופה:

"המלט: אתה חושב שגם אלכסנדר מוקדון נראה ככה באדמה?

הורציו:   כך בדיוק.

המלט:  והריח ככה? פהההה!

הורציו:   כך בדיוק, מעלתך.

המלט:  לאילו שימושים נחותים אנו חוזרים, הורציו! מה, בדמיוננו לא נוכל לעקוב אחר האפר הנכבד של אלכסנדר הגדול ולמצוא אותו סותם חביות?

הורציו:  זה כבר להפליג רחוק.

המלט:  לא, בכלל לא. אם נלווה אותו באופן שיטתי צעד אחרי צעד יוצא ש: אלכסנדר מת, אלכסנדר נקבר, אלכסנדר שב לעפר; עפר זה אדמה; מאדמה עושים טיט וחמר, ולמה אי-אפשר עם החמר שאליו הוא הומר לסתום חבית של בירה?"[7]

 

                                   *

בסימן המפגש בין ציורים לבין גולגולתו של יוריק, אסיים במספר מילים על מחזהו של תומס דֶקֶר האנגלי, "הזונה הישרה", שנכתב ב- 1605, ארבע שנים לאחר "המלט", ואשר מוכר כפרודיה על סצנת הקברנים של שייקספיר. במחזהו של דקר, דוכס מילאנו ביים מוות מדומה של בתו, אינפליצ'ה, במטרה למנוע ממנה נישואיה עם הרוזן המלנכולי, היפוליטו. בניסיון לנחם את היפוליטו מוכה-היגון, נוטלים אותו חבריו לבית-בושת, שם הוא פוגש ב"זונה הישרה", בלאפרונט. משחוזר היפוליטו לחדרו, הוא מבקש לשים קץ לחייו על מנת להתאחד עם אהובתו. על שולחנו, בין השאר, גולגולת וציור דיוקן של אינפליצ'ה. היפוליטו נוטל את הציור בידיו, ובהתייחסות לפניה המאופרות של אהובתו, הוא קורא: "צבעי כזב שורדים לאחר מות האמת." הציור נתפס כאחת מתופעות ההבלות ((vanitiy האנושית, ובתור שכזה, הוא מסמל את ההפך מהגולגולת – הגילוי לאדם את האמת המרה. וכך, כשהוא לוקח את הגולגולת לידיו, אומר (בין השאר) היפוליטו:

"מה סכלים הם בני האדם הבונים קבר גנדרני,

רק על מנת להגן על הגופה בעודה נרקבת,

להמשיך סרחונה לאורך זמן, להבטיח פגר טוב,

אך לא להותיר ולשמר כל מעשי חסד!

[…]

אם כן, המוות הוא הצייר המובחר: אלה הצרים צורות,

ונבנים על פרצופים מרושעים, אינם כי אם קופי אלוה.

הם אך מתקרבים אל החיים, ושם הם נשארים;

הבחור הזה [המוות/ג.ע] גם הוא מצייר את החיים: אמנותו שלמה יותר,

התמונה שיצר היא ללא צבעים."[8]

 

*

עם פרסום המאמר הנ"ל, נשלחו אליי מספר ציורי גולגולות שחמקו מתודעתי. מבין אלה, אציין קבוצת רישומי דיו מצוינים של גולגולת שצייר יוסף צמח (הפועל באמסטרדם) עוד מאז 1986, וזאת בהקשרים אלגוריים שונים (כגון, חבישת מגבעתו של יוזף בויס  על רישום-גולגולת); או רישום וקולאז' של גולגולות, שיצרה ב- 1972 יוכבד ויינפלד (הפועלת בניו-יורק) .

 

 

[1] תרגום: דורי פרנס.

[2] "… האובייקט המוזר באמצע הציור הוא גולגולת מצוירת בפרספקטיבה מעוותת. היא משתקפת רק אם מסתכלים על הציור מצד ימין. הגולגולת תמיד שימשה כאות לסכנה או אזהרה מפני חטא היוהרה. כאן היא נסתרת למרות שהיא נוכחת במרכז התמונה. הסובייקט החדש בטוח בעצמו, הוא מצוי בעולם של ידע וודאי, כמעט אלוהי, אך האמן מזכיר לנו את חטא היוהרה. בדומה לאותו מונולוג אלמותי שהמלט מנהל עם עצמו בעוד הוא מתבונן בגולגולת כבמראה: 'להיות, או לא להיות – זאת השאלה;[…]' שייקספיר כתב זאת ב-1600 וכך צפה, ניתן לומר, את הרגע המכונן של הפילוסופיה המודרנית —את 'אני חושב משמע אני קיים"' של רנה דקארט—ארבעים שנה מאוחר יותר." (רועי ברנד, "הפרספקטיבה והמצאת העצמי", אתר המרשתת "אלכסון", 4 בפברואר 2014)

[2א] גדעון עפרת, "תשובתו של אורי ניר לדמיאן הרסט", 2 בינואר  2012. תודתי לאבנר פינצ'ובר על  תזכורת עבודתו הנדונה של אורי ניר.

[3] הציטוט מובא על ידי גנית אנקורי במאמרה "גופים של ידע: ציוריו של לארי אברמסון", בקטלוג תערוכת "לארי אברמסון: מקרה לילה", מוזיאון חיפה לאמנות, 2001, עמ' 29.

[4] Arturo Schwarz, Love at First Sight, Israel Museum, Jerusalem, 2001, p. 344.

[5] וזה המקום להמליץ על ספר הגיגיו של לארי אברמסון, "הצייר הוא מרגל" ("הקיבוץ המאוחד", "קו אדום"), שראה אור בימים אלה והמאגד בתוכו רשימות ושיחות רבי עניין, חוכמה וברק.

[6] בשיחה עם גלית חתן, אתר המרשתת "גט א לייף.סטייל", 26 בספטמבר 2011.

[7] תרגום: דורי פרנס.

[8]

עוד בנושא יחסי האמנות וגולגולתו של יוריק, ראו:

Jeffery Alan Triggs, "A Mirror for Mankind: The Pose of Hamlet with the Skull of Yorick", New Orleans Review 17(3), 1990, 71-79.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: