Archive for פברואר 17th, 2019

פברואר 17, 2019

מסור חשמלי מקטיפה, או: רקוויאם לעולם האמנות העכשווי

מסור חשמלי מקטיפה, או: רקוויאם לעולם האמנות העכשווי

 

כלל וכלל איני משוכנע שהסרט הזה מעולה, אבל ברור לי, שכל איש אמנות חייב לצפות בו ולתת עליו את הדעת. Velvet Buzzsaw – סרטו של דן גילרוי (שמופץ ב"נטפליקס" מאז ינואר 2019) הוא סאטירה שחורה-משחור על עולם הגלריות-אספנים-מוזיאונים-מבקרי אמנות; גיהינום של ברקודות ונחשים, כסף גדול, התחזויות, פוזות, שקרים, בגידות, נקמנות, סכינאות ונכלולים. "commercial bullshit" הוא אחד מביטויי-האמת הנדירים המושמעים בסרט הזה, שמתרחש בין הגלריות של לוס-אנג'לס (גם אם תחילתו ביריד-אמנות במיאמי), אך זהו סרט שפגיעתו גלובאלית. "הרבה יותר קל לדבר על כסף מאשר על אמנות" – הוא עוד משפט-אמת נדיר היוצא מפיה של רוֹדוֶרָה, גלריסטית-על, מלכת ממלכת ההבלים. כל השאר, פראזות-פראזות-פראזות מפי סוחרי אמנות, מבקרי אמנות, אוצרים ואספנים.

 

 

והיכן היא, אכן, האמנות בתוך כל המפלצתיות הזוהרת והנבובה הזו? ובכן, האמנות אינה אלא בועת-סחורה ותו לא, נטולת כל ערך עצמאי, נפיחה עוברת לסוחר, כזו שמתפוגגת בכוח מניפולציות מסחריות נבזיות ובדין בריתות מושחתות בין סוחרי אמנות ומבקרי אמנות, שעל פיהם יישק דבר. כגון מוֹרף וָונדֶרְוֶולט, המבקר הצעיר והחריף, שעליו אומרת רודורה: "בעולמנו אתה אלוהים". מורף הוא אמנם "אלוהים": במקש מקלדתו הוא בורא ומכלה אמנים; כוחו מוחלט.

 

כל אלה גם יחד ייענשו בסרט הזה; על כולם מרחפת קללתו הנוראה, הדמונית, של "אמן האמת" – וֶטְריל דִיס ((Dease, אלמוני זקן וצולע, מתבודד תמהוני, שגופתו נמצאת זרוקה במסדרון, ובדירתו המוזנחת ביותר מגלה במקרה פקידת גלריה צעירה את עיזבונו האמנותי. דיס זה, אישיות מפוקפקת, שרצח באכזריות שאין כדוגמתה את אביו המתעלל (וגם רצח חבר לעבודה ונכלא ל- 20 שנה במתקן לחולי-נפש), היה מין צייר-שוליים, מה שקרוי "outsider artist", שאסר על מכירת ציוריו (ואף החל בשריפתם באח שבדירתו, זמן קצר קודם מותו). עתה, כל אלה שעטים על יצירתו כעל פגר-זהב, אלה המכורים לקידום מסחרי-ציני של עיזבונו והפיכתו לכוכב-על של האמנות העכשווית – כל אלה יתנו את הדין; דין האמנות מתוך האמנות: זה יישרף וייקטל בידי קופים המגיחים מציור-קופים, אחר ייחנק בתלייה מסתורית בתוך מיצב, זו זרועה תנוסר בתוך פסל מינימליסטי ותדמם למוות, זה ימצא מותו האכזרי בזרועות המתכת של פסל-רובוט (Hoboman – יצירה שנקטלה בביקורת של מורף; עתה, הפסל נוקם…), אחרת תטבע בצבעים שזלגו מציורים בגלריה, ואילו רודורה – בעלת הגלריה המובילה ומי שעל פרק-ידה מקועקע המשפט היומרני, המתחזה וחסר הפשר, "לא מוות לא אמנות 1983" (83 היא השנה בה פרשה רודורה מיצירה אמנותית והפכה לגלריסטית) – רודורה זו תנוסר עד מוות על ידי דימוי המסור החשמלי המקועקע על שכמה (עוד מאז ימיה כפנקיסטית)… הדימוי קוטל, האמנות הורגת, האמנות שוחטת את משחיתיה.

