Archive for פברואר 12th, 2019

פברואר 12, 2019

די כבר עם הפוליטיקה של הזהות!

                   די כבר עם הפוליטיקה של הזהות!

 

הגיע אליי דו"אל מאת אמן ירושלמי, חנן מזל (יליד 1956 בארה"ב, בוגר "בצלאל" בסוף שנות ה- 70), ובו מספר ציורים שצייר לאחרונה. בהחלט, ציורים יפים, הממזגים במוצהר דקורטיביות ססגונית עם סוג של פיגורטיביות המהדהדת במתכוון ציור "ישראלי" משנות ה- 50: עקידת יצחק (דמות "ישראלי" יושב ומחלל בחליל, לצד ישראלי נוסף עם כובע-טמבל ולרקע דימויי עקידה מרצפת בית-אלפא הביזנטית), ומגש-הכסף (שהפך כאן ל"מגש הבדיל", לרקע מגרש גרוטאות–מכוניות). אלה הם ציורים ביקורתיים, הנוקטים בתחביר ציורי ובסמנטיקה ציורית של עידן החלום הציוני מימי ראשית התממשותו, כל זאת במטרה לבטא את שבר-החלום.

 

תגובתי הראשונה הייתה – אהדה לציורים הללו. הנה, אמרתי לעצמי, הנה דיבור ביקורתי עם המקום ובמונחי הזיכרון התרבותי של המקום. אלא, שמיד התעשתי וניערתי את עצמי מהניוון המחשבתי שאיים להכות בי ולכבול אותי לפוליטיקה של הזהות, זו שבשירותה עמלתי, אכן, לאורך עשרות בשנים.

 

כי לפתע, חשתי ליאות מהעיסוק בנושא "החלום ושברו".

 

הנה כי כן, סוגיות הזהות הישראלית (יהודית, עברית, ציונית, צברית), ובעיקר – משבּרי הזהות, לא חדלו להדריך את מבטי ואת כתיבתי כהיסטוריון של האמנות המקומית. למותר לציין, שלא הייתה זו סתם גחמתי הפרטית, כי אם פועל-יוצא ובבואה למהלך הערכי הגדול של האמנות הישראלית, מאז לידתה ועד לסוף המאה הקודמת. רוצה לומר, איני מתכחש למגמה הזהותית שלי מהעבר: היא הייתה רלוונטית והיא נגעה בשורש השיח הפנימי של האמנות והתרבות הישראליות; אך ברי לי, עם זאת, שהגיעה העת להכיר בכך, שהפוליטיקה של הזהות סיימה את תפקידה ההיסטורי.

 

כוונתי לכל פוליטיקה של זהות: זהות ישראלית, זהות יהודית, זהות מזרחית, זהות אשכנזית, זהות להט"בית, זהות נשית וכיו"ב. די כבר עם כל אלו. לפחות, במרחב האמנות.

 

קראתי בסופשבוע האחרון את הראיון הארוך שהתפרסם ב"גלריה" ("הארץ") עם דלית מתתיהו, אוצרת בכירה של אמנות ישראלית במוזיאון תל אביב. לא אהבתי את השאלות שנשאלה, שאלות בלות שנסבו בחלקן הבלתי-מבוטל על הפוליטיקה של הזהות, מניה וביה – על ה"אחרים", על ה"שוליים", על "רב-תרבותיות". אני מצטט את המראיין:

"…את לא רואה כחלק מהמשימה שלך תיקון נרטיבים היסטוריים ועכשוויים כלפי קהילות שהרגישו, רובן עדיין מרגישות, שהמוזיאון לא פתוח לפניהן לתצוגה? המצב בישראל כלפי תצוגה של אמנות של נשים משנות השבעים טוב מאד, אבל רע מאד כשמדובר בקהילות, מסורות ופרסונות אחרות. ערבים, מזרחים, אמנים מהפריפריה, דתיים." ("גלריה", 8.2.2019,עמ' 38)

 

מכאן ועד האשמת המוזיאון באשכנזיות – הדרך קצרה, ו"על הדרך" – גם אשמת ההתנכרות לאמנים הערבים שבתוכנו. פוליטיקה של זהויות, שעשתה את שלה, אך החלידה מפופוליזם ובנאליה.

 

כבר כתבתי פה פעם, לפני שנים רבות, מאמר-הספד על רב-תרבותיות.[1] טענתי, שטענות הקיפוח של לא-מעט מגזרים אינה רלוונטית יותר בעולם אמנות שהפך מכיל ופלורליסטי ואשר, בפועל, הקהה את עוקץ ההדרה והקיפוח ההיסטוריים של נשים, מזרחים, דתיים, הומואים, לסביות, עולי חבר-העמים ועוד. נכון, מצוקת עולי אתיופיה עודנה חמורה, שלא לומר – הפלסטינאים בשטחים הכבושים. אך, סבורני, שהטיפול הנאות במגזרים אלה ואחרים ראוי שינבע מתודעה הומניסטית בסיסית וכוללת ומהאמונה בחירות הפרט ובמאמץ לשוויון ההזדמנויות. משמע, יותר מאשר חשיבה ופעולה במונחי הפרדה ושוני קבוצתיים, יש לחשוב ולפעול במונחי ריבוי פסיפסי של אינדיבידואלים בני-חורין.

