קטגוריות
אמנים נשכחים

א נ נ י

 

 

אנני נוימן? כמה מהקוראים בכלל שמעו את שמה של האמנית הזאת? מי מהקוראים בכלל ראה אי פעם ציור או רישום שלה? והלא, אף אני – שמתאמץ לזכור ולהזכיר – התעלמתי, בעוונותיי, מיצירתה משכתבתי על אמני העלייה הגרמנית (אף כי הזכרתי את שמה ואת תאריכי לידתה ומותה – 1906-1955: "ברלין-תל אביב", 2016, עמ' 12). נזכרתי בה השבוע, כשקניתי (5 שקלים) אלבום זעיר, שחור-לבן, של יצירותיה, שראה אור ב- 1964 בהוצאת הדר, תל אביב. בתיה לישנסקי יזמה את הוצאת הספר. המבוא הקצר מאת חיים גמזו שועתק מדבריו הקצרים על אנני נוימן ב"ציור ופיסול בישראל", מהדורת 1957.

 

אנני נוימן (במקור, אנה, אבל הכול הכירוה כאנני; גם על מצבתה בנחלת-יצחק נחקק השם "אנני נוימן") נפטרה ב- 1955 כשהיא בת 48 בלבד, ואת דבריו הנ"ל עליה כתב גמזו ב- 1956 לרגל תערוכת זיכרון שנערכה לה במוזיאון תל אביב. הייתה זו תערוכתה השלישית במוזיאון! היום, עשרות שנים לאחר מות הציירת, אני בא לכתוב על אנני נוימן, כי אני רואה בסיפורה משל על גורלו של אמן ועל גורל כולנו – גורל השיכחה, ההתאדות, ההיעלמות בריק האינסופי. וראוי גם סיפורה להיזכר כסיפור על "אמנות נשית", על אחת האמניות הראשונות, אם לא הראשונה, שפעלו בארץ הזו בסימן האישה ובכוח הבלתי-כוחני של הנשיות.

 

שבוע לאחר פטירתה ממחלת הסרטן, ממנה התייסרה לאורך 16 חודשים, כתב הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן, מי שהתרשם יותר מכל מרישומיה של הציירת למגילת "רות" ("ליאון המדפיס", תל אביב, 1949) :

"אנני נוימן, אשר הובאה לקברות ביום י"ג בתמוז בתל אביב, הייתה אמנית גדולה ובעלת נפש עדינה וטהורה מאד. […] היא הייתה האמן הנבחר ללוות את ספר רות בשרטוטים […]. אופן זה של שרטוט, שבו הקווים הדקים שבדקים מלאי נפש ותנועה, […] אופן זה נראה לי כסמל לנשמתה של אנני נוימן עצמה. היה בה משהו אֶתֵרי בטהרו, משהו נטול חומר, משהו בלתי ממשי בילדותיות שלה, בתמימותה…"[1]

 

מילים דומות של ש.ה.ברגמן הופיעו במבוא שכתב בקטלוג תערוכת-הזיכרון לאנני נוימן, שהוצגה, כאמור ב- 56 במוזיאון העירוני, ששכן אז בשדרות רוטשילד 16. מעניין ואף משמעותי: מרבית הכותבים על ציורי אנני נוימן עמדו על אישיותה הרכה, העדינה והמרפרפת, לא פחות משהתעכבו על אופי יצירתה. "הייתה אחת הציירות הצנועות ועדינות הנפש, […] הצטיינה במערך נפשי מעודן, שציין את אישיותה החיננית, הכאובה מעט, אך תוססת חיים…", כתב גבריאל טלפיר.[2] "אנני נוימן הייתה אישיות אמנותית בעלת דקות רגש בלתי רגילה. רישומיה העדינים ביטאו את רטט לבבה ואת אהבת האדם שבה." – כתב חיים גמזו.[3] "התבלטה תמיד באי-בליטותה, ברכותה ועדינותה היוצאות מן הכלל", הגיב דוד אריה פרידמן ב- 1949 בהתייחס להשתתפותה של הציירת בתערוכות הכלליות של אמני תל אביב. ועוד כתב: "החוט המאחד את כל יצירותיה הוא בעדינות התפישה של המציאות ובביטוי הצנוע והביישני כמעט, המסתפק במועט שבמועט, אף כי מועט זה מחזיק את המרובה."[4]