 

סרט מחריד. סרט מטלטל. אולי, כאמור, סרט גרוע. אבל, סרט חשוב לשוחרי אמנות שטרם הושחתו. בעייתו הגדולה, מבחינתי, היא באיכות יצירתו של דיס, האמן הנוקם לאחר מותו: ציוריו, הללו הנערצים-כה והמבוקשים-כה על ידי מיטב המוזיאונים, הגלריות והאספנים – הציורים הללו הם, למעשה, כה עלובים: סוג של פיגורטיביות אקספרסיוניסטית בנאלית לחלוטין, נטולת אחידות ועומק שמעבר לאילוסטרטיביות קלושה. פה ושם, גם השפעה גסה של בארוק ספרדי, וככלל – אמנות בלתי מרשימה אפילו יחסית לאמן-outsider. אתה מתבונן בציורים הללו של דיס ואינך מבין כלל על מה המהומה. כלום עסקינן בסתם אי-הבנה באמנות מצד יוצרי הסרט? ואולי, יצירתו של דיס היא עוד טפח מחרפת המניפולציות הציניות של עולם האמנות, עולם שכולו בדיות, כזב ואחיזות עיניים, החל מהפיגורות המאכלסות אותו וכלה ביצירות המוצגות בו.

 

כי אין להתעלם מהרפרודוקציות התלויות על קיר מאורתו של דיס: צילומי דיוקנאות-עצמיים של רמברדנט וסזאן, לצד רפרודוקציות של גויא, ולאסקז ועוד. ובמילים אחרות: אמנות מופת, אמנות שאבדה מעולם האמנות העכשווי. בבחינת אמנות-אמת מודרנית, אמנות המזוהה עם שיגעון ואלימות (ההולמים את מיתוס האמן המודרני), דם ניגר מציורי דיס (שנקט בדמו לצורך הצללת דימויים) וגם אש יוצאת מבדיו וניירותיו. דיס הוא צייר של טירוף ואלימות, מי שנלחם בשדיו הפנימיים, עד כי אלה השתלטו על עליו ועל יצירתו ועתה ממשיכים לבקוע מתוכה ולתבוע נקם.

 

בעולם הכזבים החומרני הזה בולטת, בין השאר, יצירת אמנות יוקרתית בשם "סְפֶירה" – כדור נירוסטה בוהק ורפלקטיבי, אשר מספר נקבים בו מזמינים את הצופים לתחוב ידם פנימה לתוכם. מעין Bocca della Verita – פי-האמת (רומא). הפסל "ספֶירה", אחד ממושאי החמדנות המשווקים באגרסיביות, הוא שינגוס עד מוות בזרועה של גרטשן, יועצת-אמנות אשר כל-כולה זיוף ולב-אבן. פי-האמת.

 

סוף הסרט: הצייר הקשיש והנרגן, פירס, עומד על שפת-ים וחורט בחול הרטוב קווים מסתלסלים (משהו המזכיר את עבודת-הווידיאו של סיגלית לנדאו, בה חרטה על שפת-הים את מסמני הד.נ.א). זהו פירס הדיכאוני והאלכוהוליסט, שעזב את עולם האמנות של לוס-אנג'לס (הסטודיו שלו היה ממוקם מעל מפעל העתקות-אמנות…), נסע לאי-שם למצוא את עצמו, ועכשיו המיר ציורים דקורטיביים מסחריים ביצירת אנטי-אובייקט, משהו שאיננו מוצר ואיננו עובר-לסוחר. תוך רגע קט, יבואו גלים וישטפו את רישום-האדמה שלו.

 

מבחינתי, זוהי מסקנת הסרט: שורדים רק אלה שפרשו מעולם האמנות הזוהר אך השטני. כזה הוא פירס, וכזה הוא האמן השחור, דֶמֶריש, שהעדיף להמיר את היכלות השקר והממון בגלריה קואופרטיבית ענייה. אגב, בסוף הסרט, לאחר שהושלם מעגל הנקמה, נמצא את שארית ציוריו של דיס תלויים על גדר ברחוב ונמכרים על ידי סוחר-פשפשים במחיר 5 דולר ליחידה…

 

סתם עוד סרט?