 

בכל הנוגע לשאלת הזהות הישראלית – לדעתי, השאלה הזו פשוט עברה מן העולם – באמנות ומחוץ לה – ביחד עם גל הגלובאליות. ראו את הישראלים המייצגים מדינות אחרות בביאנאלה בוונציה: יעל בר-תנא ייצגה את הביתן הפולני, בלו סמיון-פיינרו ייצג בקרוב מאד את הביתן הרומני. הדילמה של מהות ה"ישראליות" והביקוש אחריה לא עוד יוקדת, לא עוד מעניינת את הצעיר הישראלי הממוצע. אתגר ה"ישראליות" שייך למדורה של האתמולים, לדורות קודמים, עליהם נמנה גם כותב שורות אלו.

 

התשוקה ל"ישראליות" ייחודית והנפת דגל ה"ישראליות" נותרו כיום בעיקר בבחינת חזון לאומני, ציוני-דתי, של דוברי ההתנחלויות ותומכיהן. וגם אם רוב הציבור היהודי פנה ימינה, רוב מוחץ של יוצרי התרבות בישראל מתנתק והולך מהלוגוצנטריות של הזהות.

 

אין צורך להרחיק עד לנהירה הישראלית לברלין, אף לא לבּוּרוּת בכל הקשור להיסטוריה המקומית, גם לא לנהייה אחר מוזיקת "פופ" מערבית (המוזיקה ה"ים-תיכונית" היא פיקציה של תערובת "סן-רמו", יוון וזמר ערבי): די בקריאת הכתוֹבוֹת על הקיר, דהיינו ברומנים הנכתבים כאן בעשורים האחרונים, על מנת לאבחן את קריסת האידיאל וה"מהות" של זהות ישראלית. אפילו איש רוח וסופר חשוב כאסף ענברי, הנטוע מאד במקום, הפליא לקעקע את דיוקן קיבוצו ("הביתה"), בה במידה שפירק את מיתוס הגבורה של דגניה 48 ל"רשומון" של תרחישים ספק-בדיוניים ("הטנק"). הזיות דמנטיות בספרו האחרון של א.ב.יהושע ("המנהרה"), "סטנד-אפ" בספרו האחרון של ד.גרוסמן ("סוס אחד נכנס לבר") ומסכת הבגידות הרעיוניות בספרו המאוחר של ע.עוז ("הבשורה על פי יהודה") – כולם עוטפים את הקיום הישראלי בבדיוני ובשקרי.

 

אך, לא רק עניין הזהות הישראלית: כל זהות קבוצתית ראוי שתישקל-מחדש. כי לא זו בלבד, שהביקוש אחר מהות של זהות קבוצתית (וכן, גם של זהות אינדיבידואלית) הוא ביקוש-שווא, אלא שכל ניסוח אידיאולוגי-ערכי של זהות קבוצתית דינו שיהפוך – במוקדם או במאוחר – למצע לעוס, סיסמה רדודה, שחוקה, מתישה ובלתי אפקטיבית.

 

מהיכן צצה הפוליטיקה של הזהות? מהטלת הספק הפוסט-מודרנית באידיאליזם ההומניסטי הכולל של ה"נאורות", ומהמרת ההומניזם הכוללני בפרקטיקות של זכויות מיעוטים – שחרור האישה, שוויון לאפרו-אמריקאים, זכויות הומוסקסואלים וכיו"ב. כוונתי לשלהי שנות ה- 60 של המאה הקודמת, ולארה"ב קודם כל. רק מאוחר יותר, עם התפשטות גלי מאבק המיעוטים הגיע לחופינו המאבק על זכויות המזרחיים, עולי חבר-העמים וכיו"ב. אין ספק: הפוליטיזציה של מאבקים אלה השיגה הישגים של ממש ברמות חקיקה ושינוי נורמות התנהגות. ברם, האם לא מיצו המאבקים הנ"ל את המהלך המהפכני הראשון וראוי להם להתקדם למהלך מורכב יותר? והאם לא ראוי, שהאמנות תוביל התקדמות זו?

 

הנה כי כן, מה שהיה תקף בעולם האמנות בשנות ה- 80-70 – תערוכות בנושאי זהות נשית, עולי בריה"מ, מזרחיות, הומוסקסואליות, דמות הצבר וכיו"ב – לא עוד תקף בתקופה בה האמנות נפתחה, כן- נפתחה עד תום – בפני אשכנזים כבפני מזרחיים, בפני נשים כבפני גברים, בפני דתיים כבפני חילוניים; בפני עולי בריה"מ כבפני כל עליה, בפני להט"בים כבפני סטרייטים; גם בפני אמני הימין? אין לי ספק, שאמן איכותי, מקורי ומעניין לא ייפסל בשום מוסד אמנותי מחמת נטייה פוליטית ימינה. אישית, הייתי מאד סקרן להכיר אמן או אמנית הנמנים על מחנה זה. ומה שנוגע לסוגיית הזהות הישראלית – זו, כאמור, התפוגגה מעולם האמנות. כי הערכים היחידים הרובצים לפתח האמנות כיום הם – ערך היצירה האמנותית וערך החירות האנושית. זוהי חירותו של האמן לאמץ לעצמו כל זהות שיחפוץ בה, כפי שזוהי חירותו של האמן ליצור ככל העולה על רוחו – בכל מדיום, בכל חומר, בכל צורה, בכל תוכן. ללא שום גבולות. גם לא בגבולות ה"זהות".

 

אלה המתעקשים לדבוק בפוליטיקה של הזהות הם אנשים שקפאו על שמריהם, ותביעתם הזהותית מעולם האמנות אינה אלא כבילת ידי המערכות וכליאת הרוח החופשית במגירות.

 

 

 

[1] גדעון עפרת, "רב-תרבותיות: דברים לזכרה", בתוך אתר המרשתת הנוכחי, 17 בדצמבר 2010.