 

 

אנה נוימן נולדה ב- 1906 בגרמניה, בעיר קוטבוס (Cottbus) שבמדינת ברנדנבורג, 125 קילומטרים דרומית-מזרחית לברלין. מגיל 18 ולאורך חמש שנים למדה ציור בבית הספר לאמנות "ריימן" בברלין (בית הספר נוסד ב- 1902 בידי האמן היהודי, אלברט ריימן, נסגר על ידי הנאצים ב- 1939 ונפתח מחדש בלונדון). אנה-אנני נוימן הצטיינה בעיקר ברישום. ב- 1932, זמן קצר לאחר ביקורה בארץ (ב- 1931), הציגה בברלין בתערוכה השנתית הגדולה שני רישומים של ראשי נערות, זכתה לביקורות טובות בעיתונות ואף בפרס מבקר האמנות של ה"ברלינר טאגבלאט" (אדולף דונאת, צ'כי-יהודי שדיוקנו עוצב בתחריט בידי הרמן שטרוק ב- 1923). גם קארל שוורץ, שעדיין ניהל את המוזיאון היהודי בברלין (זמן קצר בטרם הגיע ארצה לנהל את מוזיאון תל אביב), העניק לה את הפרס. עם עליית הנאצים לשלטון ב- 1933, היגרה אנני נוימן לארץ, הכירה את הפסלת בתיה לישנסקי, הפכה לבת-זוגה הקבועה ואף הציגה ביחד איתה ב- 1933 תערוכה משותפת במוזיאון תל אביב, מהתערוכות הראשונות שהוצגו במוזיאון. הוא שאמרנו: לא פחות משלוש תערוכות היו לאנני נוימן במוזיאון תל אביב, ולמרות זאת, נמחתה מהזיכרון התרבותי.

 

נוימן הציגה תערוכות מרגע בואה ארצה: בעיקר, רישומים, אך גם אקוורלים, פסטלים ואף קומץ ציורי שמן. אחת מתערוכות אלו הוצגה בראשית 1935 בחנות הספרים הירושלמית דיואן". מרדכי נרקיס, שכתב ביקורות ב"דבר" בנוסף על תפקידו כאוצר בית הנכות הלאומי "בצלאל", הגיב לתערוכה וציין לטובה את רישומי העט, את "התמימות הכנה" שבהם, אך הסתייג מאד משבעה האקוורלים ("לא שבעתי נחת", "ציורים אלה מלאי סכנה", "הם מציתים גפרור בעין, הכבה מהר והולך"[5]). וכבר בשלב זה של יצירתה, בלטו נושאי הנשים: עוד ועוד רישומי "אם וילד", עוד ועוד רישומי ילדות ונערות ("ידידות", "שתי אחיות"), רישומים ואקוורלים של "ערביות", "כובסת", "רקדנית מזרחית" וכו'. דיוקן הנרייטה סאלד (המודפס בראש מאמר זה), שרשמה נוימן בדיו, נחשב לפסגת עבודתה. היא ציירה נשים בגילאים שונים, הרבה פחות זכרים (רישומי ראשי ילדים, או דיוקן של אביה, או דיוקן ברל קצנלסון, או דמות איש זקן – אחד בפסטל ואחד בדיו). נשים: "אימהות ונערות – דמויות הדומות למלאכים, מזכירות את הנערות השבירות והחולמות של רילקה, החיוך שעל שפתיהן מקשר אותן בחוט של סוד." – תיארה מבקרת "דבר".[6]

 

נשיות שבנושא התמזגה במה שמקובל היה לראות כ"נשיות" ברמת האישיות –הליריות, העדינות והרכות, שעלו בדברי כל הכותבים על יצירת אנני נוימן. לכן, ביקורתו של ד.א.פרידמן על תערוכתה במוזיאון תל אביב ב- 1949, מלאה בתיאורים נוסח "כל תמונה שלה היא שיר לירי קטן המקסים בקיצורו ובצמצומו, בקלותו ובריחניותו…"[7] (אני נוטה להניח שבמילה "ריחניותו" התכוון פרידמן ל"רוחניותו").

 

אנני נוימן הייתה ריאליסטית-אקדמית ביסודה, גם אם רישומיה וציוריה בצבעי מים נטו לא אחת לליריות חופשית (המהולה תמיד בקמצוץ מלנכוליה). במילים אחרות, אנני נוימן לא התחברה בשום פנים למהלכים המודרניסטיים המקומיים, ויהיו אלה אקספרסיוניסטיים פאריזאיים או אקספרסיוניסטיים-ברלינאיים, והס מלהזכיר את ההפשטה. "כאילו מציירת לנפשה, בתמימות, ברצינות ובצניעות.", כתב פרידמן.[8] "אין היא יוצרת למען הקהל, אלא לפי היצר האמנותי שבלבה.", כתבה ליזטה לוי על אותה תערוכה ב- 49.[9] ואפשר, שגם זוהי "נשיות" במובנה הקדם-פמיניסטי, קרי – הוויתור על הכיבוש, הפריצה הכוחנית, ההתעקשות על מקוריות בכל מחיר. ובמקום כל אלה – ענווה, צניעות, שקט ו…אהבה.

 

אלא, שעל כל זה משלמים. והמחיר: התאיידות היסטורית. גם אם הצגתם שלוש פעמים במוזיאון העירוני, איירתם ספרים (בנוסף ל"רות", איירה אנני נוימן גם את מגילת "יהודית" – עוד אישה גדולה מהחיים) ואפילו הצגתם תערוכות ברחבי העולם (נוימן הציגה ב- 1953 בשווייץ, הולנד, אורוגוואי וארגנטינה, שעה שנתלוותה למסעותיה של בתיה לישנסקי). רישמו זאת לפניכם.

 

לא זכיתי להכיר את אנני נוימן. הייתי ילד כאשר נפטרה. ואף על פי כן, אני חש בנשמה הזכה והטהורה שהייתה, ואף מזכירה לי מישהי שאהבתי ועודני אוהב. לא במקרה, לבה היה נתון להגותו של אלברט שווייצר שבסימן החסד, הטוב והיפה. מתישהו בשלב מוקדם של מחלתה הקשה, כתבה במכתב:

"יש לי דלקת עצבים ברגל, וקשה לי ללכת. אני מנסה להפוך את הרעה לטובה. מרבה לשכב בכיסא-נוח, כשסביבי ספרים, מעלי השמים, וירק ופרחים רבים, ואני מרגישה את היופי הזה יום יום."[10]

 

ועכשיו, נשוב ונשכח את אנני נוימן, נאזין ל"טודו בום" ול"באסה סבבה" וירווח לנו. יהיה טוב?

 

 

[1] "דבר", 11 ביולי 1955.

[2] גבריאל טלפיר, "100 אמנים בישראל שהלכו לעולמם", גזית, תל אביב, 1971, עמ' 61.

[3] חיים גמזו, מבוא לאלבום "אנני נוימן", הדר, תל אביב, 1964, ללא מספרי עמודים.

[4] "דבר", 19 באוגוסט, 1949.

[5] "דבר", 1 בפברואר 1935.

[6] ד"ר ליזטה לוי, ביקורת על תערוכת אנני נוימן במוזיאון תל אביב, "דבר", 26 באוגוסט 1949.

[7] לעיל, הערה 4.

[8] שם.

[9] לעיל, הערה 6.

[10] לעיל, הערה 1.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s